"אשריי שזכיתי להיוולד בדור שבו נכתב הספר
הזה".
הפרטיזן והמשורר הדגול אבא קובנר, חתן פרס ישראל
לשירה, מי שנולד בדור השואה והתקומה והיה שותף באופן פעיל במרד הגטאות ובמלחמת
השחרור, אמר זאת על ספרו של נתן אלתרמן "שירי עיר היונה". ספר זה, שיצא
לאור ב-1957, לקראת שנת העשור להקמת המדינה, הוא האפוס הגדול של תקומת עם ישראל
במולדתו; שירה גדולה המספרת את סיפור ההעפלה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור, הקמת
המדינה והעליה הגדולה שיישבה את מרחבי הארץ.
אלתרמן לא בוש לבטא בהתרוממות רוח ובסערת רגשות
ערכים כאהבת מולדת, שלילת הגולה, קיבוץ גלויות, מיזוג גלויות, כור ההיתוך, אהבת
העם, יישוב הארץ, מלחמה צודקת. הוא יצק את שירתו ממעמקי לבו, מאמונה יוקדת בצדקת
הציונות, בצדקת מאבקה ומלחמתה של ישראל.
קראתי לראשונה את הספר לפני 25 שנים. אלתרמן הוא
המשורר הנערץ עליי מנעוריי, אך את הספר "עיר היונה", שלבו הוא המחזור
"שירי עיר היונה", קראתי רק אז. קראתי – ונדהמתי, ונשביתי בקסמו. אני
רואה ב"שירי עיר היונה" את פסגת יצירתו של אלתרמן. אני מזדהה לחלוטין עם
דבריו של קובנר.
כשקראתי את הספר, תמהתי – מדוע לא למדתי את
השירים האלה בבית הספר? מדוע לא הכרתי אף אחד מהשירים, זולת "ליל חניה"
שהולחן והיה לשיר פופולרי? מדוע אין הספר הזה זוכה לפופולריות והכרה כמו ספריו
האחרים של אלתרמן?
ככל שהעמקתי למוד, ובעיקר בעקבות הביוגרפיה של
אלתרמן, שכתב דן לאור לפני שנים אחדות, הבנתי שאין זה מקרה. מהרגע הראשון, המיליה
של קובעי הטעם הספרותי, לא אהבו את הספר, לא קיבלו את הספר. אלתרמן עוד נישא ברוח
הגדולה של הקוממיות, ואילו הברנז'ה כבר שקעה במדמנת הציניות, ובזה לפאתוס הזה.
"יתכן כי על שפת-המנונים אבד כלח",
ניבא אלתרמן בשיר המסכם את הספר, את קבלת הפנים שהוא קיבל. הוא חשש, שאינו קולע
לבון-טון של קובעי הטעם, ואכן, הם דאגו להדחיקו, כמי שפחדו מהשפעתו, כמעורר הרוח
הציונית הלאומית בחברה הישראלית; רוח שבעיניהם היא "לאומנות", כביכול.
13 שנים לאחר צאת "שירי עיר היונה",
שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שבועות אחדים טרם מותו, כתב אלתרמן שיר נבואי –
נבואת זעם על אודות הפוסט-ציונות, בטרם הרימה התופעה החולנית הזו את ראשה. נדמה
לי, ששיר זה הוא גם תגובתו המאוחרת לקבלת הפנים ל"שירי עיר היונה". לא
תגובה של עלבון אישי, אלא של חשבון נפש לאומי.
- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
לאחרונה יצאה לאור מסכת "שירי עיר
היונה", מאת מורי ורבי יריב בן אהרון. במסכת מבאר ומפרש יריב את כל שירי
המחזור ומביא את מקורות היניקה מהם שאב אלתרמן את האסוציאציות, השפה והתוכן –
התנ"ך, ספרות חז"ל, התפילה ושירת ימי הביניים. פעמיים ברציפות קראתי את
המסכת, בשקיקה, מתוך רצון עז לנסוך בתוכי מרוחו הגדולה של אלתרמן, מרוחה הגדולה של
שירתו.
בשבועות האחרונים, על רקע הפולמוס על
"שוברים שתיקה", הפיצו תומכי הארגון הזה את שירו של אלתרמן "על
זאת", שבו יצא בתקיפות נגד פשע מלחמה והשתקתו, במלחמת השחרור. אי אפשר להבין
את השיר הזה, שלא על רקע האמונה הגדולה של אלתרמן בצדקת הדרך, בצדקת המלחמה,
בצדקתה של מדינת ישראל ובצדקתו של צה"ל. מתוך אמונה יוקדת זו, הוא נלחם על
מוסריותו, על מוסר המלחמה שלו. אלתרמן יצא נגד כל גילוי של גזענות, של שנאת זרים,
של פגיעה בערביי ישראל. הוא כתב שיר חריף כששמע על טיול של תנועת הנוער שחבריו
קטפו ללא רשות אבטיחים ממקשה של ערבי. מאבקו זה, שנועד לטהר את המחנה, בא מתוך
מחויבות מוחלטת למדינת ישראל ואמונה גדולה, ללא סדק וספק, בצדקת הציונות, בצדקת
המלחמה.
לו אך למדו אותם אנשים, אנשי "שוברים
שתיקה" ותומכיהם, את "עיר היונה" והפנימו מקצת רוחו, היה בכך כדי
לרפא את נפשם התועה, שהסיטה אותם מן הדרך.
"שירי עיר היונה" אינו ספר המציג אורות
בלבד ומעלים את הצללים, את הקשיים. אחד הקשיים הוא החיבור בין בני הארץ, לבין
העולים מן הגולה, שורדי השואה, אלה שלא עלו כגרעיני תנועות הנוער והכשרות החלוצים,
אלא "עמך", הפליטים, אלה שלא בחרו להוציא את הגולה מתוכם בטרם הוציאו את
עצמם מן הגולה.
בשיר "דף של מיכאל", מעין איגרת שכתב
הפלמ"חניק הצעיר מיכאל לחברתו מיכל מתוך ספינת מעפילים שהוא היה בין מוביליה,
הוא מתאר את הזרות התרבותית, החברתית, והמנטלית
בינו לבינם, זרות מאיימת.
שָׁם חַיָּטִים וְרָצְעָנִים וְכַתָּפִים וְשָׁם
נוֹצֶצֶת תַּעַר גַּלָבִים
וְשָׁם צוֹרְפִים וְחָרָשֵי-בָּרְזֶל וְנַעֲרָה
אֶת צַמָּתָהּ קוֹלַעַת,
שָׁם דַּיָּנֶי גּוֹלָה וְחַלְפָנֶיהָ. עֲשִׁיר
וָרָשׁ. עֵדָה אֲשֶׁר פָּנֵיהָ אֹפֶל וּלְהָבִים.
לֹא לְשׁוֹנָהּ יָדַעְתִּי מִנְּעוּרַי וְלּא אָרְחָהּ
וְמִנְהָגָּהּ אָבִין, -
וּמֶבָּטָהּ חֲשָד וְזִיק שֶׁל לַעַג.
שָׁם הַיָּשִׁישׁ כָּווּץ עָל מִשְּׁכָּבוֹ וְכַת
טוֹרְפֵי קְלָפִים גּוֹחֶנֶת עָל נֵרָהּ
וּבְלִיל דָּחוּס, בֵּין דַּרְגָּשִׁים אֵין קֵץ,
עוֹטֶה קְרָעִים שֶׁל רִיב וּצְחוֹק וָזֶמֶר.
שֶָׁם, בַּכְּעָסִים וּבְרַחֲמֵי הַלֵּב וּבַחֲשָׁשׁ
מִפְּנֵי הָעַיִן הָרָעָה,
מִבֵּין שִׁפְעַת צְרוֹרוֹת וְחִתוּלִים, צוֹפָה
זִקְנַת הָעָם הַנּוֹרָאָה
שֶׁלֹּא חֻבְּשָׁה וְלֹא רֻכְּכָה בַּשֶׁמֶן.
היום, 15 בינואר, מלאו 70 שנה לפרסום שירו של
אלתרמן "שיר תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה" בטורו "הטור
השביעי" בעיתון "דבר", בעקבות ליל ההורדה של ספינת המעפילים
"חנה סנש". בשיר זה כתב אלתרמן את השורה האלמותית, על אודות
הפלמ"חניקים שהורידו את המעפילים: "הם נושאים את עמם עלי שכם".
גם ב"דף של מיכאל" הוא מדבר על ליל
הורדה, ומתאר את נשיאת המעפילים על הגב, אך הוא מתאר את הזרות ואת החששות והחרדות של
הארצישראלים הצעירים:
בְּלֵיל הַהוֹרָדָה, בִּהְיוֹת כּוֹכָב רוֹאֵנוּ,
עֵת כִּי עוֹמְסִים אָנוּ אֶת הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה,
עֵת כִּי נוֹשְׂאִים אָנוּ אֶת חַיָּתָּם עַל גַּב,
חָשִׁים אֲנַחְנוּ גָּם אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם
וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגָּף
אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נִסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ.
אלא שאלתרמן רואה בקשיים הללו אתגרים והוא מאמין
בנצח ישראל שלא ישקר – בכך שהעם היהודי העולה מן הגולה למולדתו והולך קוממיות
במדינה ריבונית, נמצא בתהליך ההיסטורי הנכון, הראוי, הבלתי הפיך של בנין אומה, וכל
הקשיים שבדרך הם כחבלי גאולה.
יריב בן אהרון לא התמודד במסכת כלל בהשתקת הספר
ובסיבות לה. הוא פשוט הביא לנו את הספר, כדי לתקן את הקלקול הזה. והלוואי שיזכה
הספר לתפוצה ולהשפעה הראויה לו.
* "שישי בגולן", "מקור ראשון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
