הבלוג של אורי הייטנר

חטאו של דוד כלפי אוריה רודף אותו ורודף אותו ואינו מרפה. דוד אינו יכול לברוח מחטאו. אמר לו נתן הנביא: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם" ומאז לא סרה חרב מביתו. הוא אמר לו: "הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ", וקמה עליו רעה מביתו.

וגם זאת אמר נתן לדוד: "וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ, וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ". וכך מסופר בפרק שלנו: "וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג, וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".

דוד בורח מירושלים, ועמו נאמניו, ואגב רבים מהם בני מיעוטים, הנאמנים לדוד ודבקים בו, דוגמת איתי הגתי ואנשיו. אבשלום מגייס קואליציה נגד דוד, הכוללת את שרידי בית שאול ונאמניו. בפרק הזה אנו שומעים על כך שאפילו מפיבושת, בנו של יהונתן, שדוד כה היטיב עמו, שותף למעל. אך בל נחפז ונסיק מסקנות בנדון. כיוון שהדברים על אודות מפיבושת נשמעים מגורם שלישי ובעל אינטרס כלכלי לסכסך בין מפיבושת לדוד, מן הראוי שניתן זכות שימוע למפיבושת בפרקים הבאים.

אולם אנו רואים בפירוש את שמעי בן גרא, ממשפחת שאול, ההולך לצדם של דוד ואנשיו, מקלל ומגדף ומיידה אבנים. וכאשר אבישי בן צרויה נזעק להגן על כבוד מלכו ולהסיר את ראשו של שמעי, דוד אוסר עליו לעשות כן.

ומעניין מה הנימוק של דוד. הוא אינו מסביר שאנו ממלכה דמוקרטית המחויבת לחופש הביטוי, וזכותו של שמעי לגדף וליידות אבנים במלך היא חירות יסוד בין חירויות האזרח. טיעוניו של דוד אחרים.

טיעון אחד הוא, שאם דוד אינו מקובל בביתו ובנו מורד בו ומבקש את נפשו, מה לו כי ילין על בן משפחתו של שאול?

הטיעון המרכזי הוא זה: "יְהוָה אָמַר לוֹ: קַלֵּל אֶת דָּוִד... וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר לוֹ יְהוָה". מדהים. דוד מורה להניח לשמעי לקלל אותו, כי בקללו אותו הוא עושה את רצון ה'.

ראשו של דוד אינו בנקמה אלא בחשבון נפש. הוא אינו מתבכיין "למה זה מגיע לי?" אלא הוא מלקה את עצמו על החטא שחטא, שהמיט עליו, על ביתו ועל ממלכתו אסון אחר אסון.

ההיחלצות היחידה מן המצר, הוא מקווה, היא באמצעות תשובה, שתהיה אמתית דיה עד שתשכנע את האלוהים. "אוּלַי יִרְאֶה יְהוָה בְּעֵינִי, וְהֵשִׁיב יְהוָה לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ, הַיּוֹם הַזֶּה".

****

המאבק על השליטה בירושלים, אינו רק מאבק משפחתי ופוליטי, אלא יש לו גם משמעות מדינית מרחיקת לכת. שלטון אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור, הוא דריסת רגל ארמית בירושלים, בירת ישראל. אלו תוצאות הכשל בימי משה ויהושע. הם לא הצליחו להוריש את גשור, שנשארה כמובלעת, כעצם בגרון בתוך ישראל. "וְלֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַגְּשׁוּרִי וְאֶת הַמַּעֲכָתִי, וַיֵּשֶׁב גְּשׁוּר וּמַעֲכָת בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע יג, יג).

דוד, בראשית דרכו, חשש מעימות נוסף עם גשור. הוא השלים עם תוצאות הכישלון, וכרת ברית עם גשור, מתוך תקווה שהדבר יהפוך את גשור למדינת חסות של ישראל. הברית לוותה בנישואין עם מעכה. בנה הגשורי של מעכה, אבשלום, שישב שלוש שנים בארמון סבו, שולט עכשיו בירושלים. זהו ניצחון גדול למלך גשור.

* 929