הבלוג של אורי הייטנר

כמו רבים וטובים, גם אני קראתי את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" בעקבות פרשת פסילתו בידי משרד החינוך, או אם לדייק יותר – בעקבות דחיית המלצת ועדת המקצוע להכליל אותו בתכנית הלימודים. יש שרכשו את הספר מתוך מחאה והתרסה. אני שאלתי אותו מתוך סקרנות ורצון להכיר את הספר העומד ברומו של דיון ציבורי.

מיד כשקראתי את הפרסום הראשון על הפסילה, כתבתי נגדה. הבהרתי שאיני מכיר את הספר, ואין בדבריי עמדה על אודות איכותו והאם הוא ראוי להילמד. עמדתי הייתה עקרונית, נגד הסיבות לפסילה. עמדתי לא נבעה מכתבתו של אור קשתי ב"הארץ", אלא מתגובת משרד החינוך. אור קשתי מנהל כבר שנים מסע צלב נגד כל מה שמריח יהדות וציונות במערכת החינוך הישראלית, ומהיכרות עם החומר אני מכיר את נטייתו לא לדייק, בלשון המעטה. אלמלא תגובת משרד החינוך, הייתי מניח, על סמך ניסיוני כקוראו של קשתי, שכנראה ספר שהוגש כמועמד נפסל מפאת איכותו, וכיוון שמסופר בו על רומן בין יהודיה וערבי קשתי הציג זאת כסיבת הפסילה, כדי לסנוט במשרד. אלא שמשרד החינוך עצמו אישר בתגובתו את הדברים, ואמר שהספר נפסל כיוון שהוא מעודד התבוללות.

אם יצירה ספרותית המתארת יחסים בין יהודים וגויים מעודדת התבוללות וראויה לפסילה, הרי יש לפסול את ספרי המופת של א.ב. יהושע "המאהב" ושל סמי מיכאל "חצוצרה בוואדי", את סיפורו המופתי של ביאליק "מאחורי הגדר" ואת "שיר כאב" של מאיר אריאל. שלא לדבר על סיפורי התנ"ך החל מיהודה ותמר, דרך יוסף ואסנת, משה וציפורה, שמשון ודלילה, נשותיהם הנוכריות של דוד ושלמה, מגילת אסתר ומגילת רות. הרי זה מגוחך והזוי.

ספרות טובה היא כזו המציגה קונפליקטים ודילמות ומעוררת את הקורא לחשיבה. ודאי שספרות טובה מעוררת סוגיות של זהות. על פי אותה שיטה, ניתן למצוא סיבות לפסילת היצירות הספרותיות הטובות ביותר.

ספק בידי האם "גדר חיה" ראוי להיכלל בתכנית הלימודים. הוא ספר טוב, עלילתו מעניינת, הדמויות בו מורכבות ושפתו עשירה. אולם מספר הספרים הנכללים בתכנית הלימודים מוגבל, ואיני משוכנע שמדובר בספרות גדולה, הראויה להיכנס לקאנון. אולם אם יש סיבה שבעטיה ראוי היה להכניסו לתכנית, היא הסיבה שבעטיה הוא נפסל – הקונפליקט שהוא מציב בפני הקורא.

            נייס ג'ואיש בוי

אחת הדילמות המהותיות ביותר בחיים ובספרות, היא בין האדם כפרט, להיותו חלק מקולקטיב, ובעיקר – קולקטיב לאומי. שיאה של הדילמה היא הנכונות של הפרט להקריב את חייו למען הקולקטיב הלאומי. התנגשות בין הרגש האינדיבידואלי כל כך כמו אהבה, לבין המחויבות הלאומית, יוצרת דילמת זהות הראויה גם ראויה ללימוד ולליבון. האם וכיצד ניתן ליישב את הקונפליקט האמתי כל כך, בין הרצון לממש כל אהבה בין איש ואישה לבין המחויבות להקים "בית בישראל", עם כל משמעות המושג. ודאי שהדרך לכך אינה הדחקת הקונפליקט, כאילו אין חיה כזאת.

מעטים האנשים שפעלו להעצמתה של הרוח היהודית והתרבות היהודית בדורות האחרונים כביאליק. אך בסיפורו "מאחורי הגדר", שהוא בעיניי פסגת יצירת הפרוזה שלו, הוא מציב את הדילמה. הוא מספר על נער יהודי שמתאהב בילדה גויה, המתגוררת אצל אישה מרשעת מאחורי הגדר של ביתו. נפשו של הקורא את הסיפור יוצאת אל אותה מארינקה, מייחלת להצלחת סיפור אהבתו המיוסרת של נח. הקורא מתאכזב מן הסיום המדווח על נישואיו של נח עם יהודיה כשרה כדת וכדין, כיוון שהדבר נראה כמו ניצחון התלם הבורגני על התפרצות רגש האהבה. ביאליק מעוניין בהזדהות הזאת; הוא עצמו חש הזדהות עם הילד, לו הוא מעניק שם שהנו ראשי התיבות של שמותיו: נחמן ביאליק.

קראתי לראשונה את הסיפור כילד בכיתה ח', כשלמדתי אותו בבית הספר. הסיפור המקסים עשה עליי רושם עצום. הוא עורר מחשבה רבה. ואגלה לכם סוד, למרות הסיפור התחתנתי עם יהודיה...

מעודד התבוללות? קשקוש.

"גדר חיה" מספר על רומן בין ישראלית יהודיה – ליאת, לבין פלשתינאי – חילמי, שנפגשו בניו יורק. הספר נע בין סיפור האהבה האישי היפה והמרגש, לבין מציאות הסכסוך הלאומי בין שני העמים, ההופך אותו לבלתי אפשרי. המסר של הספר, הוא שסיפור האהבה הזה אינו ניתן למימוש.

המספרת היא ליאת ואנו נחשפים לצד שלה בסיפור, בהנחה שבמידה רבה הוא משקף גם את הצד של חילמי. הצד שלה מבטא תובנה מוחלטת, מן הרגע הראשון, שפרץ ההתאהבות הזה לא יניב חיים משותפים, כיוון שהם בלתי אפשריים. ליאת מסתירה את הרומן מהוריה, מחבריה ומכריה ועושה כל מאמץ למנוע את האסון – שמישהו ידע. מן הערב הראשון, נשמע מתוכה קולה של אחותה, כקול פנימי המזהיר אותה כמקהלה בטרגדיה יוונית, שאסור לה להסתבך. ואכן, אחותה, היחידה שליאת מספרת לה, מממשת את התפקיד של המזהירה מפני סכנה. לאורך הספר מבהירה ליאת לעצמה, לחילמי ולקוראים, שמועד חזרתה לארץ, שאין לה כל כוונה לוותר עליה ולא לדחות את מועדה, הוא מועד תפוגת הסיפור ביניהם. אפילו בפנטזיות, האופציה של חיים משותפים אינה קיימת. בפנטזיות היא מתארת את דמותו חילמי המבוגר, עם אשתו, המצטיירת בדמיונה כדמות של שחקנית מצרית מן הסרטים הערביים שהוקרנו בימי שישי בטלוויזיה, בימי ילדותה.

ואכן, עם שובה ארצה, לא ראתה עוד את חילמי, אף שהוא חזר לחופשת מולדת ברמאללה. האם ניתן לבלום על פי מועד תפוגה ידוע מראש את רגש האהבה? אין ספק שהאהבה בין השניים קיימת גם לאחר הנתק. לא אעשה קלקלן [ = ספוילר בלע"ז] ואספר את סוף הסיפור, אך אומר שהסופרת בחרה בסיום המעביר באופן סימבולי את חוסר ההיתכנות וחוסר התוחלת של סיפור האהבה הזה.

האם המסר של הסופרת הוא שבעולם אידיאלי, בעולם אוטופי, השתייכות לאומית אינה צריכה להפריע לאהבה בין שני אנשים, אך בעולם הריאלי לדאבוננו הדבר אינו אפשרי? או שמא המסר שלה היא שנכון לשמור על הזהות הלאומית ולמצוא "נייס ג'ואיש בוי", כפי ששאל אותה גיסה (בציטוט ממאיר אריאל) אם כבר מצאה אחד כזה בניו-יורק, ורומן מן הסוג של ליאת וחילמי אינו ראוי למימוש? כך או כך, "עידוד להתבוללות" ודאי וודאי שאין בספר.

            יושב ערבי עם נרגילה

האמת היא, שסוגיית ההתבוללות, נישואי תערובת, יחסי אהבה ואישות בין יהודים ושאינם יהודים, אינה הסוגיה של הספר. הסוגיה היא הקונפליקט שנוצר בסיפור אהבה אישי, בין ישראלית יהודיה לבין פלשתינאי, שעמיהם מצויים בסכסוך לאומי קשה כל כך.

"שיר כאב" של מאיר אריאל, מתאר משולש רומנטי רווי קנאה, שאחד משני הגברים הנוכחים בו הוא ערבי ישראלי. מתוך השיר:

"... אמרתי לו: נגיע. / לאן תגיעו? הוא אמר, / מביט בי בעיניים. / החזרתי לו מבט / זרקתי: ירושלים. / לקח לו קצת זמן להביא חיוך / אבל הוא לא הזיז עין. / אחר כך הוא דיבר אלי ישר אל תוך היין: / בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה. / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה. / אמרתי לו ביידיש: היא שופטת בינינו. / בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות / עינינו".

בשיר הזה יש רובד של פשט ורובד של דרש, אך אין זה נושא המאמר. ברובד הפשט, אומר מאיר אריאל, שאין אפשרות לנתק יחסים רומנטיים בין יהודי וערבי, מן ההקשר הלאומי פוליטי. אי אפשר לברוח מזה.

כך גם המסר ב"גדר חיה", וזה מה שהופך אותו לסיפור טוב. זה לא רק סיפור על אהבה בין יהודיה וערבי, ואיך הם מתמודדים עם הנורמות של המשפחה והחברה. ההתמודדות הזאת נמצאת ברקע, אך העיקר הוא שלסיפור האהבה שלהם הם סוחבים את המשא הלאומי, הפוליטי. הם רבים פוליטיקה, מתווכחים פוליטיקה, מחליטים שיותר לא יעלו את הפוליטיקה ההורסת את הזוגיות שלהם אך אינם יכולים. וכאשר הם רבים וחילמי נעלב ומסתגר, ליאת מסננת לעצמה "הו חילמי הנעלב, המתייסר, ממש רחמנות עליו. לבי לבי על ה-כ-ב-ו-ד הערבי הפגוע שלו, המשכתי לחמם את עצמי באותו קול מר, בשפתיים חשוקות. דופק הכל במסכנות הכל כך פלסטינית שלו. בגאווה הגברית הדפוקה ובעלבון השותת שתקוע להם לעד גרון. באורך הרוח האדיש, המתריס הזה, הפסיבי אגרסיבי המעצבן שלהם. תמיד בטוחים כל כך בצדקתם, בסבלם, מאשימים את כולם חוץ מאת עצמם".

"גדר חיה" הוא בראש ובראשונה רומן פוליטי. הרומן מרתק בעיקר בפוליטיות שלו, באופן שבו כל אחד מבני הזוג מביא את הפוליטיקה הלאומית שלו. ונדמה לי, שהמסר הזה הוא גם החשוב בספר.

חילמי הוא התגלמות החלום הרטוב על אודות הפלשתינאי המתקדם, הפתוח, הנאור; הדבר הרחוק ביותר בעולם מחמאסניק. הוא יפה, שרמנטי, כריזמטי, מאהב נפלא, דובר אנגלית רהוטה, אמן. הוא חילוני, אתאיסט, קצת קוסמופוליטי, "עם החולמנות הג'ון לנונית התובענית הזאת שלו, יפת הנפש כאילו, האידילית, עדיין מייחל בעיניים בורקות, בתנועות ידיים רחבות, לפיוס בין העמים". חילמי הוא התשובה האולטימטיבית לשאלה הנצחית: איפה "שלום עכשיו" הפלשתינאי? הנה, מצאנו. חילמי הוא "שלום עכשיו" הפלשתינאי.

ומהו אותו "פיוס בין העמים"?

חלומו של חילמי, הוא בראש ובראשונה חלום "השיבה". במפגש הראשון בין השניים, מאבד חילמי את המפתח, ובמשך עמודים שלמים מחפשים השניים ברחובות ניו-יורק את המפתח. וזה המפתח לספר כולו – חיפוש המפתח, שהרי המפתח הוא הסמל של "זכות" השיבה. חילמי הוא צייר, והפרוייקט היחיד המעסיק אותו ולו הוא מקדיש את חייו, הוא פרוייקט "הילד החולם" – חולם על מה? על החזרה לכפר, הכפר שלו בתוך מדינת ישראל, הכפר שהוא מעולם לא דרך בו, אך הוריו באו ממנו ואליו הוא עורג. וסרט וידאו שנשלח לחילמי ממשפחתו ברמאללה, מצלם בערגה מתוך המרפסת הגבוהה את ישראל, כמושא הערגה של "השיבה". וכאשר ליאת שואלת פעם את חילמי אם באמת גם הוא אישית רוצה לחזור לכפר, הוא משיב, שהוא אישית רוצה לגור ליד הים; כאומר – נכון שאנו דבקים ב"צומוד" לבית הפרטי בכפר, אך החזון שלי הרבה יותר גדול.

חזון ה"פיוס בין העמים" עליו הוא מדבר, הוא "מדינה דו לאומית" במקומה של מדינת ישראל. מדינה אחת, אחרת, שתכלול את המיליונים שיממשו את השיבה. ה"פיוס בין העמים", אליו חותר חילמי, הוא על חורבותיה של מדינת ישראל, במקומה. ובכל הספר, אין ולו פלשתינאי אחד, שיש לו חזון אחר.

לעומת זאת, הפוליטיקה שליאת מביאה אתה לזוגיות, היא הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". ובכל השיחות, המחלוקות, הריבים – אין היא מוצאת פרטנר לרעיון הזה. אין היא מוצאת פרטנר לפתרון שבו מדינת ישראל ממשיכה להתקיים. חילמי אומר זאת ברכות. אחיו אומר לה זאת בבוטות. היא מדברת על ביטחון, על הפחד של היהודים משואה שניה, על זכר השואה. היא אינה מעמידה תביעת צדק מול תביעת הצדק שלהם, אלא רק תביעת קיום בביטחון, אך נדחית בבוז מתנשא. תביעתה לאיזשהו קיום של מדינת ישראל מעיד על כך שהיא "עברה שטיפת מוח". אין כל פתיחות, אמפתיה, לשמוע את האבסורד הזה, שיש זכות קיום למדינת ישראל.

והבעיה היא שליאת עצמה מודה, שכבר אינה מאמינה באמת במה שהיא אומרת. היא מרגישה מיאוס מכך שלצורך הוויכוח היא לפתע שרה את ההמנונים ומניפה את הדגלים, שהיא לא ממש מאמינה בהם ו"חובשת את כובע הטמבל", שהוא קצת מאוס עליה. והיא מודה, שבכל הוויכוחים, בסופו של דבר היא מנוצחת. איך לא?

האם המסר של רביניאן הוא שאין מנוס ממדינה דו-לאומית מן הים ועד הירדן, כי אין פתרון אחר? האם המסר שלה הוא שאם לא נזדרז לאמץ את פתרון שתי המדינות, ברירת המחדל תהיה מדינה דו-לאומית במקומה של ישראל? איני יכול לקבוע בוודאות.

אולם המסר שאני קורא, גם אם לא זה המסר הפוליטי שהיא רוצה להביע, הוא שהמרחק בין הפשרה מרחיקת הלכת ביותר שמי מאתנו מוכן לה – רחוקה ת"ק פרסה מהפלשתינאי המתון ביותר. ומי מתון, נאור ופתוח יותר מחילמי, הג'ון לנוניסט?

            משמיץ את צה"ל

שר החינוך גיבה את החלטת הוועדה לפסול את הספר מתכנית הלימודים, וכעבור יום יומיים, מצא תירוץ חדש: הספר שהוא לא קרא מציג את חיילי צה"ל כסדיסטים. ומיד הופיעו ברשתות החברתיות הציטוטים המרשיעים.

מתוך 344 עמודי הספר, שנים מוקדשים לסיפור של חילמי, שכנער נעצר כשצייר גרפיטי עם דגל פלשתין, וחיילים הכריחו אותו ואת חבריו לשיר את "יש לי ציפור קטנה בלב" בעברית. למרבה הבושה, דברים כאלה אכן היו באינתיפאדה. זה הכל. סיפור קטן מצוטט מפיו של הפרטנר הפלשתינאי בספר. זו לא רוח הספר. זה לא המסר של הספר. טיעון מביש.

            כמה מילים על התבוללות

לסיום, אומר כמה מילים על סוגיית ההתבוללות, שעלתה בוויכוח הציבורי על הספר.

בעת הוויכוח הפוליטי בסוף שנות החמישים על שאלת "מיהו יהודי", אמר יצחק טבנקין, מהמנהיגים הגדולים של תנועת העבודה, שיהודי אינו מי שנולד לאם יהודיה, אלא מי שנכדיו יהיו יהודים (אגב, נכדו, ניניו ובני ניניו של טבנקין הם יהודים החיים בגולן).

במדינת ישראל לא יכולה להיות התבוללות. זו מדינה יהודית, שפתה עברית, חינוכה יהודי, חגיה יהודיים. ישראלי יהודי שיתחתן עם לא יהודיה ויחיה בארץ – הסיכויים שנכדיו יהיו יהודים גדולים לאין ערוך יותר משנכדיו של ישראלי שירד לחו"ל והתחתן עם יהודיה יהיו יהודים. זו הפחדת שווא.

... ואיני מציע לפסול ספרים שגיבורם ירד מן הארץ.

            מפלצתית

למה נקרא הספר "גדר חיה"? להערכתי, להבדיל מה"חומה" שישראל בנתה בתקופה שבה מתרחש הסיפור (2002). כאן אעצור את מדרש השם שלי, כי אתקשה לעשות זאת ללא "קלקלן". אומר רק, שהספר מתאר את החומה כ"מפלצתית". רק שהסופרת שוכחת להזכיר למה נבנתה החומה, אפרופו מפלצתיות. 

* "שישי בגולן"