דוד יוצא למתקפת נגד, לדיכוי מרד אבשלום. הוא מחלק את צבאו לשלושה
כוחות, בראשות יואב בן צרויה, אבישי בן צרויה ואתי הגתי. בטרם יצאו לדרך, הוא
מזהיר את הצבא כולו ואת מפקדיו מפני פגיעה אפשרית באבשלום בנו, מנהיג המרד: "לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם".
צבאו של דוד יוצא למלחמה, ויואב מחסל
את אבשלום. בתום המערכה, כאשר באים אל דוד הרצים עם בשורת הניצחון, השאלה המטרידה אותו היא
שלומו של אבשלום.
כאשר אנו קוראים זאת, לבנו יוצא אל
דוד, שאהבתו את בנו אינה תלויה בדבר, ודאגתו לו גם כאשר מרד בו וגם כאשר הוא מבין,
ואף אמר זאת בפירוש בפרק הקודם, שבנו מבקש את נפשו – דאגתו לאבשלום היא בראש
ובראשונה דאגת אב לבנו.
דאגתו לבנו המורד בו מחזירה אותנו לשני המקרים בהם שאול שרדף אחריו
להורגו היה בידיו והוא חס על חייו ולא פגע בו לרעה, לזעמו על חיסול אבנר בן נר שר
צבא שאול, לאימוץ מפיבושת נכדו של שאול ולהגנה על שמעי בן-גרא שגידף אותו.
"איש הדמים" כינה אותו שמעי. איש הדמים?! האיש שהקפיד על חייהם של
הגדולים באויביו ורודפיו.
אכן, מנהיג שערך חיי אדם הם ערך עליון בעבורו.
אלא שבפרק יח, המתאר את מלחמת האחים בין צבאו של דוד לצבא המורדים של
אבשלום, מופיעים הפסוקים הבאים: "וַיֵּצֵא
הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם. וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי
דָוִד, וַתְּהִי שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים אָלֶף. וַתְּהִי
שָׁם הַמִּלְחָמָה נָפוֹצֶת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם
מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא".
עשרים אלף איש נפלו במלחמת האחים הנוראה הזאת. ואיך פסק מרחץ הדמים
הנורא הזה? רק בחיסול אבשלום. וַיָּסֹבּוּ
עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב, וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻהוּ.
וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר, וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי חָשַׂךְ
יוֹאָב אֶת הָעָם". רק הריגתו של אבשלום אפשרה לשים קץ להרג
ההמוני. יואב שהבין זאת, הפר במודע את פקודת אביו והרג את אבשלום, "כִּי חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת הָעָם".
כן, דאגתו של דוד לבנו אבשלום נוגעת
ללב. אך כאשר דאגה זו נלווית לאדישותו למותם של 20,000 בני עמו, הדאגה הזו נראית
לנו קצת אחרת.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
