* עד כאן – ב"מקור ראשון" התפרסמה בערב שבת כתבה על גלעד אך, המייסד
של ארגון "עד כאן", שהשתיל פעילים בארגוני ה"שמאל" הרדיקלי
האנטי ישראלי, כדי לחשוף את מעשיו החמורים נגד המדינה. גלעד אך הוא מלח הארץ, בוגר
פנימיה צבאית ומכינה קדם צבאית, קצין בסיירת גולני, אקטיביסט ציוני וחברתי. עיקר
עיסוקו הוא באקטיביזם אקולוגי ומאבק למען איכות הסביבה, במסגרת העמותה שהקים -
"פורום לישראל ירוקה". לצדה הוא פועל במסגרת העמותה שהקים - "מגן
לישראל יהודית דמוקרטית" והארגון "עד כאן".
הדברים שהם חשפו מסמרי שיער. ארגונים ישראלים המשלמים שכר לערבים
המתפרעים בבלעין ומיידים אבנים ובקת"בים לעבר חיילי צה"ל, בפעולה
מאורגנת, עם תדריכים מסודרים כולל תדריכים א-לה "חננו" איך לשבש חקירה,
לשתוק בחקירה וכו', לפני כל הפגנה. אותם ישראלים הם המסיתים ורובם נמצאים בשורות
האחרונות, שולחים את הערבים להם הם משלמים לקו האש, ליידות אבנים בחיילים
צה"ל.
ולעתים דווקא הישראלים מלפנים והפלשתינאים מאחור. "תופעות שהצבא
לא יודע להתמודד איתן. קבוצות של פלשתינאים מלווים בישראלים ואירופים שמגיעים לשטח
מסוים, וכשמגיע חייל ואומר להם לצאת כי זה שטח צבאי סגור, מתחיל הבלגן. פתאום ניגש
אליו עורך דין ישראלי מציג כרטיס ביקור ואומר לחייל שהוא עובר על החוק. שמים לו
מצלמות על הפנים ומתחילים לזרוק אבנים, כשהישראלים עומדים ומגוננים בקו הראשון
והפלשתינאים מאחור. אותו מפקד או חייל שמגיע עם הנשק והאפוד לא יכול להתמודד עם
זה. הוא הרי לא יירה בהם, ובעצם אין לו כמעט מה לעשות. הארגונים האלה יודעים את זה
ועושים מה שבא להם ומנצחים בעוד ועוד זירות".
גלעד וחבריו עושים מלאכת קודש, חשובה ביותר,
להגנה על הדמוקרטיה הישראלית. מה שמצער הוא עצם העובדה שיש צורך בקיומם. הרי לשם כך
יש שב"כ. בדיוק כפי שהשב"כ גילה אוזלת יד מול "תג מחיר" ורק רצח
משפחת דוואבשה ניער אותו והביא אותו לפעולה אקטיבית להגנה על הדמוקרטיה, כנראה גם כאן
השב"כ מגלה אוזלת יד, ורק מקרה אסון שיזעזע את החברה הישראלית יעורר אותו
לפעולה ממשית.
אחת המנטרות של אנשי "שמאל"
רדיקלי רבים, בעקבות התחקיר המזעזע ב"עובדה" הייתה: "זה כל מה שהם גילו אחרי שלוש שנות מעקב"?
איזה זלזול בהסגרת אנשים אל מותם בעינויים, בתרבות ה"גזנגה" הפראית.
גלעד אך: "אני מעריך שאחרי שהם יראו את כל מה שנחשוף בחודש הקרוב, הם כבר
יאכלו את הכובע. יש עוד הרבה הפתעות בדרך".
* תדהמה – אני בהלם. חלפו כבר 48 שעות מאז מעצרו של פעיל השמאל הרדיקלי, שאף
אחד אינו יודע כמובן מיהו ומה שמו של גיבור תחקיר "עובדה" מן השבוע שעבר...
ועדין פעיל זכויות האדם והאזרח איתמר בן גביר טרם כינס מסיבת עיתונאים המוחה על כך
שנשללת מן העציר הזכות לפגוש את עורך דינו, ושלל סיפורי "עינויים",
"אינקוויזיציה", "ק.ג.ב.", "נ.ק.וו.ד",
"גסטאפו", "יהודי לא מענה יהודי" וכו'.
* ציד מכשפות – גדעון לוי ממשיך בציד המכשפות המקארתיסטי נגד אילנה דיין, שהעזה
לפרסם תחקיר החושף את פשעי "תעאיוש", ומגדיר אותה כמי "שלא עובדת אצל אף אחד זולת מולך הרייטינג, השאיפה
לשאת חן ולרצות, הפחדנות המבישה והפשיזם". אז אילנה
דיין היא פשיסטית, ואת מעצרו של פעיל השמאל הרדיקלי, שכנראה מבחינת לוי הוא בעל
רישיון להרוג, הוא השווה לשטזי – שירות הביטחון הרצחני של מזרח גרמניה. ואריאנה
מלמד השוותה את ישראל, ולא בפעם הראשונה, לרייך השלישי, בלשון ההסתה האהובה על
מכחישי שואה.
* איך מטהרים שרץ – מאמר המערכת של "הארץ" ביום שישי הוקדש להגנה על עזרא
נאווי. זהו סיכום ראוי לשבוע שבו העיתון התגייס למתקפה מרושעת נגד אילנה דיין, על
חשיפת מעללי הזוועה של "תעאיוש". אלון עידן, במוסף "הארץ",
האשים אותה ב"נייטרליות" היוצרת סימטריה בין טוב ורע. "למשל, הסימטרי יתעקש בגאווה בלתי מוסברת ש'אנחנו
יוצאים להביא את הסיפור... בלי קשר לשאלה איזה צד פוליטי הוא משרת'. השימוש במושג 'צד
פוליטי' הוא דוגמה להחלפה בין מוסר לפוליטיקה: האם השחורים בתקופת האפרטהייד היו 'צד
פוליטי'? האם העבדים באמריקה היו 'צד פוליטי'? האם גם אז אפשר היה להשתמש בביטוי השחוק
'קיצונים משני הצדדים'? האם דיכוי של בני אדם הוא עניין של 'פוליטיקה' או של מוסר?".
זאת השיטה. הפלשתינאים הם "מדוכאים", כמו העבדים באמריקה.
ולכן, מותר להם הכל. מותר להם לרצוח, מותר להם להפעיל טרור. וכל מי שמסייע להם,
הוא למעשה איש חסד וצדקה. ולכן, מעשהו של נאווי, שהסגיר ערבים שעברו על החוק
האנטישמי הגזעני על פיו מכירת קרקע ליהודי דינה מוות, למלתעות ה"גזנגה",
הוא בעצם מעשה חסד הומניטרי.
* מה הם מסתירים – ציד המכשפות נגד אילנה דיין, אינו קשור למה שכבר נחשף. מה שנחשף
נחשף. הפחד הוא מפני חשיפות בעתיד. הם מנסים להלך אימים על התקשורת, כי יש להם מה
להסתיר.
* חמור יותר מנאווי - מעשיו של אלון ליאל, הפועל בערוצים מדיניים
כדי לפגוע במדינת ישראל, חמורים יותר ממעשיו של עזרא נאווי. זה אולי לא פלילי, אך מבחינה
מוסרית, מהותית, זה יותר חמור. והעובדה שאת המעשים הנלוזים הללו עשה מי שהיה מנכ"ל
משרד החוץ (!) הופכת אותם לחמורים שבעתיים. מבחינה מוסרית, כמוהו כאלוף בצה"ל
המתדרך את האויב, בעיצומה של מלחמה, איך לפגוע בצה"ל ומה הבטן הרכה שלו. אדם נאלח.
* הטלת דופי – עובדי משרד החוץ, הם הלוחמים המצויים בחוד החנית של המערכה מול
מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. שר החינוך נפתלי בנט הטיל בהם דופי בהשוואה הנואלת
בינם לבין אלון ליאל, המצוי בחוד החנית של מתקפת הד-לגיטימציה נגד ישראל. בנט, שר
בישראל, תקע סכין בגבם של עובדי משרד החוץ. אמנם הוא "לא מתנצל", אבל
עליו להתנצל.
* בשירות מתקפת
האמת – ביום שישי, ביליתי במשך כחצי יום עם
צוות טלוויזיה מאיטליה, המפיק סרט על מדינת ישראל. הסתובבנו בצפון הגולן, בשטחי המרעה
של אורטל, בתצפית לעבר סוריה. סיפרתי להם על הגולן, על ההתיישבות בגולן, על המאבק נגד
כוונות הנסיגה בשנות ה-90, על ההתפכחות של רבים רבים מבין אלה שתמכו בנסיגה והיום מודים
לנו שמנענו אסון לאומי. שוחחתי אתם על הציונות, על קיבוץ, על קיבוץ אורטל, על הקליטה
באורטל. ובערב הם צילמו את קבלת השבת באורטל ואת סעודת ליל שבת בחדר האוכל של הקיבוץ.
הרגשתי כמו חייל במערכת ההסברה של ישראל,
מול מתקפת הדה-לגיטימציה; לוחם במתקפת אמת
מול תעשיית השקר. ובעיקר, ישראלי פטריוט המשתמש בכוחי הדל להוות משקל נגד למעשיהם של
מנוולים כאלון ליאל ו"שוברים שתיקה", שהנם חוד החנית של ה-BDS ומתקפת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.
* סרק סרק – ח"כ זהבה גלאון, בראיון לגל"צ, הסבירה שכלל לא בטוח
שהשריפה במשרדי "בצלם" אכן הייתה תוצאה של קצר חשמלי. בוודאי נשמע בעוד
כמה ימים שהשב"כ הצית את המשרדים, מישהו צעק "סרק סרק" ועוד איזה
משהו על חור כניסה וחור יציאה, כיד הדמיון הטובה על קונספירטורים הזויים מסוגה.
* תמונת ראי - אגב, אצל תמונת הראי של זהבה גלאון רוחשות
תאוריות על הצתה מכוונת מצד אנשי "בצלם" כדי להעלים ראיות לקראת החקירה הצפויה
לאחר חשיפת תחקיר "עובדה" וכדי להפנות אצבע מאשימה כלפי הימין.
* דילמה של עלות מול תועלת – אני שב ומביע את התנגדותי לחוק השקיפות, המחייב נציגי ארגונים
הממומנים בידי מדינות זרות לשאת תג מזהה בביקוריהם בכנסת.
הוויכוח על הצעת החוק אינו בהכרח בין תומכי אותם הארגונים למתנגדיהם,
בין תומכי המימון הזר ומתנגדיו. אני מתנגד לאותם ארגונים ולמימון הזר. הוויכוח הוא
על מידת התועלת של החוק מול נזקו.
למיטב הכרתי, יותר משהחוק יועיל – הוא יזיק. הוא לא יצמצמם כהוא זה את
פעולת הארגונים ולא את התמיכה הזרה בהם. עיקר הביקורת על הארגונים היא על הנזק התדמיתי
שהם גורמים למדינת ישראל – הנזק הזה יגבר. הוא יחזק את קמפיין הקדושים המעונים של
אותם ארגונים ובכך גם יגביר את קצב התרומות, שיחזק את פעולתם ואת השפעתם. שום דבר
טוב לא ייצא מהחוק הזה, זולת הרגשה טובה של כמה אנשים ש"הכנסנו להם".
השקיפות קיימת בלאו הכי, גם על פי החוק הקיים. יש להתמודד עם הבעיה
בדרכים אחרות. יש לגנות ולהוקיע את הארגונים ופעולתם ואת עובדת מימונם בידי ממשלות
זרות. על הממשלה לפעול בדרכים דיפלומטיות בניסיון להשפיע על אותן מדינות לחדול מבחישה
בפוליטיקה הפנימית הישראלית. ובמקביל, על ישראל לממן ארגונים אופוזיציוניים
במדינות אירופה, כבסיס להידברות בין המדינות על הפסקה הדדית של ההתערבות הבלתי
נסבלת הזאת.
* מבזים את זכרו של רבין – הקרן החדשה לישראל יצאה בקמפיין הסתה נגד "אם תרצו".
שלטי החוצות מציגים תמונה של רבין, וכתובת "בשתול הזה הם כבר טיפלו".
הקמפיין הזה הוא חטא כפול. חטא אחד הוא הניסיון להציג את "אם
תרצו" בדמותו של יגאל עמיר. כלומר, ארגוניהם חסינים מפני ביקורת, וביקורת
מילולית עליהם זהה לרצח. החטא השני הוא בהצגתו של יצחק רבין בדמותם של
"שוברים שתיקה".
רבין סלד סלידה עמוקה מהארגונים הללו, שהיו אז בחיתוליהם. חצי שנה
לפני הסכם אוסלו, הודיע ראש הממשלה רבין על החרמת טקס הענקת פרסי ישראל, כיוון
שאינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות (בעקבות זאת
ליבוביץ' ויתר על הפרס). לאחר ההסכם, הוא הסביר שערפאת ילחם בטרור "בלי
בג"ץ ובלי 'בצלם'". כמובן שזו הייתה אשליה, אך היא מבהירה מה הייתה דעתו
של רבין על הארגון, המקשה על המלחמה בטרור. מי שמציג את רבין בדמותם של אותם
ארגונים, מבזה ביודעין את דמותו של מנהיג שהקדיש את כל חייו למדינת ישראל וביטחונה.
* גם איש חכם כחיים גורי אינו חסין מפני
שגיאות חמורות - חיים
גורי זכה בפרס היצירה הציונית, על ספרו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד".
הוא הסביר את סירובו בכך שהספר הוא אישי ואינו עוסק בציונות. מסתבר שהוצאת "הקיבוץ
המאוחד" הגישה את מועמדותו לפרס בלי ליידע אותו, והוא חשב שאינו ראוי לפרס על
ספר זה. "לא היתה איזו הודעה חגיגית וזה היה לי נורא משונה, וכשהבנתי לאחר מכן
במה מדובר חשבתי שהספר שבחרו בו הוא האחרון שמתאים לפרס הזה. זה ספר שירה של אדם שעורך
חשבון עם עולמו, ולא עוסק במימד ציוני", אמר גורי, והוסיף: "זה פרס ציונות.
אני ציוני מיום שנולדתי ואמות ציוני וכל חיי לחמתי למען הציונות, אבל לא נראה לי שהספר
הזה ראוי לפרס הזה. הספר חורג מהמרחב הזה אבל הודיתי לשופטים שבחרו בו, שרצו לעשות
משהו טוב ולכבד אותי, וביקשתי שיעניקו ליוצרים צעירים בתחילת דרכם".
חיים גורי הוא גדול המשוררים העבריים החיים
עמנו היום. אני מעריך ומוקיר אותו מאוד, ועומד בקשר אתו למעלה מעשרים שנה, מאז התייצב
באומץ לצד המאבק על הגולן, שעה שחברו הקרוב רבין קיים מו"מ על נסיגה ממנו, ובהיותו
ממייסדי תנועת "הדרך השלישית" (אף שהתנגד להפיכתה למפלגה פרלמנטרית). עם
כל הערכתי אליו, צר לי על החלטתו. ראשית, כי החלטה זו אינה מכבדת את ועדת הפרס, אותם
אנשים שראו ביצירתו ראויה לפרס. בין חברי הוועדה, תלמידו המובהק, ששנים רבות יוצק מים
על ידיו, המשורר אליעז כהן. שנית, כיוון שברגע שהיצירה יוצאת לרשות הרבים, זכות הפרשנות
עליה היא של הכלל. ואם חברי ועדת הפרס רואים בספר האישי הזה ביטוי ציוני - מן הראוי
היה שיכבד את פרשנותם.
אולם עיקר השגיאה שלו נובעת מכך שהיה עליו
להבין מראש שגורמים מסוימים ינסו לעשות ממנה הון פוליטי. דבריו על כך ש"אינו רוצה
בפרס שהפך לשנוי במחלוקת" שיחקו לידיהם של מי שהפכו את פרס הציונות לשנוי במחלוקת,
כיוון שהם חלוקים על הציונות. מסתבר שגם אדם חכם כמו חיים גורי, אינו חסין מפני שגיאות
חמורות.
* מסע הפחדה – בכתבה של עמוס הראל ב"הארץ", נכתב שבכל יחידת לוחמים מתקיימת
אחת לחודש שיחה עם הרב היחידתי. שאלתי את בני, המשרת ביחידה מובחרת, ומתברר שמעולם
לא הייתה ביחידתו שיחה כזאת. באותה כתבה סופר על שיחה חצי שנתית עם החיילים
הנשואים על חוסן משפחתי. אני מייחס למידע הזה אותה מידה של אמינות כמו לסיפור על
המפגש החודשי. בהקשר זה צוטטה חיילת שסיפרה שבמפגש כזה נאמר לאישה "שעליה לתת
לבעלה את התחושה שהוא זה שבידיו המושכות". יכול להיות שאיזה מרצה מטומטם
וחצוף אמר זאת באיזו הרצאה, אך אין לי ספק שזו לא רוח הדברים.
האם עמוס הראל בדה הכל מלבו? איני חושב. מן הסתם, התגלגל לידיו איזה
מסמך פנימי ברבנות, שבו מישהו ביטא את הפנטזיה שלו על השפעת הרבנות בצה"ל.
הראל הפך את הטיוטה הזאת להצגה מסולפת של צה"ל, כחלק ממסע ההפחדה
הדוסופובי.
* השבוע באירופה – פוליטיקאי יהודי נרצח ליד פתח ביתו, מורה יהודי הותקף בסכין, ראש
קהילת מרסיי קרא ליהודים לנהוג כאנוסים ולא לחבוש כיפה, שרת החוץ של שבדיה קראה
"לחקור" אם ישראל מוציאה להורג פלשתינאים ללא משפט. זו לא המאה העשרים
ולא שנות השלושים.
* חדשות סופשבוע – האסלם
הרדיקלי ביצע טבח במלון בבירת בורקינה פאסו, ורצח עשרות "צלבנים". ארה"ב
ה"צלבנית" ומדינות אירופה ה"צלבניות" מסירות את הסנקציות מעל מעצמת
האסלם הרדיקלי, במסגרת עסקה המאשרת לה להיות מעצמת סף גרעינית, שתסכן את שלום העולם.
* נקודה לזכותו של קים ג'ונג און – נשיא צפון קוריאה קים ג'ונג און, המציג בגלוי וברטוריקה מתלהמת את
תוקפנותו הגרעינית, הוא סכנה לשלום העולם. אולם הוא פחות מסוכן מנשיא איראן חסן
רוחאני, המסווה את תוקפנותו הגרעינית במתקפות חיוכים וברטוריקה שקרית על
"גרעין לצרכי שלום".
* אור נוסף על דמותו האפלה של אולמרט – בדיקת העומק שערכה המשטרה בעקבות ההאשמות נגד אהוד ברק, על נטילת
שוחד בעסקאות נשק, בהיותו שר הביטחון, העלתה שאין אפילו צל של חשד המצדיק פתיחתה של
חקירה פלילית.
סיפור זה מטיל אור נוסף על דמותו האפלה של אהוד אולמרט. במסגרת ניסיונותיו
המושחתים לשדל ולשמן את שולה זקן להמשיך לשבש את הליכי המשפט למענו, הוא סיפר לה
ש"כולם יודעים" שברק לוקח שוחד, כלומר פשעיו של אולמרט אינם חריגים אלא
הנורמה. וגם אחרי שהקלטות נחשפו, אולמרט לא קם להודות שבדה את הדברים מלבו והעליל
עלילת שווא, אולי בתקווה ש... מי יודע, אולי בחקירה המשטרה תמצא משהו על אויבו.
אילו באמת ברק לקח שוחד וראש הממשלה ידע ולא עשה דבר – הוא שותף לדבר
עבירה. מקרה כזה רק היה מוכיח עד כמה מסוכן להפקיר את הנהגת המדינה והאחריות על
ביטחונה בידי עבריין מושחת עד קצות שערותיו כאולמרט, שכל התנהלותו היא של אדם תחת
סחיטה, שאינו יכול אפילו לפעול נגד שוחד של שר הביטחון, כי הוא חשוף לחקירת קופת
השרצים שלו. אך מסתבר, שבמקרה הזה, הוא פשוט שיקר. אולמרט שיקר?! ואו!
יש לקוות שפרקליט המדינה לא ייענה לדרישה החצופה של פרקליטי אולמרט ל"הנחת
סלב". ככל שמעמדו של אדם רם יותר, כך חשוב יותר למצות עמו את הדין. אסור
לוותר על אישום נוסף לאולמרט בגין שיבוש הליכי המשפט והדחת עדה.
* העדפה לחינוך – שמחתי לקרוא שנושא שאני מטיף לו כבר כשני עשורים, מתגבש כהצעת חוק.
חברי הכנסת איתן ברושי (מחנ"צ), יפעת שאשא-ביטון ("כולנו") ונורית
קורין (הליכוד) הגישו הצעת חוק משותפת, הקוראת לבטל את העבודה המועדפת לבוגרי צבא
בתחנות הדלק ולהסיט את התקציב לתחום החינוך. הרי זה אבסורד, שיוצא צבא שבוחר לעסוק
בהדרכת נוער או תחום חינוכי אחר אינו נהנה מן המענק, לעומת מתדלק, עם כל הכבוד.
כשהייתי מזכיר אורטל, הענקנו על חשבון הקיבוץ לכל משתחרר מצה"ל שעסק
בחינוך, מענק בסכום של מענק העבודה הנדרשת.
* בנאי דור 3 – בפאב "לצ'ה" בקיבוץ אורטל, הופיע בליל שבת נועם בנאי,
בנו של מאיר בנאי. ה-DNA
הבנאיי עובד – יש כישרון. זמר טוב, עם קול נעים, יוצר מוכשר, הכותב
את המילים והלחנים של שיריו. דור חדש של רוקרים לשבט בנאי. אי אפשר שלא למקם אותו
במפת השבט. הקול שלו מזכיר את של אביתר. בלחנים שלו ניכרת ההשפעה של מאיר ושפת
הגוף שלו היא מאיר מרוכך.
דומני שזו הפעם הראשונה אי פעם שהייתי בהופעה שאת כל שיריה שמעתי
לראשונה. הדבר מחייב חידוד של קשב וריכוז. נהניתי. עוד נשמע עליו.
* פרקי אריק – מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי בשבועות האחרונים, היא הביוגרפיה
המוסיקלית של אריק איינשטיין, שיואב קוטנר מגיש מדי שבוע בגל"ץ, ב-13:00. לאט
לאט, שום דבר לא בוער, מוביל אותנו קוטנר לאורך הקריירה של אריק, תוך השמעת כל
ההקלטות, כולל הנדירות ביותר שלו. הפרק השמיני, ששודר השבת, עסק בשלהי 1970 ותחילת
1971. חלקו הראשון סיים את הצגת תכנית הטלוויזיה "לול" מס' 2 וחלקו השני
החל את הצגת תקליט הילדים הראשון של אריק, עם רוב הקסלי.
* ביד הלשון
גזנגה – "קודם עושים להם זובור ואחר כך גזנגה", סיפר בגאווה פעיל
זכויות האדם והאזרח עזרא נאווי, את האופן שבו הפלשתינאים מממשים את זכויות האדם
והאזרח של מי שמוסגרים לידיהם בידי פעילי זכויות האדם והאזרח בישראל.
את המושג "זובור" אנו מכירים גם ממעשי התעללות קבוצתית
בצה"ל. מעשים בזויים, שבשנים האחרונות צה"ל נלחם בהם, לביעור התופעה. כמובן,
שה"זובור" שמבצע הביטחון המסכל הפלשתינאי, הוא ברמה אחרת לגמרי של
התעללות ועינויים.
ומהו "גזנגה"? המילה הזו חדרה לשיח הישראלי בזכות חשיפת
תכנית "עובדה" על זוועות "תעאיוש". גונן גינת, ב"ישראל
היום", חקר ומבאר: "ה'גזנגה' מתבצע בדרך כלל כאשר הקורבן האומלל כבר עבר
לעולם הבא. הרעיון, באופן כללי, הוא לקשור את כפות רגליו של הקורבן לפגוש האחורי
של טנדר ולעשות אתו סיבובים ברחוב הראשי של העיר, שם ניתנת הזדמנות לעוברים והשבים
לצהול נוכח המראה של הגווייה הנגררת. יש כאלה שמעדיפים להתחיל את ה'גזנגה' כאשר
הקורבן עדיין חי, בתקווה שתוך כדי ה'גזנגה' גולגולתו תתפצח על הכביש, אבל בדרך כלל
הקורבן מסיים את נוכחותו בעולם הזה כבר בשלב ה'זובור', ולכן כאשר גולגולתו מתפצחת
על הכביש במהלך ה'גזנגה', הוא כבר לא סובל מזה. כמה אנושי".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
