הבלוג של אורי הייטנר

"זה אישל מדבר", הוא ספר מבריק שכתב חנוך ברטוב לפני שנות דור. הספר הוא מונולוג מתמשך של אסף לוויתן, "אישל", היושב על כורסת הפסיכולוג ועורך בנוכחותו את חשבון נפשו.

הכינוי "אישל" הודבק ללוויתן, כיוון שהקדיש עשרים שנה מחייו למטרה אחת – אביק סער; פוליטיקאי שלוויתן היה עוזרו, משרתו, דוברו, שופרו ונושא כליו. כל ישותו הייתה – היותו "איש של", האיש של סער, "אישל". מפעל חייו של אישל היה סער - עיצוב דמותו כמנהיג לאומי והעלאתו לשלטון. אישל מחק את אישיותו והמיר אותה ב"אישליות"; הוא היה מאיש לאישל.

וכשהוא עשה את חשבון נפשו, הוא הבין שכל חייו היו בזבוז והחמצה, שירות כפוי טובה של איש בלתי ראוי.

יואב הוא אישל דוד. מלכותו ושלטונו של דוד היה תכלית חייו, מטרת חייו, מפעל חייו. נאמנותו הייתה ללא גבול. גם כאשר דוד היה כפוי טובה, נאמנותו לא נסדקה כהוא זה.

****

לא היה אמצעי שמטרת חייו של יואב לא קידשה אותו. לא הייתה נבלה שיואב לא היה מוכן לעשות למען דוד. כאשר קיבל יואב מדוד את ההוראה "לסלק" את אוריה, לא היו לו עכבות. הוא ביצע את המעשה הנורא, כי הבין שנוכחותו של אוריה בשטח מסכנת את דוד. לא היה לו כל קושי להיפטר ממנו, בעיצומה של מלחמה קשה.

כאשר הוביל את ישראל לניצחון גדול, לאחר מלחמה ממושכת, על בני עמון – יואב חשש מפני תגובה ציבורית בנוסח "היכה דוד באלפיו ויואב ברבבותיו". לכן, ביוזמתו, הוא קרא לדוד להגיע לרגע ההכרעה והעניק לו את תמונת הניצחון.

נאמנותו של יואב לדוד, לא הייתה צייתנית. יואב היה עצמאי מאוד, חזק מאוד, וכאשר הוא חשב שרצון המלך מנוגד למטרה הגדולה, הוא לא היסס להמרות את פיו. וכך, לאורך כל הדרך היו ביניהם התנגשויות קשות. דוד לא יכול ללא בני צרויה, אך קשה, קשה לו מאוד אתם.

דוד ציווה לתפוס את אבשלום חי. אז מה? יואב הבין שכל עוד אבשלום חי, הוא פצצה מתקתקת, המסכנת את שלטון דוד. דוד אמר? אמר. יואב פעל כהבנתו, הפר פקודה והרג את אבשלום. הוא הבין שהחלופה להריגתו של אבשלום, היא הרג דוד, בניו, בנותיו, נשותיו ועבדיו.

וכפי שנראה בפרקים הבאים, הוא יישאר נאמן לדוד, ללא סייג. דוד ידע, שעל אף שיואב הוא האיש החזק בממלכה, הוא לעולם לא יאיים על שלטונו.

יואב התמרמר על דוד וכעס על תגובתו על חיסול אבשלום. הוא לא נרתע מלשאת נאום מנער ומטלטל באוזני דוד.

הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם, וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ. לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ, וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ. כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים. כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם, כִּי לוּא אַבְשָׁלוֹם חַי, וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. וְעַתָּה - קוּם, צֵא, וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ. כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא, אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה, וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה.

עניינית, יואב צדק. הוא ידע שאין לאבשלום כל עכבות, והוא ישיב לאביו רעה תחת כל טובה.

אך אנו הקוראים, היודעים זאת ומבינים זאת, איננו יכולים שלא להזדהות עם דוד; אם לא כמלך, אזי כאב, האוהב את ילדיו ללא תנאי. והוא הוריש לנו את הקינה הקשה והיפה על בנו: בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי אַבְשָׁלוֹם! מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי.

 * 929