עוד זה מדבר וזה בא.
טרם התאושש דוד מהמרד של אבשלום, בו אך
כפסע היה בינו לבין אובדן מלכותו, משפחתו וחייו, וכבר – מרד נוסף. הפעם המורד הוא
שבע בן בכרי, איש שבט בנימין, שבטו של שאול. שבע בן בכרי סחף אחריו את שבטי ישראל,
זולת שבט יהודה, שנותר נאמן לדוד.
דוד, שגילה נדיבות, רחמים ופייסנות יוצאי
דופן כלפי אבשלום, בנו המורד, וכלפי שאול וכל בני משפחתו, לא נהג כך הפעם, כאשר
המורד אינו ממשפחתו או ממשפחת מלוכה. הפעם הוא נחרץ בהחלטתו לדכא את המרד בכוח,
בלי בג"ץ ובלי "בצלם".
ואת מי הוא ממנה כשר צבא, כמי שידכא את
המרד? תופעה מדהימה. לא פחות ולא יותר – את עמשא, האיש שאבשלום המורד מינה כשר
הצבא שלו. מיד אחרי מרד אבשלום, הדיח דוד מתפקידו את אחיינו הנאמן יואב, שניטרל את
בנו אבשלום, ומינה תחתיו את אחיינו המורד, העריק, הבוגד – עמשא. איך אמר יואב
לדוד? "לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ". למה הוא
נהג כך? מן הסתם היה בכך שיקול פוליטי. הוא קיווה שבכך שימחל לעמשא וימנה אותו
לתפקיד, הוא יגלה נדיבות של מנצחים שתאחד סביבו את העם. ואם לא את עם ישראל כולו,
לפחות את שבט יהודה. ואם לא את שבט יהודה, לפחות את בית דוד. ויואב? בנאמנותם המוחלטת
של יואב ואבישי בני צרויה דוד לא פקפק, ולכן הוא הרשה לעצמו להתעלל ביואב. הוא זעם
עליו על שהרג את אבשלום והוא נטר לו על רצח אבנר. אך כיצד הוא סמך על עמשא?
דוד מורה לעמשא לארגן צבא כדי לדכא
במהירות את המרד. עמשא לא עמד בזמנים, ודוד הדיח אותו ומינה את אבישי בן צרויה
תחתיו. עמשא הצטרף אלא אבישי, וכך גם יואב. יואב נטר לעמשא על בגידתו והצטרפותו
לאבשלום ולבטח גם על מינויו לשר צבא תחתיו. יואב ניגש לבן דודו עמשא, אחז בחיבה
בזקנו כמי שבא לנשקו, וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב,
וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ, וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה, וְלֹא שָׁנָה לוֹ,
וַיָּמֹת.
יואב ואבישי מובילים את צבא דוד, ובאופן
טבעי מי שתופס את הפיקוד אינו אבישי, שמונה בידי דוד, אלא אחיו יואב. הם מנהלים
מרדף אחרי שבע בן בכרי עד אבל בית מעכה, שבה הוא הסתתר. יואב צר על אבל בית מעכה
במטרה להשמיד את העיר על יושביה. אישה חכמה מצילה את המצב. היא פונה אל לבו של
יואב ומבקשת ממנו לחוס על העיר. הוא תובע את ראשו של שבע בן בכרי, וראשו מתגלגל
אליו אל מעבר לחומה. תיאור פלסטי לא סימפטי, אך לעומת האלטרנטיבה, השמדת עיר, אבן
נגולה מעל לב הקורא.
עיר
ואם בישראל
אבל בית מעכה היא תל הנמצא מדרום
למטולה, לא רחוק מהמושב כפר יובל וקיבוץ כפר גלעדי. העיר אבל הייתה שייכת לממלכת
מעכה, ממלכה ארמית באזור החרמון והמעלות הצפון מערביים של הגולן. בימי משה, נכבש
עבר הירדן המזרחי, ובתוכו - הבשן. יאיר בן מנשה כבש את הבשן, אך לא הצליח להוריש
את גשור ואת מעכה. גם יהושע לא הצליח להוריש את גשור ואת מעכה, ונאמר שגשור ומעכה נותרו
כמובלעות בשטח ישראל.
בשמואל ב' פרק י', מסופר על צבאות ארם שכרתו
ברית עם בני עמון, האויב הראשי של ממלכת דוד. צבא ישראל בראשות יואב הביס את צבאות
ארם. להבדיל מגשור, מעכה הצטרפה לברית, ותושביה נסו מפני יואב.
בפרק זה אנו מגלים שלאחר מנוסת מעכה,
ישראל התנחלו באבל בית מעכה. יואב הכיר היטב את האזור, בו נלחם בארמים וגבר עליהם.
מבחינתו, אבל בית מעכה שהעניקה מקלט לשבע בן בכרי, היא המשכה הישיר של אבל בית
מעכה הארמית – עיר אויב. הוא צר עליה ללא רחמים, ובניגוד לחוקי המצור המופיעים
בתורה, הוא אינו מזהיר אותה, אינו מותיר לה פתח מילוט, אינו מנהל מו"מ ליישוב
המשבר בדרכי שלום, אינו מבקש את הסגרת שבע בן בכרי. אצל יואב אין חכמות – במלחמה כמו
במלחמה. ובמלחמה הוא ישמיד עיר. מזל שהייתה שם אותה אישה חכמה ואמיצה, שהזכירה לו.
"התבלבלת, אדוני. אבל בית מעכה אינה עיר אויב. היא עיר ואם בישראל".
האישה החכמה נוקטת ביוזמה, ומנהלת מו"מ עם יואב להצלת העיר. וַתִּקְרָא
אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר: שִׁמְעוּ, שִׁמְעוּ! אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב: קְרַב
עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה:
הַאַתָּה יוֹאָב? וַיֹּאמֶר: אָנִי. וַתֹּאמֶר לוֹ: שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.
וַיֹּאמֶר: שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. וַתֹּאמֶר לֵאמֹר: דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה,
לֵאמֹר: שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ. אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי
יִשְׂרָאֵל. אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל!!! לָמָּה
תְבַלַּע נַחֲלַת יְהוָה?!
דבריה מבהילים את יואב ומשכנעים אותו. וַיַּעַן
יוֹאָב וַיֹּאמַר: חָלִילָה! חָלִילָה לִי, אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית. יואב
מוותר על תכניתו הגדולה להחריב את העיר על יושביה. הוא דורש רק את ראשו של שבע.
האישה החכמה משכנעת את תושבי העיר להסגיר את שבע, ולהציל את העיר.
תנו
לנו אחד מכם ונהרגהו
הסגרת שבע בן בכרי כדי להציל עיר שלמה,
מעוררת דילמה מוסרית והלכתית. אם אויב צר על עיר, ודורש להסגיר אליו אדם אחד, ולא –
יחריב את העיר כולה; האם יש להיכנע לדרישה הסחטנית ולמסור אדם לאויב כדי להציל את
הכלל? או שמא ייקוב הדין את ההר, אסור למסור ולהסגיר, ובמקרה זה – ייהרג ובל
יעבור. תיהרג עיר שלמה ובל תעבור.
כך נכתב בתוספתא:
סיעה של בני אדם שאמרו להם הגויים: "תנו
לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו - הרי אנו הורגים את כולכם". יהרגו כולן ואל
ימסרו להן נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי - יתנו
להן, ואל ייהרגו כולן (תוספתא, מסכת תרומות, סוף פרק ז).
אם האויב דורש להסגיר לידיו מכסה של
אנשים כדי להרוג אותם או אפילו רק אדם אחד – אסור להסגיר אותו. אולם אם הם נוקבים
ספציפית בשמו של אדם, כלומר מדובר במבוקש, ניתן לראות באותו אדם, שעלול לסכן את
הקהילה כולה, כ"רודף", ולכן יש להסגירו ולהציל בכך את העיר. התוספתא נסמכת
על תקדים שבח בן בכרי.
דילמות נוראות כאלו היו לא אחת בשואה,
כאשר מועצת הגטו נאלצה למסור מכסות של יהודים לידי הנאצים, בתקווה שבכך יינצלו חיי
הציבור כולו. וגם המחתרת עצמה נאלצה לעמוד בפני דילמה דומה. המחתרת בגטו וילנה נאלצה
בלחץ ההמון להסגיר את מפקדה – איציק ויטנברג לנאצים, כדי להציל את הגטו מהשמדה
מיידית.
הרמב"ם עסק אף הוא בסוגיה, והוא
צמצם את הלכת התוספתא בנושא, למקרה ספציפי יותר.
"אם אמרו להם גויים: תנו לנו אחד
מכם ונהרגנו, ואם לאו - נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם
יחדוהו להם, ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם - אם היה מחויב מיתה כשבע בן
בכרי, יתנו אותו להם. ואין מורין להם כן לכתחילה. ואם אינו חייב מיתה - יהרגו כולן
ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה,
פרק ה הלכה י"ז).
כאשר האויב דורש להסגיר לידיו אדם בלי
לנקוב בשמו – מורה הרמב"ם הלכה כמו התוספתא. אין למסור את האדם, גם במחיר חיי
העיר כולה. אולם במקרה שהאויב דורש להסגיר אדם ספציפי, פסיקתו של רמב"ם שונה
משל התוספתא. על פי פסיקתו, יש להסגיר את האדם אך ורק במקרה שעל פי הדין הוא חייב
מיתה. אם בלאו הכי הוא חייב מיתה, אין הצדקה לכך שיקופחו חיי העיר כולה. אולם אם
אינו חייב מיתה – תיהרג העיר כולה, ולא יוסגר האיש. זו מהותה של הערבות ההדדית, של
"כל ישראל ערבין זה בזה".
שבח בן בכרי מרד במלכות והוא חייב מיתה,
ולכן, על פי פסק ההלכה של הרמב"ם, הסגרתו הייתה מוצדקת לשם הצלת העיר.
אָנֹכִי
שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל
גיבורת היום, ללא ספק, היא אותה אישה
חכמה, שאינה מוצגת בשמה אלא בתוארה המעיד על חוכמתה, והיא מגדירה את עצמה "שְׁלֻמֵי
אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל". היא לא רק חכמה, אלא גם אמיצה, דיפלומטית מזהירה
ומנהיגה. היא מעזה לשוחח כשווה אל שווה, אל יואב, האיש החזק בממלכה, הידוע כמי
שאינו לוקח שבויים. והיא מצליחה להגיע אל לבו ואל מוחו ולשכנע אותו לוותר על
תכניתו להשמיד עיר ואם בישראל. ולאחר מכן היא משכנעת את תושבי העיר להרוג את שבע
בן בכרי, המורד במלכות, ולהציל את העיר. בתבונתה, במנהיגותה ובאומץ לבה, הצילה
האישה את העיר.
מיהי האישה החכמה? לחז"ל יש פתרון
לחידה. הקוד לפתרון החידה: "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל".
וכך אמרו חז"ל, (פסיקתא דרב כהנא
א, יג): רב יוחנן הוה יתיב דרש: "כל הנפש הבאה ליעקב מצרים יוצאי יריכו וגו'
(בר 'מו, כו) ויוסף ושני בניו והא אינון חסירין חד. ר' לוי בשם ר' חמא בר' חנינא:
זו יוכבד שנולדה על פילי מצרים. ויש אומרים: סרח בת אשר השלימה מניינן של ישראל.
"אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל", אני השלמתי מניינן של ישראל".
בסיפור ירידת מצרים נאמר ש"כָּל
הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה – שִׁבְעִים". אולם ספירת יעקב,
בניו, נכדיו וניניו מגיעה ל-66 ובתוספת יוסף ושני בניו שנולדו במצרים, המספר הוא 69
איש בלבד. מיהו השבעים? חז"ל נותנים שני פתרונות. האחד טוען שזו סרח בת אשר,
נכדת יעקב. למה דווקא היא? כי היא הבת היחידה המוזכרת בשמה, לצד כל הבנים והגברים.
ומכאן, שלמרות היותה בת, היא נספרה במניין. ולכן היא קוראת לעצמה "שְׁלֻמֵי
אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל", השלמתי את המניין של ישראל.
סיפור יפה אך מוזר, אם לא לומר הזוי. איך
בתו של אשר, נכדתו של יעקב אבינו, שירדה עמו מצרימה, חיה ובועטת בימי דוד. הרי
חלפו בינתיים כל שנות העבדות במצרים, ארבעים שנות נדודים במדבר שבהן מת כל דור
יוצאי מצרים, תקופות ההתנחלות, השופטים, מלכות שאול... מאות שנים. חכמה, זקנה, הכל
בסדר. אבל בת כמה היא?
מסתבר שהכתוב בפסיקתא דרב כהנא אינו דעת
יחיד. שכן כך נכתב בקהלת רבא (ט, ב): "וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר"
ויקרב אליה ותאמר אליו לא אתה הוא יואב... לא אתה בן תורה ולא דוד בן תורה. לא
כתיב בתורה: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ, וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ
לְשָׁלוֹם? שמא למלחמה? ... אמר לה: ואת מאן? אמרה לו: מאן אנא?! אָנֹכִי שְׁלֻמֵי
אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל! אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי
נאמן יוסף לנאמן משה, ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל?! עיר - זו אבל בית מעכה.
ולי, שאני אם בישראל?!"
כאן מנהלת האישה החכמה מו"מ הלכתי
עם יואב ועם דוד ששלחו. היא מטיחה בהם ששניהם אינם בני תורה. הרי בתורה מופיעות
הלכות מצור, ונאמר שם בפירוש, שבעת מצור, בטרם מכריעים עיר, מנהלים עמה מו"מ
לשלום בידיים נקיות, ורק אם המו"מ נכשל, פועלים בכוח (שקט יענה בשקט). אם כך
כשמדובר בעיר אויב, קל וחומר כאשר מדובר בעיר ואם בישראל.
גם בקהלת רבא האישה החכמה היא סרח בת
אשר. כך שכנראה זו מסורת מושרשת בישראל, שסרח בת אשר נותרה בחיים כל אותן מאות בשנים.
ולצד סיפור השלמת מניין היורדים מצרימה, מופיע כאן רמז נוסף, קצת סתום: "השלמתי
נאמן יוסף לנאמן משה". מהו הקוד המסתתר במשפט הזה. מי אַת סרח בת אשר?
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו.
בְּכֹר יַעֲקֹב - רְאוּבֵן. וּבְנֵי רְאוּבֵן: חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן
וְכַרְמִי... וּבְנֵי אָשֵׁר: יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה, וְשֶׂרַח
אֲחֹתָם. וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל... כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב
מִצְרַיְמָה, יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ -
שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ. וּבְנֵי יוֹסֵף, אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם, נֶפֶשׁ
שְׁנָיִם. כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב, הַבָּאָה מִצְרַיְמָה – שִׁבְעִים (בראשית
מ"ו).
סרח / שרח היא הנכדה היחידה של יעקב
המוזכרת. היא מוזכרת בשמה ומוגדרת כ"אחותם" של בני אשר. למה דווקא היא? יש
כאן רמז שיש בה משהו מיוחד.
בספר במדבר, במפקד של כל שבטי ישראל,
לפתע שבה ומופיעה סרח / שרח בת אשר. במפקד מונים את כל הגברים מבן עשרים שנה
ומעלה, על פי השבטים, ובכל שבט לפי המשפחות (נכדי יעקב). בכל משפחה – עשרות אלפי
אנשים. ולפתע מופיע הפסוק, במדבר כו מו: "וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח".
שרח היא האישה היחידה שנזכרת, והדבר כבר מעורר תמיהה. ותמיהה שניה גדולה אף יותר.
הרי עברו חלפו אי אלו שנים. על פי המסורת (הממעיטה – על פי שושלת קהת עד משה) חלפו
210 שנים. המסורות המקסימליסטיות – 430. נלך עם הממעיטים: גם אם סרח הייתה ילדה
קטנה ברדתה למצרים + 210 + אי אלו שנים במדבר. הייתה בערך בת 250! איך זכתה סרח
באריכות ימים כזאת. על מה ולמה?
מה שהתורה מסתירה, מגלה האגדה. התורה
נותנת שני נתונים: 1. סרח היא האישה היחידה המוזכרת, כלומר יש בה משהו מיוחד. זה
לא מקרי. 2. היא הגיעה לגיל מופלג וחריג – היחידה שירדה למצרים ויצאה ממצרים. סרח
בת אשר היא אוצרת הזיכרון ההיסטורי. מה חז"ל עושים עם הנתון הזה?
בראשית נ', כה: "וַיַּשְׁבַּע
יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם
אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה". השבועה מחייבת. אין דבר יותר חד משמעי מכך במסורת
היהדות, כפי שראינו במקרים טרגיים כמקרה בת יפתח. בני ישראל לא יוכלו להיגאל בלי
לקיים את השבועה ולהביא את ארונו של יוסף. אולם איך העבדים יכולים לדעת היכן יוסף
נקבר לפני 200 שנה? הפתרון – יש מי שזוכרת. יש מי שאחראית על הזיכרון ההיסטורי;
מנהלת הארכיון הלאומי. בלעדיה – לא הייתה הגאולה.
מנין היה משה יודע היכן יוסף קבור? אמרו:
סרח בת אשר היתה באותו הדור. הלכה ואמרה לו למשה: "בנילוס
נהר יוסף קבור, שעשו לו מצרים שיפודין של מתכת וחברום בעץ". והלך משה, ועמד
על נילוס נהר, ואמר: "יוסף יוסף! הגיעה שעה שהקב"ה גואל את ישראל. הרי
שכינה מעוכבת לך, וישראל מתעכבין לך, וענני כבוד מתעכבין לך. אם אתה מגלה את עצמך –מוטב.
ואם לאו - נקיים אנו משבועה שהשבעת את אבותינו". מיד צף ארונו של יוסף לשפת הנהר,
ונטלו משה ובא לו (תוספתא ד,ג). אותו סיפור מופיע, כמעט מילה במילה, גם בתלמוד
הבבלי (סוטה יגע א).
סרח בת אשר היא אחת מאותן נשים צדקניות
שאלמלא הן, לא היה נגאל עם ישראל. תנאי לגאולה היה העלאת ארונו של יוסף. היחידה שידעה
היכן נמצא הארון הייתה היחידה ששרדה את כל שנות שעבוד מצרים – סרח בת אשר. היא
העבירה למשה את המודיעין, שאפשר את יציאת מצרים.
על פי אגדה אחרת, הייתה לסרח תרומה
נוספת לגאולה. בלעדיה, בני ישראל לא היו הולכים אחרי משה. בפרקי דרבי אליעזר נאמר.
"ר' אליעזר אומר: 5 אותיות שנכפלו בכל האותיות שבתורה, כולם לסוד גאולות".
כלומר, יש 5 צירופי קוד, שהשמעתם היא סימן לגאולה. כל צירוף, הוא הכפלת אותיות. הקודים
הללו נמסרו לאברהם ועברו ממנו הלאה. אחד הצירופים הוא האותיות פ"א פ"א –
פקוד יפקוד. "פ"א פ"א בו נגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר: 'פקוד פקדתי'.
וכולם לא נמסרו אלא לאברהם אבינו, ואברהם מסרן ליצחק, ויצחק מסרן ליעקב, ויעקב מסר
סוד הגאולה ליוסף, שנאמר: 'ואלוהים פקוד יפקוד אתכם'. ויוסף בנו מסר סוד הגאולה
לאחיו, ואמר להם: 'פקוד יפקוד אלוהים אתכם'. ואשר מסר סוד הגאולה לסרח בתו. וכשבאו
משה ואהרון אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם, הלכו אצל סרח בת אשר. אמרו לה: בא
אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותות ממש. אמרו לה:
והרי אמר 'פקוד יפקוד אלוהים אתכם'. אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל
ממצרים, שכן שמעתי מאבא פ"א
פ"א - פקוד יפקוד. מיד האמינו העם באלוהיהם ובשלוחו, שנאמר: 'ויאמן העם וישמעו
כי פקוד ה' את עמו'".
משה ואהרון משתמשים באותו ביטוי שיוסף
השמיע בנוגע לגאולה "פקוד יפקוד". חז"ל מקישים, שמדובר בקוד הפעלה
לגאולה, שהיה ידוע ליוסף ולמשה. סרח חיה בתקופת יוסף ובתקופת משה. היא נחשבה בעיני
בנ"י כאוצרת הזיכרון, כבעלת המפתח לגאולה. כאשר משה ואהרון נפגשו עם זקני
ישראל, לאחר ההתגלות למשה – זקני ישראל לא התקדמו בטרם הציגו את הדברים לסרח. היא
תחקרה אותם, זלזלה באותות ובמופתים של משה ואהרון, אך כאשר נאמר לה שהם השמיעו את
הקוד – אישרה שמשה יביא את הגאולה, ונתנה את האור הירוק לקבלת מנהיגותם. הסיפור
הזה מעיד על מעמדה הרם של סרח, מעמד של אֵם האומה.
חלפו עוד כ-400 שנים, וכוחה של סרח בת
אשר בת ה-650 – עדיין במותניה. היא, בחכמתה ובמנהיגותה, משכנעת את יואב לא להחריב
את העיר. יואב סר למרותה, כאשר מבין במי המדובר.
כשבקהלת רבא האישה החכמה היא סרח בת
אשר, על סמך המילים אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל – לצד סיפור השלמת מניין
היורדים מצרים, היא אומרת ליואב: "אני הוא שהשלמתי נאמן יוסף לנאמן משה".
הכוונה היא לאותן שתי אגדות. סרח היא שנצרה את קוד הגאולה פ"א פ"א, פקוד
יפקוד, מהוראת יוסף לדברי משה, והיא שאפשרה למשה לקיים את השבועה שהשביע יוסף את
אחיו.
ומה היה אחריתה של סרח? גם על כך מספרים
לנו חז"ל, במסכת כלה רבתי (ג, כג): שבעה נכנסו לגן עדן. אלו הן: סרח בת אשר
ובתיה בת פרעה, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, אליעזר עבד אברהם ובן בנו של ר'
יהודה הנשיא, ויעץ ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי. סרח – דכתיב בה אָנֹכִי שְׁלֻמֵי
אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אני שהשלמתי מניין הנכנסים לגן עדן.
על פי האגדה, בכל תולדות האדם, שבעה
אנשים לא מתו, אלא נכנסו היישר לגן עדן. שבעה צדיקים זכו לכך בזכות צדיקותם ומעשי
החסד שעשו. השביעית היא סרח, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, והיא שהשלימה את מניין
שבעת הנכנסים לגן עדן. גרסאות אחרות של מדרש זה, מדברות על הרכבים שונים של
הנכנסים לגן עדן – תשעה, עשרה, אחד עשר, בהרכבים שונים. בכל ההרכבים מצויה גם סרח
בת אשר!
במדרש אחר, באבות דרבי נתן, נמנית סרח
עם שבעה יחידי סגולה שהאריכו ימים ושנים, וכל אחד מהם נולד טרם מות קודמו, ויחד הם
ראו את העולם מבריאתו ועד מועד כתיבת הדברים, ואלו הם: "אדם ראה את מתושלח.
מתושלח ראה את שם. שם ראה את יעקב. יעקב ראה את סרח. סרח ראתה את אחיה השילוני. אחיה
ראה את אליהו. ואליהו חי וקיים עד שיבוא משיח".
בכל אותם מדרשי חז"ל, אנו רואים
שסרח היא אישה מיוחדת במינה, גדולה מהחיים. היא היחידה המוזכרת בין הגברים היורדים
מצרימה. היא נוצרת הזיכרון הלאומי ובכך מאפשרת את הגאולה. היא נכנסת ישירות לגן
העדן. היא שייכת לשושלת יחידי הסגולה שהאריכו ימים לראות את העולם מבריאתו ועד הגאולה.
למה? במה זכתה?
חז"ל מסבירים זאת, במדרש הגדול
לבראשית מו: "אמרו: אם אנו אומרין לו תחילה יוסף קיים, שמא תפרח נשמתו. מה
עשו? אמרו לשרח בת אשר: לכי אמרי לאבינו יעקב שיוסף קיים והוא במצרים. מה עשתה?
המתינה לו עד שהוא עומד בתפילה ואמרה בלשון תימה: יוסף במצרים יולדו לו על ברכים,
מנשה ואפרים. פג לבו כשהוא עומד בתפילה. כיוון שהשלים, ראה את העגלות. מיד:
"ותחי רוח יעקב אביהם".
חז"ל צריכים להסביר מדוע שמה של
סרח מופיע עם בני יעקב היורדים מצרימה. צריכה
להיות סיבה. כנראה היא זאת שבישרה לסבא שלה שיוסף חי. בניו
חששו לספר לו, שמא לבו לא יעמוד בהתרגשות, והאמינו שנכדתו האהובה של יעקב, סרח בת
אשר, היא שתוכל לעמוד במשימה.
את הקשר בין הסיפור הזה לאריכות ימיה
המופלגת, יוצר מדרש אחר, "סיפורי בן סירא": "והיו מתביישים לומר ליעקב כי יוסף חי ...
מיד יצאו ומצאו לסרח בת אחיהם ואמרו לה: לכי אצל אבא...
הלכה אצל יעקב ואמרה לו: אבא, 'יוסף
חי וגם הוא מושל'. מיד 'ויפג לבו' ואמר: בתי, כך את לעולם. ונתקיימה בה אותה קללה.
והיא הייתה חסידה ולפיכך בחייה היא בגן עדן".
כששמע יעקב מפיה של סרח שיוסף חי, התקשה
להאמין, וקילל אותה: "שככה את תחיי לעולם". וככה "קללתו"
התקיימה, היא חייתה במשך מאות בשנים ואח"כ הגיעה לגן העדן במסלול ישיר, בלי
לעבור בדרך בתחנת המוות.
****
ואיך שכנעה האישה החכמה, סרח בת אשר, את
בני העיר, שאם ינהגו על פי עצתה לא יאונה לעיר כל רע? היא אמרה להם: עברתי את פרעה
– נעבור גם את זה.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
