הבלוג של אורי הייטנר

אחרי כל המלחמות והניצחונות, המרידות ודיכוים, הגיעה עת סיכומים.

את כוחו הרטורי של דוד פגשנו בקינותיו על שאול ויהונתן ועל אבשלום. בפרק כב אנו פוגשים לראשונה את דוד המשורר.

פרק זה הוא קדימון לספר תהילים, והוא גרסה מוקדמת של מזמור י"ח בתהילים.

דוד מודה לאלוהים על הניצחונות, ומשתבח בכך שהוא זכה בהם בזכות דבקותו בה'. המסר התיאולוגי – פילוסופי שלו אופטימי מאוד: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. ובלשון המזמור:

עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד

עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם.

עִם נָבָר תִּתָּבָר

וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. 

בשירו, דוד מכניס כמה ביטויים לשפתנו, כמו "קשת נחושה", שעד היום היא קוד כוננות בצה"ל. פסוק אחד משירו נכנס לברכת המזון:

מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ

וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ

לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם.

נקודה אחת שצדה את עיני, נמצאת בפסוק ההקדמה למזמור. "וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל". זה מדהים. דוד הנער נלחם בגלית הענק ויכול לו. רק בפרק הקודם הוא ניצל ברגע האחרון מהתנקשות של פלישתי, מבני הרפה. הוא לחם בכל צבאות האזור – בפלישתים, בבני עמון, בארם ובמי לא? הוא דיכא שני מרידות. ובסופו של דבר, האויב היחיד שהוא מודה לאלוהים על שהציל אותו מכפו, תוך אזכור שמו, הוא שאול.

מה הסיבה לכך?

סיבה אפשרית אחת, היא הטראומה, שממנה לא השתחרר, מעצם העובדה שלאחר הניצחון הגדול על גלית שאול הפך אותו לאויבו המר, באובססיה מטורפת, על אף הנאמנות המופלגת שהפגין כלפיו שוב ושוב.

ואולי הוא רוצה להזכיר את חסדו לשאול, שחרף רדיפתו אותו – פעמיים הוא היה בידיו, והוא לא פגע בו לרעה.

נקודה נוספת ראויה לציון, היא השתבחותו של דוד בצדיקותו. ומה עם חטאו כלפי אוריה החתי? חז"ל רואים בדוד את התגלמות התשובה וההכאה על חטא. איזו מין תשובה היא זו, ואיזו הכאה על חטא, אם הוא משתבח כך בצדיקותו ובחסידותו?

* 929