אנו בשלב הסיכומים של מלכות דוד. המלחמות הסתיימו – הניצחונות והכיבושים.
גבולות הארץ התרחבו.
דוד מתמסר בעיקר לשירה, וזוכה לכינוי "נעים זמירות ישראל".
ואחרי המלחמה מגיע שלב העיטורים: עיטורי הגבורה, העוז והמופת
והצל"שים.
הפרק מונה בשמותיהם 37 בעלי עיטורים. חמשת הראשונים, בעלי עיטורי
הגבורה, זוכים לכך שסיפורי הגבורה המפורטים שלהם יכנסו לתנ"ך. השאר – מוזכרים
רק בשמותיהם.
בלט בהעדרו – יואב בן צרויה. שני אחיו – אבישי החי ועשהאל, המת זכו
לעיטורים וצל"שים וכך גםנושא כליו – נחרי הבארותי. אך על אף גבורתו,
הצטיינותו כמפקד ונאמנות האין קץ שלו לדוד, דוד נטר לו על חיסול אבשלום ולא זיכה
אותו בצל"ש.
ובין הצל"שניקים בולט האחרון שברשימה – אוריה החתי.
לנוכח התנהגותו החיילית, הסולידריות עם חבריו, שגילה כאשר סירב לסור
לביתו, להתרחץ ולאכול כבן אדם ולשכב עם אשתו, שעה שחבריו הלוחמים שוכבים עכשיו
בבוץ, זה לא ממש מפתיע. מדובר בלוחם למופת. ומסתבר שהוא גם גיבור וצל"שניק.
אפשר לראות באזכורו לעג לרש. אך אפשר לראות בו גם חוב של כבוד וביטוי של דוד לחרטה
ותשובה.
****
ודוד חשק במים
מן הבאר שליד פלישתים
למלא את רצונו
יצאו שלושה גברים.
הם הרימו את הידיים
וראו להם את התחתונים.
לתנ"ך פסוק הוסיפו
ומאז שרים:
מים לדוד המלך,
מים מים לדוד,
מים לדוד המלך,
מים לדוד.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
