* התנהגות שאינה הולמת קצין – באווירת המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית, כל פעולה נשפטת על פי אמות מידה
משפטיות ופליליות, הסף שאנו מציבים לאישי ציבור ולקציני צבא בישראל הוא לא להיות
עבריינים פליליים ואין לנו מהם ציפיות נורמטיביות, מוסריות וציבוריות. באווירה
כזאת, גבי אשכנזי עלול לצאת כגיבור לאומי מפרשת אשכנזי, כיוון שלא התקבלה המלצת
המשטרה להגיש נגדו כתב אישום.
אולם על החברה הישראלית להציב רף מוסרי ונורמטיבי גבוה הרבה יותר.
בעיניי, המשפט החשוב ביותר בהודעתו של היועץ המשפטי, הוא שאין בהחלטתו זו כדי "להשליך, לשנות או להקהות
כהוא זה מקביעותיו הקשות של מבקר המדינה", במישור הערכי והציבורי, על התנהגותם
של אשכנזי ווינר, שבוודאי איננה הולמת קצינים כה בכירים בצה"ל.
* דג רקק - עם ההחלטה שלא להעמיד לדין את אשכנזי, יש
לסגור גם את התיק של הרפז, ולהודיע שהתנהגותו אינה הולמת דג רקק.
* פמיניזם כמפלט – בתגובה לביקורת הציבורית על משכורות העתק החזיריות והמושחתות שרותי
שטרית משכה ללא בושה מ"מגה" הקורסת, שאלפי עובדיה קשי היום עומדים
להיזרק לרחוב, היא אמרה ללא בושה ש"רודפים אותה בגלל שהיא אישה".
פמיניזם דה-לה-שמטה כמפלטו האחרון של הנבל. באותה מידה יכול יו"ר החברה
אביגדור קפלן, לטעון שרודפים אותו כיוון שהוא גבר. לזכותו יאמר, שבעקבות הביקורת
הציבורית הוא החזיר את הבונוס החזירי, ויש לקוות שבעקבותיו ילכו גם המנכ"ל
ובכירים נוספים.
* שאלה של טעם (ומודעות עצמית) – רותי שטרית: "אם הייתי פחות יפה, אף אחד לא היה מצייץ".
כנראה שזה אני שלא כל כך מבין ביופי.
* נרדף – אולמרט: רודפים אותי כי אני גבר אשכנזי חילוני.
* אי של אחריות - שר הביטחון יעלון מתגלה שוב ושוב כאי של
אחריות לאומית וממלכתיות בהנהגה הישראלית.
* ריבלין יכול לנוח - הנשיא ריבלין יכול לנוח. עד הודעה חדשה
- מוקד השנאה של הימין הקיצוני הוא בוגי יעלון.
* אופוזיציה ממלכתית - ראש האופוזיציה הרצוג נועד עם נשיא צרפת,
ותבע מצרפת להימנע מיוזמות מדיניות אנטי ישראליות ולאזן את מדיניותה במזה"ת. ראש
מפלגת האופוזיציה השניה יאיר לפיד, נועד עם שרת החוץ האירופית ותבע ממנה לבטל או לפחות
למתן את תועבת סימון המוצרים.
כך נוהגת אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית,
שרוצה להוות אלטרנטיבה לשלטון. אופוזיציה לממשלה אינה אופוזיציה למדינה. האופוזיציה
אינה צריכה לעמעם את עמדותיה ועליה לבקר את מדיניות הממשלה ולהציב לה חלופה. בוויכוח
הפנימי, תפקידה של האופוזיציה להבליט את המפריד, את השוני בין דרכה לדרכה של הממשלה.
בפעילותה המדינית בחו"ל, עליה להבליט את המאחד, והוא רב על המפריד. בפעילותם בחו"ל
מנהיגי האופוזיציה אינם צריכים להצדיק מדיניות שהם מתנגדים לה, אך עליהם להגן על האינטרסים
הישראליים ולצאת נגד פגיעה בישראל.
מי שרוצה לשכנע את הציבור שהוא ראוי להנהגה
לאומית, צריך לנהוג באחריות לאומית, במנהיגות לאומית ובמדינאות לאומית. הציבור לעולם
לא ייתן אמון באדם שיפעל כמדינאי נגד המדינה.
יש לקוות שהלעג והמתקפות עליהם מצד
"הארץ", לא ירפו את ידיהם של הרצוג ולפיד.
* ביקורת על שפירו – אל רשימת המבקרים את השגריר האמריקאי רון שפירו על נאומו
האנטי-ישראלי, הצטרף צבי בראל ב"הארץ". הוא תוקף את שגריר ארה"ב על
התמיכה האמריקאית בישראל, על הווטו האמריקאי באו"ם, על כך שארה"ב לא
עשתה אפילו את המינימום של החרמת מוצרים כדוגמת אירופה.
הבעיה אינה בכך שעיתונאי ישראלי מטיף למדינות זרות לפעול נגד מדינתו.
הבעיה היא בכך שעיתון ישראלי מטיף לכך. הבעיה היא בכך שזה הקו של העיתון. נכון,
"הארץ" פתוח להשמעת דעות אחרות. הן באותו יום שבו התפרסם מאמרו של בראל
ומאמר של דימיטרי שומסקי על פיו אנו נמצאים בתקופה טובה בזכות סימון המוצרים
באירופה והסירוב הברזילאי לקבל את שגריר ישראל, התפרסם גם מאמר חשוב של פרופ' אלכס
יעקובסון – תשובה שפויה המסבירה את הצדקת קיומה של מדינה יהודית, כלומר הצדקת
קיומה של מדינת ישראל, בתגובה לפשקוויל של קובי ניב המסביר מדוע אין זכות קיום
למדינה היהודית, ויש להקים על חורבותיה של ישראל איזו שקשוקה קוסמופוליטית. אך זו
הבעיה – שבשם חופש הביטוי יש בעיתון מקום גם לדעה המוזרה והרדיקלית שלמדינת ישראל
יש זכות קיום.
"הארץ" הוא עיתון היוצא מדי יום בגרסה באנגלית, הוא מופץ
בקרב מובילי דעת הקהל בעולם כחלון הראווה, לעתים כחלון הראווה היחיד, של ישראל.
כלומר, משכיל אירופי או אמריקאי, הקורא את שטיפת המוח הערבית נגד קיומה של מדינת
ישראל, רוצה לצורך האיזון לקרוא עיתון ישראלי, והוא קורא חיזוקים מתוך ישראל להסתה
הערבית.
למרות הנזק הנורא של העיתון, אני חושב שהדמוקרטיה הליברלית הישראלית
יכולה להכיל אותו. אולם חשוב לגנות ולהוקיע אותו. ובכל פעם שאני מוקיע אותו, מיד
קופצים טוקבקיסטים הטוענים שעצם ביקורתי היא... "סתימת פיות" ומזכירים
לי את חופש הביטוי של העיתון... כלומר, חופש הביטוי אינו כולל ביקורת על
"הארץ".
* אופוזיציה למדינה – מאמר המערכת של "הארץ" ביום חמישי, יצא במתקפה חריפה נגד
ראש האופוזיציה ויו"ר המחנ"צ יצחק הרצוג, בשל סגנונו ועמדותיו.
"הרצוג בתפקיד נתניהו" מוכתר המאמר, והטענה בו היא שהרצוג מדקלם את
נתניהו ומשרת את מדיניותו, וכך גם יאיר לפיד. ומי שיודע מה פירוש "כמו
נתניהו" בעבור מערכת "הארץ", מבין שהכוונה היא לאויב הקשה ביותר.
אם הרצוג, ראש האופוזיציה, התוקף את הממשלה ואת ראש הממשלה השכם והערב
הוא "בתפקיד נתניהו" אליבא דמערכת "הארץ", באיזה תפקיד משרת
"הארץ"? "הארץ" הפך מזמן אופוזיציה למדינה. מבחינתו, פער
העמדות בין נתניהו להרצוג אינו קיים, כי שניהם ציונים ופטריוטים ישראלים. בין
"הארץ" למדינת ישראל פעורה תהום – נתניהו והרצוג, עם כל היריבות הקשה כל
כך ביניהם, מצויים בצדו האחד של התהום ו"הארץ" – בצדו האחר. בין נתניהו
והרצוג יש מחלוקות מדיניות מהותיות, אך בעימות ביננו לבין הפלשתינאים – במתקפת
הטרור של המחבלים, שניהם באותו צד, ואילו "הארץ" בצד השני. במבצע
"צוק איתן" והעימות הקשה עם המחבלים שהפגיזו בטילים את ערי ישראל,
נתניהו והרצוג, עם כל חילוקי הדעות ביניהם היו באותו צד, ואילו "הארץ"
בצד השני.
* מיהו פטריוט – עוזי ברעם פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה באלון ליאל, הפועל
בחו"ל למען החרמתה של ישראל. אמנם הוא הביע הסתייגות רפה ממעשיו, טען שלא זו
הדרך, אך הגן בחירוף נפש על היותו פטריוט ישראלי. הרי ליאל שירת נאמנה את מדינת
ישראל כשגריר בדרא"פ ובטורקיה וכמנכ"ל משרד החוץ.
למה הדבר דומה? לקצין צה"ל ששירת נאמנה את מדינת ישראל, הוביל
חיילים לקרב וזכה בצל"ש, וכעבור עשר שנים הוא משרת כיועץ ביטחוני לחמאס,
כיוון שהוא מתנגד לדרכה של ממשלת ישראל. האם העובדה שהוא שירת את המדינה במסירות
מעידה עליו כפטריוט היום, כאשר הוא פועל במסירות נגדה? הוא הדין באלון ליאל. הוא
שירת נאמנה את ישראל ואיש לא ייקח זאת ממנו. אך מבחנו של פטריוט אינו כאשר הוא
מסכים עם מדיניות הממשלה, אלא דווקא כאשר הוא מתנגד לה. מי שפועל נגד המדינה ולמען
פגיעה בה, כיוון שאינו מקבל את דין הבוחר ואת הכרעות הדמוקרטיה, הוא אנטי פטריוט.
פטריוט יאבק בדרכים דמוקרטיות למען עמדותיו וימשיך לשרת נאמנה את
המדינה, כי אין לו ארץ אחרת, גם אם לתחושתו – אדמתו בוערת.
* הדג מסריח מהראש – מי שרוצה להבין את הקוד של "הארץ", מוזמן לקרוא את מאמרו
של עמוס שוקן בגיליון ערב שבת. שוקן, המו"ל, קובע הקו, משלם המשכורות, האיש
שהעיתון הוא בצלמו ובדמותו, הגדיר במאמר את ישראל כמדינת אפרטהייד בלתי דמוקרטית
והצדיק את מסע הדה-לגיטימציה נגדה ואת הסייענות של ישראלים למסע. והוא תוקף
בחריפות את הרצוג ולפיד, כיוון שהם מתעקשים להיות אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה
למדינה.
הדג מסריח מהראש. אז מה הפלא שזה כבר גיליון שבת השני ברציפות, שמאמר
המערכת מתייצב לצדו של עזרא נאווי? מה הפלא שכבר שבועיים העיתון חובט שוב ושוב באילנה
דיין וב"עובדה", כדי להלך אימים על כל עיתונאי שיעלה על דעתו לבצע את
מלאכתו העיתונאית בתחקירים על ה"שמאל" הרדיקלי [עקיבא אלדר: זו לא פרשת
"תעאיוש", זו פרשת "עובדה"]? מה הפלא, שהמאמר הצמוד לזה של
שוקן, הוא של עורך הדין מיכאל ספרד, ביריון עם עניבה – תמונת הראי
מ"שמאל" של איתמר בן גביר, על פשעיה של ישראל? ומה הפלא שהמאמר הצמוד
לזה של ספרד הוא של מכחיש קיום העם היהודי שלמה זנד, שבו הוא מטיף להתבוללות ובז
לאינטלקטואלים חילונים הדבקים בהמשכיות הקיום של העם היהודי ושל מדינת העם היהודי?
ומה הפלא, שלאחר שארי שביט תקף את ה"שמאל" הרדיקלי ומתח ביקורת על ה"שמאל"
הציוני שאינו יוצא נגדו – כבר שבוע הוא היה למרמס ומשיסה מצד כותבי
"הארץ"? אין פלא.
* הפנים האמתיות - רצח דפנה מאיר חשף בפנינו אישה ומשפחה אציליים ומקסימים מעתניאל,
מתונים, אוהבי אדם, פתוחים; אנשים המקיימים יחסי חברות עם ערבים וגם אחרי הרצח
ממשיכים בכך. אנשים שאינם מחפשים נקם. וכך בדיוק נחשפה בפנינו השבוע מיכל פרומן
ומשפחתה מתקוע. וכך בדיוק נחשפה בפנינו משפחת הנקין מנריה ששני הוריה נרצחו בפיגוע
בשומרון. וכך בדיוק נחשפו בפנינו משפחותיהם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו אשתקד.
צר מאוד, שרק באמצעות מעשי רצח וטרור מזעזעים, אנו נחשפים אישית לאותם
אנשים מקסימים, אנשי ההתנחלויות, אנשי הציונות הדתית. לפתע הם מקבלים פנים, וכשהם
מקבלים פנים, אנו שוב ושוב נחשפים לכך שהפנים שונות כל כך מהקריקטורה המצטיירת לנו
באופן שבה "המתנחלים" מתוארים בתקשורת.
האנשים הללו אינם החריג, הם הנורמה. מה שמחריג אותם הוא העובדה
שבנסיבות המצערות הללו נחשפנו אליהם באופן בלתי אמצעי, לא דרך שידורי התעמולה.
* השיגה את מטרתה – העמדתה לדין של הפרובוקטורית פעורת התחת נטלי כהן-וקסברג, שסרטוני
הווידאו המחורבנים שבהם היא עושה את צרכיה על הדגל אינם הפרובוקציה החמורה ביותר
שלה (החלאה הזאת צילמה פרובוקציית הכחשת שואה נתעבת לאין ערוך ליד מוזיאון
"יד ושם") היא המתנה הטובה ביותר שהיא יכלה להעלות על דעתה שתקבל
מהמדינה השנואה עליה כל כך. די בכמות הפעמים שהתקשורת הקדימה לתופעה הנאלחת הזאת
את התואר "אמנית", כדי להיווכח בכך. וכעת אנו נותנים לה במה בבית המשפט,
שבה היא תסוקר בידי התקשורת בארץ ובעולם כשהיא מגלמת את תפקיד ה"נרדפת",
שפערה עכוז וכעת סותמים לה את הפה. אנחנו פשוט מטומטמים המשחקים לידי אויבינו.
* לגדוע את היד - הסופר וההוגה פרופ' יעקב מלכין בן ה-90, הוא מייסד "תמורה"
- התנועה ליהדות חילונית הומניסטית, אחד מהאבות המייסדים של ההתחדשות היהודית
הישראלית ומי שלאורך עשרות שנים האדיר תורה בישראל, בדרכו. עם בתו וממשיכת דרכו,
הרב סיוון מס, ישבתי בפורומים וועדות שונות בארגון "פנים" – ארגון הגג
של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, ומצאתי בה בת ברית נאמנה בהתחדשות היהודית
הציונית. ההתחדשות היהודית היא רבת פנים ומייצגת רבים משבעים הפנים בתורה. איני
מגדיר עצמי כחילוני, ואיני רואה עין בעין עם מלכין ומס את אופן ההתחדשות, אך זה
היופי שבפלורליזם היהודי.
קנאים פנאטים כתבו כתובות נאצה והצמידו סכין לביתו של פרופ' מלכין. יש
לגדוע את היד הקנאית, המתנקשת ביהדות ובדמוקרטיה, כביכול בשם היהדות.
* היתרון באריכות ימים - ב"ישראל היום" התפרסם ראיון עם
אלוף (מיל') שייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים והיום, בגיל 90, יו"ר
עמותת הפלמ"ח; אדם פעיל מאוד, שפותח מידי בוקר את יומו בחדר כושר ושחיה בבריכה,
עובד ומדריך בבית הפלמ"ח ועובד בחלקה חקלאית קטנה השייכת לו.
אני תמיד קורא בשקיקה ובהערצה את סיפוריהם
של בני הדור הזה, דור מייסדי המדינה. אבל כרגיל, לא חסרות בדברים השמצות וחוסר פרגון
לאחרים.
אומר גביש בראשית הראיון: "תראי מה
קרה לחבורה שלנו ממלחמת ששת הימים: ראש הממשלה לוי אשכול, איננו. שר הביטחון משה דיין,
איננו. הרמטכ"ל יצחק רבין, איננו. ראש אג"ם עזר ויצמן, איננו. אלוף פיקוד
הצפון דוד אלעזר, איננו. אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, איננו. אריק שרון, שהיה אחד
ממפקדי האוגדות, איננו. נשארתי לבד. עצוב לי. הדור הזה הלך". הוא יכול כמובן להאריך
עוד ברשימת אלה שאינם - מכל המטכ"ל נותרו בחיים רק הוא ומפקד חיל הים שלמה אראל.
בהמשך הראיון הוא מכסח את הצורה לאשכול, דיין, רבין, ויצמן, דדו ואריק שרון... רק בר
לב יוצא אצלו טוב.
האמת היא שגם הם לא טמנו את ידם בצלחת מלחמות
הקרדיט והגנרלים. אבל היום הם אינם יכולים להגיב. רק הוא נשאר לספר את ההיסטוריה מנקודת
מבטו.
מה שמוכיח, שיש יתרונות לאריכות ימים.
* פרי וירק - מה ההבדל בין פרי וירק? ההגדרה המדעית,
הבוטנית הלשונאית, מבחינה בין השניים על פי "מאין באת" ואילו ההגדרה האורי
הייטנרית מבחינה בין השניים על פי "לאן אתה הולך". כלומר - ההגדרה נגזרת
מן הסלט. פרי הוא מאכל שאנו אוכלים בסלט פירות. ירק הוא מאכל שאנו אוכלים בסלט ירקות.
לכן, לדידי תות שדה, אבטיח ובננה הם פירות, ואילו אבוקדו הוא ירק.
* ביד הלשון
מזלזל ועד חוטר – ט"ו בשבט בפתח, חג לאילנות, ואני מביא לקסיקון מונחים הנוגעים
לענפים, בסדר אלפביתי, שערך ירעם נתניהו:
אָמִיר – הענפים העליונים שבעץ, הצַמֶרֶת.
בַּד – ענף עבה ששימש למוֹט או לקורה.
גבעול – החלק הצומח מן השורש ועליו גדלים העלים, הפרחים
והפֵּרות של הצמחים.
גְּרוֹפִית – ענף של זית או שִׁקמה (בדרך כלל כָּרוּת).
דָּלִית, דָּלִיָּה – ענף ארוך, דק וגמיש המתרומם כלפי מעלה (בעיקר
של גפן).
זַלְזַל – ענף דק (בדרך כלל קטן או המזיק לאילן).
זְמוֹרה – ענף של גפן הנושא את אשכולות הענבים והעלים
(ויש אומרים ענף שזמרו [חתכו] אותו כדי להרכיב על הגפן ולהשביח את ענביה).
זֶרֶד – ענף רך ודק (בדרך כלל הנאכל ע"י בהמות).
חוֹטֶר – ענף היוצא מהגזע והסמוך לשורש.
חֲרוּת – ענף של דקל.
יוֹנְקָה, יוֹנֶקֶת – שלוחה דקה היוצאת קרוב לקצה השורש (ובכך מגדילה
את שטח הפנים ויניקת המים). בקצה כל שורש יש אלפי יונקות מיקרוסקופיות.
כַּף – לולב.
נְטִישָׁה – ענף המונח על הארץ.
נֵצֶר – ענף רך הצומח מהשורש.
סָעיף, סְעַפָּה, סַרְעַפָּה – מקום שבו יש ענפים רבים המסתבכים יחד (מעין סְבַך).
סַנְסַן – תפרחת התמר (בראש האילן).
עֳפִי, עֳפָאִים – צמרת האילן (ויש אומרים: ענף דק).
עָנָף – שם כולל לגבעול היוצא מן הגזע ושעליו צומחים
הפֵּרות, העלים או הפרחים.
פֹּארָה, פֻּארָה – שם קיבוצי לענפים.
רַגְלִית, רוֹגְלִית – ענפים (בדרך כלל של גפן) המתפשטים על גבי הקרקע
לרגלי בני האדם (ההפך מדָּלִית – ע"ע).
שׂוֹךְ, שׂוֹכָה – ענף מסועף וארוך מצמרת העץ, הנושא בדים צדדיים
מרובים.
שְׁלוּחָה – גבעול המתפשט לאורך הקרקע.
שָׂרִיג, שָׂרִיגִים – ענפים דקים המשתרגים ומסתבכים ונאחזים זה בזה
(ויש אומרים: ענפי הגפן).
בעברית גם יש שמות לקבוצת ענפים: נוֹף,
סְבַך, צַמֶּרֶת.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
