הבלוג של אורי הייטנר

אם אכן ספר האזרחות החדש מציג את פרשת "אלטלנה" כדומה במהותה לרצח רבין ורצח אמיל גרינצווייג, הרי שמדובר בשילוב של בורות, רשעות וסילוף ההיסטוריה. אולם אני מוכן להמר בוודאות של 99%, שהדבר לא מוצג כך, שזה סילוף שקרי. הרי אין כל ציטוט המאשש את הסיפור. יתכן שכל הפרשות הוצגו בפרק הסוקר את האלימות הפוליטית בישראל לתולדותיה, וזה בהחלט שיקול נכון. השאלה היא מה כתוב בתוכן הפרק. ייצא הספר ונראה. לא ראיתי את הספר ולא קראתי אותו, בדיוק כפי שמבקריו לא ראו אותו. הרי הוא עוד טרם יצא. אבל אני מזהה את קמפיין הגעוואלד על "עליית הפשיזם" ו"קץ הדמוקרטיה" עתירי הסילופים, ואני משוכנע שכך הדבר באשר לספר הזה. אם כשהספר יצא יתברר שטעיתי, לא אהסס להודות בטעותי. אני משוכנע, שאם יתברר, וכנראה יתברר, שאלה שקטלו אותו טעו –הם לא יודו בטעותם.

הכרתי את הספר "להיות אזרחים בישראל" מודל 2001. זהו ספר מוטה פוליטית, שרוחו נשבה למחוזות קוסמופוליטיים ופוסט ציוניים, והוא אף היה רווי בשגיאות עובדתיות. כאשר משרד החינוך החליט לשנות אותו, ובצדק, קמה זעקת געוואלד על "מקארתיזם" כביכול, ו"במקום בו שורפים ספרים" וכו'. כאן שורפים את הספר במסע ציד מקארתיסטי, עוד בטרם ראו אותו. זו שרלטנות גרידא.

הדיון הציבורי על לימודי האזרחות בישראל שגוי מעיקרו. הוא יוצא מנקודת הנחה שגויה, הנובעת מחלחול לשיח הישראלי של הרעל הפוסט ציוני, לפיו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. על פי הגישה הזאת, לימודי האזרחות נועדו להגן על ישראל כמדינה דמוקרטית מפני המדינה היהודית. ומכאן כל העיסוק האובססיבי בשאלה – עד כמה הספר החדש עוסק בישראל כמדינה יהודית, שכן עיסוק כזה בא, לכאורה, על חשבון הדמוקרטיה.

אין כל סתירה בין מדינת לאום ודמוקרטיה והרי יש מדינות לאום דמוקרטיות רבות מאוד. ולכן אין גם כל סתירה ואף לא שמץ של סתירה, בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין הדמוקרטיה. כל הצגת הסתירה הזאת, או משחק סכום האפס בין יהודיותה ודמוקרטיותה של המדינה – כל כולו מבוסס עד אדני שקר; השקר הפוסט ציוני.

יהודה יערי, העורך הלשוני שעורר את סערת ספר האזרחות, הלין בראיון לרדיו על ריבוי הציטוטים ממקורות "דתיים" בספר העוסק במקצוע אוניברסלי. דבריו אלה מעידים על הליקוי התפיסתי שבביקורת על הספר. נקודת המוצא שלו, היא שמקורות ישראל הם "דתיים" ושלימודי האזרחות הם אוניברסליים. אולם לימודי האזרחות אינם "אוניברסליים", אלא לימודים על ידע המדינה היהודית דמוקרטית. ומה מתאים יותר מהמקורות הלאומיים היהודיים כנקודת מוצא והשראה למסרים של לימודי האזרחות (ומן הראוי, כמובן, שלצדם יהיו גם מקורות שאינם יהודיים). מי שיקרא את נאומיו ומאמריו האזרחיים ביותר של בן גוריון, למשל, ימצא את התנ"ך וציטוטים ממנו כמעט בכל משפט. לפתע, המקורות הללו מאיימים על הדמוקרטיה?

לימודי האזרחות נועדו ללמד על ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולחנך לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ניתן וראוי להעלות דילמות הנוגעות לצביונה של המדינה. אך הניסיון להפוך את האזרחות למקצוע אינדוקטרינציה של ליברליזם קוסמופוליטי הוא פוטש פדגוגי.

* " ישראל היום"