הבלוג של אורי הייטנר

רובו של הפרק הקצר מוקדש להצגת ממשלתו של שלמה ונציבי המחוזות של ממלכתו. המעניין ברשימה הוא חזרתו של אביתר לתפקיד הכהן, לצד צדוק, אחרי שהוא הודח בפרק ב'.

בתום הסקירה השמית של שרשרת המינהל, מופיע הפסוק הבא: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים". תיאור פסטורלי של עושר ואושר.

יש כאן משהו קצת מביך. זה הכל? אכל ושתה? זה מה שמביא לשמחה? שום אמירה חברתית, מוסרית? שום דבר על צדק, על חסד, על משפט? הכל חומרי, שום דבר רוחני, ערכי?

אני מציע קריאה קצת שונה. המעניין בעיניי הוא החיבור בין שני חלקי הפסוק. החלק הראשון מציג את גודלה של האוכלוסיה, והחלק השני, מתייחס לריבוי הזה, בציינו את העובדה שכולם אוכלים ושותים. זו השמחה. השמחה היא מההישג המהפכני. השמחה היא על כך שממלכת שלמה השיגה הישג חברתי מהפכני וחסר תקדים – חלוקה צודקת של השפע, כך שלא מיעוט קטן נהנה ממנו, כמקובל מאז ומעולם ועד ימינו, אלא כל הציבור.

הישג מהפכני כזה אינו קורה מעצמו, באמצעות יד נעלמה. הישג כזה הוא פרי של מדיניות – מדיניותו של שלמה, שבוצעה בידי שריו ומושליו, שהוצגו בשמותיהם לקראת הפסוק המציג את הישגם ההיסטורי.

בפרק הקודם ביקש שלמה מאלוהים וקיבל "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע". בחוכמתו הרבה וביכולת העילאית שלו להבין בין טוב ורע, השכיל שלמה לנווט חברה צודקת, המחלקת בהגינות את השפע עד אחרון נתיניה. ורק במקום שבו שולט הצדק, והשפע מחולק באופן צודק, שורה השמחה.

אולם שתי מילים בראשית הפסוק, מאותתות לנו כתמרור אזהרה: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל". העם עדין אינו מלוכד. הוא עדין מחולק לעדות ושבטים. נגיף הפילוג והקרע אולי רדום, אך הוא קיים ורוחש מתחת לפני השטח. אם ישכיל שלמה לנהל את ממלכתו גם להבא בדרכי צדק, חסד ומשפט, הוא יצליח לאחד את העם. אם יסטה מן הדרך – לפתח פילוג רובץ.

* 929