* גט כריתות – כשקמה "אם תרצו" היא קמה כתנועה המייצגת את המיינסטרים
הציוני, אינה ימין ואינה שמאל. אולי היא אכן הייתה כזאת. אולי זו הייתה הסוואה. אך
כך היא הציגה את עצמה. התייחסתי אליה בהערכה רבה וראיתי חשיבות רבה במאבקיה. ראשיה
ביקשו שאכתוב לאתר שלהם, ונתתי להם רשות לפרסם כל מאמר שלי, כהבנתם. ואכן, הם
פרסמו מאמרים רבים שלי.
כאשר הם יצאו בקמפיין נגד "הקרן החדשה", תמכתי בביקורת על
שיתוף הפעולה של עמותות הקרן עם עלילת גולדסטון, ובעצמי הוקעתי את שיתוף הפעולה
הזה, אך במקביל גם יצאתי נגד הקיצוניות וההתלהמות של הקמפיין. אמרתי את הדברים
לראשי התנועה (הקודמים) ואף כתבתי על כך לא פעם. בעיקר ראיתי בהתלהמות שלהם פגיעה
ברעיונות הנכונים שהם נושאים. השוויתי את מאבקם למאבק האפקטיבי של ועד יישובי
הגולן נגד הנסיגה, שהצליח דווקא בשל מתינותו ודבקותו בערכי הדמוקרטיה. להסברת
כוונתי הצגתי את מדרש חז"ל על "צדק צדק תרדוף". למה פעמיים צדק? כי
לא די במטרה צודקת, יש לרדוף אותה גם באמצעים צודקים.
לצערי, הם המשיכו בדרך זאת. על אף הביקורת, נעניתי להזמנות להרצות
בפני סטודנטים של התנועה, אף שגם בהרצאות הללו שיתפתי את המאזינים בביקורתי על
תנועתם.
גיניתי את קמפיין "אם תרצו תנועה פשיסטית" והגנתי עליהם
כאשר הותקפו באופן קיצוני שלא בצדק, לצד ביקורתי על ההקצנה המתמדת שלהם.
כאשר יצאו בקמפיין ה"שתולים" שוב גיניתי את הקמפיין, בעיקר
כיוון שהוא היה המתנה הטובה ביותר שיכלו אנשי "שוברים שתיקה" לקבל,
כ"ראיה" לקמפיין ה"געוואלד" שלהם. קמפיין "השתולים"
פגע קשות בקמפיין היפה, הצודק והאפקטיבי של קציני המילואים נגד "שוברים
שתיקה". מיד זוהה קמפיין הקצינים עם הקמפיין המתלהם והאלים שהתעלק עליו
כקרציה (על אף שעמית דרי, מנהיג קבוצת הקצינים גינה את קמפיין
"השתולים").
בקמפיין "השתולים" החדש, חצו "אם תרצו" את כל
הקווים האדומים. זהו קמפיין מקארתיסטי במלוא מובן המילה; קמפיין הסתה המחפש
בוגדים, ומצייר כבוגדים ישראלים פטריוטים ובעלי זכויות רבות, שדעותיהם שונות מדעות
"אם תרצו" (וגם מדעותיי. אז מה?).
מבחינתי, הקמפיין האחרון הוא הקש ששבר את גב הגמל. מבחינתי, זהו גט
כריתות והפסקת כל קשר עם תנועה זו.
* טמאנות - בעקבות פוסט שהעליתי נגד הקמפיין החדש של
"אם תרצו" האשים אותו מגיב ב"טהרנות". עדיפה טהרנות על טמאנות.
* קמפיין "תרגיעו" – קמפיין ה"געוואלד" של השמאל הקיצוני,
המתאר את ישראל כמדינה פשיסטית סותמת פיות, וקמפיין ה"שתולים" המקארתיסטי
של "אם תרצו", מזינים זה את זה ומתפרנסים זה מזה. הגיעה השעה לקמפיין
"תרגיעו". די, נמאס כבר מחוק הרדיקלים השלובים הזה. עד מתי ניתן לזנבות לכשכש
בחברה הישראלית. הגיע הזמן שהרוב הציוני דמוקרטי השפוי יוביל את השיח הציבורי. ... בכל זאת, יש גם 90% שאינם בקצוות התופסים
90% מהשיח הציבורי.
* צודקת – נדיר שאכתוב משפט כזה, אבל רווית הכט, "הארץ" צודקת: "'אם תרצו' בסך הכל עושים לא רע את מלאכתו
של השמאל".
* חגיגה צינית – כל הנהגת הימין הישראלי, מנתניהו עד אורי אריאל, גינתה את הקמפיין
המקארתיסטי של "אם תרצו". מלבד ימננים שלוחי רסן וחסרי מעצורים ועכבות,
איש לא תמך בקמפיין. עובדה זו לא הצליחה לקלקל את חגיגת ה"געוואלד" של
ה"שמאל" ה"נרדף". דוגמית לציניות של החגיגה: מודעת הזמנה
ב"הארץ" להופעה "אולי האחרונה". כל כך נמוך.
* דווקא עכשיו - מזה חודשים אחדים, אני כותב שוב ושוב על
כך שראוי להעניק את פרס ישראל לזמר עברי לחוה אלברשטיין. היום, כאשר הקמפיין המקארתיסטי
שתל גם אותה על המוקד - אני שב וקורא לכך ביתר שאת. מן הראוי, דווקא עתה, שמדינת ישראל
תעניק למי שתרמה תרומה גדולה כל כך לתרבותה, את הפרס החשוב הזה ביום העצמאות.
* מפעל חיים - מה משותף ליהונתן גפן, נורית הירש, דובי
זלצר, שלמה בר, רבקה גור, גדי יגיל ואלכס פלג? כולם יקבלו יחד עם אריאל זילבר פרס אמ"י
על מפעל חיים, אבל אף אחד לא יודע על זה.
* הפשקוויל התורן - גדעון לוי פרסם ב"הארץ" מאמר
תמיכה נלהב בפיגועי הטרור הרצחניים של המחבלים (תוך לעג לכך ש"התקשורת הישראלית"
מכנה את "הילדה שטרם מלאו לה 14" שניסתה לרצוח ישראלי בסכין - מחבלת), וברצח
יהודים (תוך שהוא מסביר שהם אינם רוצחים יהודים אלא כובשים, רצוי חיילים ומתנחלים).
עכשיו יקומו הקופצים הקבועים בראש ויגידו שאני מסלף את דבריו, כי הוא שרבב במאמרו את
המילים "לא צריך להצדיק את הטרור הפלסטיני כדי להבין זאת". או במילים אחרות
- "גם אתה, שאינך תומך כמוני בהתלהבות במעשי הרצח הללו, אולי לא חייב להצדיק,
אבל לפחות תבין, ובינתיים גם שרבבתי משפטון כסת"ח".
* שיטת אור קשתי – לאורך שנים אור קשתי מוביל
ב"הארץ" מתקפה נגד כל מה שמדיף יהדות וציונות במערכת החינוך. רבות
מכתבותיו הופכות לכותרת הראשית של העיתון, לרוב בגיליון שבת, שהתפוצה שלו רחבה
יותר.
הכתבות רצופות חצאי אמיתות, אי דיוקים,
הוצאת דברים מהקשרם, הפרחת שמועות כעובדות והלעגת ההכחשות של המשרד, בנוסח המעמיד
את ההכחשה כהתכחשות ל"אמת" של הכתבה.
השיטה היא העמסת עוד כתבה ועוד כתבה
ועוד כתבה ועוד כתבה ויצירת מסה קריטית של שטיפת מוח היוצרת תחושת מחנק, בשירות
קמפיין ה"געוואלד".
הכותרת של "הארץ" ביום שישי:
"בנט ישקיע בבתי"ס במזרח ירושלים רק אם יאמצו את תוכנית הלימוד
הישראלית". מה הקורא מבין מן הכותרת? שיש תקציב המגיע לכל בתי הספר במזרח
ירושלים ובנט מונע אותו ממי שאינו בוחר בתכנית הישראלית. הוווו, הנה עוד "חוק
הנאמנות" ה"גזעני". ומה האמת? משרד החינוך מעודד בתי ספר במזרח
ירושלים לעבור לתכנית הישראלית. התכנית כוללת תוספת תקציבית מיוחדת, שיועדה למטרה
זו.
מול הלאומנות הגואה והאלימה, המובילה
נערים לקחת סכין כדי לרצוח יהודים, ישראל מנסה להתמודד בין השאר באמצעות חינוך.
היא משקיעה בבתי ספר במזרח ירושלים, אך כאלה שיפרדו מתכניות ההסתה הפלשתינאיות,
שתוצאתן היא טרור ורצח. ישראל מציעה להם תכנית לימודים, לבטח טובה יותר מכל
הבחינות, ומשקיעה בהם. אך שיטת אור קשתי היא להציג כל דבר טוב כדבר רע.
* יום השואה הבינלאומי – ההחלטה על ציון יום בינלאומי של האו"ם לזכר השואה, הייתה אחד
הניצחונות הגדולים של ישראל באו"ם. הייתה זו יוזמה מדינית ישראלית, של ממשלת שרון
ובהובלת שר החוץ סילבן שלום, כתגובה לתעשיית הכחשת השואה, המשתלבת היטב בתעשיית
הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, שגולת הכותרת שלה היא תיאורה הנבזי של ישראל כ...
נאצית. היוזמה נועדה לקעקע את התעשיה הזאת, הן באמצעות הנכחת זכר השואה בתודעת
האנושות והן בהחלטה הרואה בהכחשת השואה פשע בלתי חוקי.
הניצחון המדיני הזה היה גדול מדי. למה גדול מדי? כיוון שהוא התקבל פה
אחד, ללא הצבעה. כלומר, מדינות אנטישמיות מובהקות, השוללות את זכות קיומה של
המדינה היהודית ולוחמות נגד קיומה, היו חלק מה"פה אחד". אפילו איראן של
אחמדיניג'אד, שהכחשת השואה הייתה מדיניות מוצהרת שלה, הייתה חלק מן ה"פה
אחד". וכך עיקֵר ה"פה אחד" את המציאות האיומה, שמדינות בעולם
ממשיכות גם אחרי השואה לנקוט קו אנטישמי מיליטנטי, שמתבטא בהתנגדותם לזכות ההגדרה
העצמית של עם אחד בלבד – העם היהודי; לא רק התנגדות אידיאולוגית, אלא פעולה מעשית
למימוש ההתנגדות הזאת. מדוע הם לא התנגדו להחלטה על ציון יום השואה הבינלאומי?
כנראה שהיו להם אינטרסים כלשהם, אך הייתה זו צביעות צינית.
אין הדבר גורע מחשיבותו של יום השואה הבינלאומי ומהצורך לפעול להעמקת
התודעה העולמית של זכר השואה. אך יש להעמיק זאת גם לתודעה של "לעולם לא
עוד", בלי הנחות לצביעות, שמשמעותה - לגיטימציה לגזענות ולאנטישמיות בימינו.
* ברית עם יוון - במשך שנים רבות, יוון הייתה המדינה העוינת ביותר לישראל באירופה.
בשנים האחרונות הולכת ונרקמת ברית בין ישראל ויוון. זהו אחד ההישגים המדיניים
החשובים ביותר של ישראל בשנים האחרונות.
הברית נוצרה בתקופת הממשלה הקודמת, הסוציאל דמוקרטית. עם עלייתו
לשלטון של ציפראס ומפלגת השמאל הרדיקלי, ההערכה בישראל הייתה שיוון תחזור
לעוינותה.
ציפראס הפתיע לטובה, ואף הידק את הברית עם ישראל. השבוע ביקר ציפראס
בישראל, יחד עם שרים נוספים בממשלתו, לדיון בהידוק הברית. זהו ביקורו השני של
ציפראס בישראל בתוך שבועות ספורים.
במקביל, יוון ממשיכה לנקוט בקו פרו-פלשתינאי. איני חושב שיש להתרגש
מכך. להיפך, הדבר מוכיח שחילוקי דעות מדיניים יכולים להתקיים גם בין מדינות
ידידותיות, מבלי שהמחלוקת תערער את הידידות. אין זה מן הנמנע, שככל שמערכת היחסים
בין ישראל ליוון תתהדק, כך גם הקו המדיני שלה ישתנה לטובתנו.
הברית הנרקמת בין ישראל ויוון והברית המשולשת של שתי המדינות עם
קפריסין, מעידות עד כמה מופרך מיתוס "הבידוד המדיני".
על ישראל להמשיך ולדבוק בקו שהתוו ב"ג ושרת עם קום המדינה, לשאוף
למערכת יחסים טובה ככל הניתן עם כל מדינת העולם.
* שתול - דב חנין תמך בהתלהבות בציפראס, ולפתע ציפראס
הבריז לו; מתברר לחנין שהוא תמך בבן ברית של ישראל. בטח מבחינתו הוא "שתול".
* אול-טימְטום צרפתי – "מו"מ או הכרה במדינה פלשתינאית".
אז למה שאבו מאזן יסכים לחדש את המו"מ?
* תיקון עוול – בזכות עבודתי כחוקר במכון לחקר הגולן, נתקלתי בקול קורא מעניין של
משרד המדע, החלל והטכנולוגיה: "קול
קורא להגשת הצעות למחקר במרכזי המו"פ האזוריים, שאינם זכאים לגשת למענקי מחקר
בינלאומיים, לשנת 2016".
זהו דבר יפה וחשוב, המבטא את המחויבות של המדינה לאזרחיה, למדעניה
ולמי שמגשימים את תפיסתה הציונית התיישבותית, לבל יפגעו, או כדי למזער את הפגיעה
בהם, בגין אפליה עקב החלטות עוינות של ממשלות זרות.
במשך שנים רבות ניהלתי את מתנ"ס הגולן, וחוויתי את הפגיעה בנו
בגין העובדה, שהפדרציות היהודיות בארה"ב, התומכות בפעילויות החינוך והרווחה
של המתנ"סים, אינן תורמות למתנ"סים שמעבר ל"קו הירוק", כיוון שאינן
זכאיות לפטור ממס מן הממשל האמריקאי על תרומות אלו. במשך השנים העליתי את הנושא פעמים
רבות בפני החברה למתנ"סים, משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט, כדי שייצרו
העדפה מתקנת וישקיעו כספים ייעודיים לאזורים המופלים, אך לא נעניתי.
הראשון שפעל בנדון היה ראש הממשלה לוי אשכול. אחרי מלחמת ששת הימים,
הוא ראה שהממשל האמריקאי מקשה מאוד על התרומות לסוכנות היהודית, שהובילה את
ההתיישבות בארץ באמצעות המחלקה להתיישבות (שהוא עצמו עמד בראשה שנים רבות, כולל
במקביל לכהונתו כשר האוצר), בגין קידום ההתיישבות מעבר לקו הירוק. כיוון שאשכול
ראה חשיבות רבה בהתיישבות בגולן, בגוש עציון ובבקעת הירדן, הוא הקים מסלול עוקף –
החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, הממומנת מתקציב המדינה ופועלת מעבר לקו הירוק.
אריק שרון, כראש הממשלה, העביר לאחריות החטיבה גם את ההתיישבות בגליל ובנגב, בזכות
המצוינות המקצועית שלה בקידום ההתיישבות, והיום רוב עשייתה ותקציבה מיועדים
לאזורים אלו. אולם השיטה שיצר אשכול, שבה המדינה משמשת תחליף תקציבי לערוצי מימון מחו"ל,
שנחסמים מסיבות פוליטיות, תקפה גם היום וראוי לפעול על פיה.
* דרכה של שלי יחימוביץ' – אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ'. כאשר היא עמדה בראש מפלגת העבודה
הצבעתי בעד מפלגתה, לראשונה מאז 1992.
מעבר ליושרהּ, להגינותהּ ולהיותהּ אשת עקרונות, תמכתי בה מהסיבות
הבאות:
א. דרכה החברתית כלכלית, שבגדול קרובה לדרכי (גם אם לא תמיד ולא בכל
הפרטים).
ב. המקום המרכזי שבו היא העמידה את הדרך החברתית הכלכלית, בראש סדר
היום המפלגתי והלאומי.
ג. הנכונות שלה לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים ואידיאולוגים כדי לקדם
את המטרות החברתיות שבהן היא מאמינה, ומה שנדיר יותר – היכולת לפרגן להם.
ד. היושרה, הממלכתיות והרוח הדמוקרטית שהפגינה ביציאתה החד משמעית נגד
התופעות של שנאת המתנחלים ושנאת החרדים, גם במחיר אובדן קולות של הקיצונים
והמתלהמים במחנה שלה.
ה. עמדתה הנחרצת נגד השמאל הרדיקלי, הפוסט ציונות ותופעות אנטי
ממלכתיות ואנטי דמוקרטיות כמו סרבנות.
ו. המסר החד משמעי שלה נגד שחיתות, שעמד במבחן בהתנגדותה למועמדותו של
בנימין בן אליעזר לנשיאות המדינה.
אך מעבר לכל אותן סיבות, שבעטיין בחרתי בה על דרך החיוב, תמכתי בה גם
למרות התנגדותי לדרכה המדינית – דבקות ב"מתווה קלינטון" (שהוא למעשה
מתווה ברק), כיוון שהיא הייתה מפוכחת דיה כדי להבין שאין היום פרטנר לדרך הזו,
ולכן היא לא העלתה את הסוגיה המדינית על ראש שמחתה.
דווקא לכן, קשה לי מאוד עם העובדה שאת ה"פלייבק" שלה
להתמודדות מחודשת על ראשות העבודה, היא עושה דווקא במגרש המדיני, ודווקא בביטוי של
העדר ריאליזם פוליטי. היא מאגפת משמאל את הרצוג, דווקא כאשר הוא מגלה פיכחון,
המזכיר את הפיכחון שהיא גילתה בשעתו. הוא מאמין בפתרון "שתי מדינות לשני
עמים" כאידאה, אך מבין שהוא אינו ריאלי היום בהיעדר פרטנר, ולכן יש לחפש
חלופות פרגמטיות לעתיד הנראה לעין. כיוון שהוא טרם יצק תוכן מעשי ברעיונות
ההיפרדות היוזמה עליה הוא מדבר, איני יכול לתמוך בתכנית או להתנגד לה, אבל הוא
ראוי לשבח על עצם הניסיון לגבש מדיניות מציאותית. חבל מאד שדווקא על כך שלי יוצאת
נגדו. לא על כך תהיה תפארתה.
* נראטיב חלופי לנראטיב אוסלו – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא על מאמרו של ההיסטוריון הצעיר
אדם רז במוסף "הארץ" – "נראטיב אוסלו". לפני כשנתיים שלוש
קראתי את מחקרו המפורט של רז, שהכתבה ב"הארץ" היא תמציתו על רגל אחת.
במחקר עצמו, ריבוי הראיות הופכות את התזה שלו להרבה יותר מוחשית.
רז מערער על הנראטיב ההגמוני בהיסטוריוגרפיה הישראלית על התהליך
המדיני שבין ועידת מדריד (1991) להסכם אוסלו (1993). על פי אותו נראטיב – ראש
הממשלה רבין, שדגל במו"מ בוושינגטון עם המשלחת הירדנית פלשתינאית שכללה
נציגות פלשתינאית מיהודה, שומרון ועזה בלבד ("אש"ף פנים" בלשונו של
רבין) ושלל מו"מ עם הנהגת אש"ף בראשות ערפאת ("אש"ף חוץ"
או "אש"ף תוניס" בלשונו) התפכח, הבין שאין תוחלת לעקיפת הנהגת
אש"ף, אימץ את תהליך אוסלו לו התנגד תחילה והוביל אותו. מחקרו של רז מעיד על
כך שרבין האמין כל העת שהנהגת אש"ף בראשות ערפאת היא הנהגה טרוריסטית
ומושחתת, שפניה להמשך הסכסוך והתהליך המדיני הוא בעיניה אמצעי להמשך הסכסוך. אנשי
פרס שיתפו פעולה עם ערפאת בהכשלת השיחות בוושינגטון, ובמקביל פרס ואנשיו הובילו
פוטש במפלגת העבודה להפלתו של רבין. רבין, למעשה, נאנס להסכים למתווה אוסלו, מתוך
אמונה שכראש ממשלה הוא יוכל למזער את נזקיו, ואכן כך פעל לאחר ההסכם, עד רציחתו. כאמור,
המחקר המקיף, העמוס בעובדות ומסמכים, מעניק לתזה של רז תימוכין רבים, החסרים בכתבה
העיתונאית.
ניתן לחלוק על הנראטיב של רז. יש לציין שרז הוא היסטוריון השייך
לאסכולת "אורנים", המתארת את כל הפוליטיקה העולמית, ובכלל זה הישראלית,
כהתנגשות בין שני כוחות-על שביטויים בישראל של שנות השבעים עד התשעים היא האיבה
בין רבין לפרס. אנשי האסכולה, ורז בתוכם, מפרשים כל בדל מידע שיכול להרשיע את פרס
או להאדיר את רבין, על פי תזת היסוד שלה. לכן, ראוי לקרוא את הדברים באופן
ביקורתי.
חשיבות הדברים, היא בעובדות המובאות בהם ובאומץ לצאת נגד הנראטיב ההגמוני
ולשבור את הדיכוטומיה הקונבנציונלית של "שמאל" מול "ימין",
שכן המציאות מורכבת הרבה יותר.
הכשל העיקרי בתזה של רז, היא בעיניי בתפיסת המנהיגות. אדם נושא
באחריות להחלטותיו ובוודאי שמנהיג העומד בראש המערכת, נושא באחריות מלאה להחלטותיה
ולמעשיה. רבין היה ראש הממשלה, והוא אחראי, לטוב ולרע, למהלכי ממשלתו. הסבר על פיו
הוא חתם על אוסלו כי חשש מפוטש של פרס, וסבר שבלי החתימה הפוטש יצליח ופרס יחתום
בלאו הכי על ההסכם, בתנאים גרועים ומסוכנים לאין ערוך, היא בעייתית ביותר. בנושא
כל כך מרכזי, מצופה מראש הממשלה לעמוד על דעתו, גם במחיר פוטש, גם במחיר נפילתו. אם
לא כן – הוא אינו מנהיג אמת.
אפשר להגיע מאותן עובדות למסקנה אחרת. יתכן שבאמת פרס וערפאת חברו
יחדיו כדי להכשיל את שיחות וושינגטון, אך בעקבות הדברים רבין הבין שאין להם סיכוי,
שאי אפשר לעקוף את ערפאת, ושהברירה היא הפסקת התהליך כולו או אימוץ המו"מ עם
ערפאת. יתכן שבמצב שנוצר, הוא באמת האמין שהסכם עם ערפאת הוא הרע במיעוטו.
במחקר המלא, שבניגוד לכתבה ב"הארץ" עוסק גם בשנתיים שלאחר
ההסכם, מוצג תהליך שבו מגבש רבין תובנה שהסכם אוסלו הוא כישלון, עד כדי כוונות
מעשיות לבטל אותו ולהפסיק את התהליך. יתכן שאכן כך היה קורה אלמלא הרצח, ויתכן
שלמרות המשברים, רבין היה בוחר בהמשך התהליך (שאת ביצועו הוא עצמו הקפיא בשל
הטרור, ולכן לא ביצע במועד את הנסיגה מן הערים ביו"ש, ופרס שהחליף אותו אחרי
הרצח מיהר לבצע).
כאמור, מה שחשוב במחקריו של אדם רז, הוא הצגת המורכבות וההסתייגות
החריפה של רבין מן התהליך. הדבר חשוב בעיקר כיוון שהנראטיב ההגמוני מסתיר את העובדות
הללו. הצגת העובדות חשובה ביותר, גם אם נקבל את התזה של רז במלואה או באופן חלקי
וגם אם נדחה אותה.
לאחרונה מרבה מוסף "הארץ" לפרסם מאמרים היסטוריים של רז.
כולם מרתקים, כולם מקוריים, כולם מעוררי מחשבה ולא פחות חשוב – הם מהווים משקל נגד
לקו המוביל של העיתון. זהו בהחלט שינוי מרענן.
* ערכיות, רווחיות ומשימתיות – בסופשבוע השתתפתי בשני אירועי השקה לספרים העוסקים בהיסטוריה
הקיבוצית. ביום ה' בערב נערך בעין חרוד ערב השקה לספרו של יעקב צור "מן הים
עד המדבר – טבנקין והקיבוץ המאוחד במאבק ואמונה על שלמות הארץ". בחצרים שבנגב
נערך בשישי לפני הצהרים אירוע השקה לביוגרפיה של אהרון ידלין, מאת ד"ר רוני
כוכבי - "מצפן בתנועה מתמדת".
יעקב צור היה מזכיר הקיבוץ המאוחד, ח"כ ושר הקליטה, הבריאות
והחקלאות. לאחר פרישתו מהפוליטיקה עזב את קיבוצו, נתיב הל"ה, אך נשאר מחובר
לרעיון ולחברים מהקיבוץ והתנועה. בעשור השמיני לחייו פתח בקריירה של היסטוריון –
עשה דוקטורט וכתב את ספר המחקר, העוסק בליבה הרעיונית והמשימתית של הקיבוץ המאוחד:
שלמות הארץ ויישובה, מה שנראה היום כל כך רחוק.
אהרון ידלין היה שש פעמים מזכיר קיבוצו, ח"כ, מזכ"ל מפלגת
העבודה, סגן שר החינוך במשך עשר שנים, שר החינוך בממשלת רבין הראשונה ומזכ"ל
התק"ם. עד היום, בגיל 90, הוא פעיל ועסוק מהשכם עד הערב בפעילות ציבורית ענפה
מאוד בקיבוצו חצרים, בנגב, בבאר שבע, במוסדות תרבות, חינוך, מחקר ואקדמיה, שהוא
יו"ר או חבר בהנהלתם, בתנועה הקיבוצית ובמפלגת העבודה.
ערב ההשקה בעין חרוד היה במתכונת של ערב עיון אקדמי, ולכן הוא היה
הרבה יותר מעניין ומעשיר. אירוע ההשקה בחצרים היה במתכונת של מסיבת יובל, ולכן הוא
היה הרבה יותר חווייתי ומרגש.
היו אלה שני אירועים רוויים בציונות, אהבת ארץ ישראל, אהבת ההתיישבות,
אהבת הקיבוץ והרעיון הקיבוצי.
בשלושים השנים האחרונים שמעתי את ידלין בעשרות רבות של נאומים
והרצאות. אני סבור שלא היה נאום אחד שבו לא שמעתי מפיו את החוט המשולש לקיום
הקיבוץ והצלחתו: ערכיות, רווחיות ומשימתיות. איך מגשימים את שלוש מצוות-העשה הללו
ואין מנתבים ביניהן? זה האתגר של הקיבוץ והתנועה בכל דור מחדש.
* ביד הלשון
גילאים – האם נכון השימוש במונח "גילאים", "גילאֵי"
וכו', להגדרת קבוצת גיל מובחנת? יש המתקנים זאת כטעות, ומזכירים שהמונח הנכון הוא
"גילים". אכן, המונח גילים הוא מונח נכון והוא המונח המקורי, אולם
האקדמיה ללשון מכירה בצורה "גילאים", המוכרת זה כ-85 שנה ונפוצה ומקובלת
כחמישים שנה.
אישית, אני מבכר את הצורה "גילים".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
