הבלוג של אורי הייטנר

אם צריך היה למצוא פרק שבו כדאי לפרוש בשיא – זה הפרק. ממלכת שלמה מתוארת כהתגשמות של אוטופיה. פירוש המילה אוטופיה הוא אי-מקום. כלומר האוטופיה היא שאיפה, משאת נפש, כוכב צפון שאליו יש לחתור, אף שתמיד, ככל שנתקרב אליו הוא ירחק כפטה-מורגנה. האוטופיה אינה בת הגשמה. והנה בימי שלמה אנו נוכחים בהתגשמותה של אוטופיה. אחרית הימים – עכשיו.

זו, למשל, נבואת אחרית הימים של הנביא מיכה: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים, עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד.

וזו מציאות החיים בממלכת שלמה. "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה". השפע לכל העם, בכל רחבי הארץ, מופיע ממש בטרמינולוגיה של אחרית הימים. וישב לבטח – מדובר בשגשוג כלכלי וביטחון; ממש התגשמות של כרטיס שנה טובה עתיר זהבים.

את החרבות והחניתות אמנם לא כיתתו, בכל זאת, השלום חייב להתבסס על הרתעה. אך זו התקופה היחידה שבה מתוארת מציאות של שלום אמת. "וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב".

עמים רבים עולים לרגל לארץ ישראל, כדי ללמוד מחכמתו של שלמה, כמעט כמו בנבואת אחרית הימים. "וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ". שלמה מגשים את חזון דוד (בן גוריון) להיות אור לגויים.

יחסי החוץ משגשגים, העם נהנה משלום וביטחון, משפע כלכלי וצדק חברתי - השפע מתחלק כך שהוא מנגיע לכל העם בכל רחבי הארץ, ואינו מרוכז בידיים מעטות או במדינת ת"ר בלבד. נהפוך הוא, הכתוב מדגיש את השפע בפריפריה הרחוקה – דן ובאר שבע.

רק דבר אחד חסר כדי להגשים את חזון אחרית הימים: "יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים". אין בית מקדש. הבעיה הזאת אינה בלתי הפיכה.

שלמה פותח במיזם לאומי גרנדיוזי, חסר תקדים – בניית בית המקדש. הוא מגייס רבבות עובדים למיזם, וכורת ברית עם חירם מלך צור, המספק את עצי הארז למיזם.

וכמו בכל הפרקים הללו, המתארים את האוטופיה המקראית בהתגשמותה, זרועים גם בפרק ה' רמזים מטרימים על אודות אסון מתקרב.

בספר דברים מוגדרות הציפיות ממלך ישראל: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַיהוָה אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".

והנה תיאור מתוך הפרק שלנו: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְו‍ֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ, וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים". ברצף התיאורי של הפרק, ניתן לקרוא זאת כחלק מתיאור השפע והעוצמה באוטופיה המתגשמת. אולם הקורא הערני, הזוכר את חוקי המלך בתורה, יכול לראות בכך איתות עצבני מאוד.  

ואם לא די בכך, גם בפרק הזה, זרע הפילוג מאותת לנו, דווקא בפסוק המובהק ביותר של התגשמות האוטופיה: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ". יהודה וישראל. השפע הוא דבק לאחדות לאומית, אך הוא דבק רופף למדי, שכן לא לעולם חוסן.

אולי באמת עדיף לפרוש בשיא...

* 929