דוד המלך רצה להקים את בית המקדש, אך אלוהים אסר עליו. לדוד הייתה
משימה דחופה יותר ואולי חשובה יותר – להילחם באויבי ישראל, להגן על הממלכה, להרחיב
את גבולותיה, לנצח את צריה, להבטיח את קיומה, ליצור הרתעה שתאפשר קיום לאומי
בשלווה.
כששלמה עלה לשלטון, הוא לא מיהר להקים את בית המקדש. קודם כל הוא ייצב
את הכלכלה והבטיח שפע לעם. הוא השתית את הממלכה על צדק חברתי, שבו השפע מחולק
באופן צודק, כך שכל נתיני הממלכה ייהנו מפירותיו. הוא תרגם את העוצמה הצבאית שיצר
אביו ליחסי שלום עם השכנים. הוא מיתג את ממלכתו ואת עצמו כגורם בינלאומי שכל
מנהיגי העולם משחרים לפתחו ועולים אליו לרגל ללמוד מחוכמתו. הוא עיצב מערכת משפט
צודקת, המושתתת על אבחנה חדה בין טוב ורע ועל חכמתו של שלמה.
ורק אחרי שהשיג שלמה את כל אלה, הוא חש שהגיעה השעה למיזם הלאומי
והדתי הגדול, מפעל חייו – הקמת בית המקדש. מיזם שארך שבע שנים, והעסיק רבבות
עובדים ישראליים וזרים.
ונשאלת השאלה – לשם מה? למי זה נחוץ? אלוהים הכל יכול, שכבודו מלא
עולם, היושב בשמים למעלה ובארץ מתחת וכל היקום אינו יכול להכיל אותו – הוא זקוק
לבית, מעשה ידי בשר ודם?
פרק ו' מציג את המפרט הטכני של המקדש – לשם מה הפאר הזה? לשם מה
הבזבוז הזה? וכבר בפרק הקודם, נרמז לנו מחיר המיזם: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל
וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר. לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל
הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה"
– שכבה של 150,000 עובדים קשי יום, שקופים, ומעליהם שכבה דקה של 3,300 רודנים
קטנים. ועוד טרם הזכרנו את המסים הכבדים שהוטלו על העם כדי לממן את המיזם, שלא
לדבר על מיזמים אחרים שבהם ניגע בפרקים הבאים.
נכון לעכשיו, איש אינו מוחה. העם
באופוריה. אך החשבון – בוא יבוא.
* 929