נפש
נקלטת בגוף / אריאל זילבר
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 2.2.16
אריאל זילבר זכה בפרס אמ"י על מפעל חיים, ומיד פרצה סערה
ציבורית. ובצדק פרצה. היא הייתה חייבת לפרוץ. פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר אינו
יכול להיות מובן מאליו.
יש בעיה בפרס חיים לאריאל זילבר, ולא כיוון שהוא ימני ולא כיוון שהוא
דתי, כפי שיש המנסים להציג זאת, אלא כיוון שהוא ימני רדיקלי, קנאי, כהניסט, גזען. הכהניזם
הגזעני אינו השקפת עולם לגיטימית ואין להתייחס אליה בסובלנות. ולכן, נכון וראוי
שפרצה סערה.
אך אני תומך בפרס. אריאל זילבר מאתגר את הסובלנות של החברה הישראלית,
את הסובלנות של התרבות הישראלית, את הסובלנות של אמני ישראל. המבחן של הסובלנות
הוא דווקא באתגרים כאלה. האתגר הוא היכולת להיות סובלן כלפי אריאל זילבר ולהוקיר
את מפעל חייו, ללא סובלנות לדעותיו. ובימים אלה של קיטוב ושנאה, אני חושב שאמני
ישראל ראויים לשבח על הסובלנות שהוכיחו בהענקת הפרס לאריאל זילבר.
אריאל זילבר ראוי לפרס, כיוון שמפעל חייו הוא יסוד מוסד במוסיקה
הישראלית, בתרבות הישראלית. טול את היצירה של אריאל זילבר מן התרבות הישראלית, וכאילו
גדעת איבר מאיבריה. האיש תרם תרומה אדירה לאורך 50 שנה, והוא ראוי להוקרה.
היותו כהניסט הוא אות קלון על האיש, אולם מפעל חייו אינו מפעל
כהניסטי. את שירו "כהנא צדק" אין לשפוט באמות מידה אמנותיות, מוסיקליות.
לא שמעתי את השיר, ואיני צריך לשמוע אותו כדי לפסוק שמדובר בשיר פיגולים, כיוון
שהמסר שלו – תועבה. אבל מפעל חייו אינו "כהנא צדק".
מפעל חייו הוא לא פחות "מסך עשן", אחד המשובחים באלבומיו,
שאותו הוציא ב-1999, וכולו מוסיקה מקורית בסגנון ובהשפעה של מוסיקה ערבית, במקצב
ובסלסול, מתוך אמירה מוצהרת של דו-קיום. מה חבל שאותו אדם, כעבור שנים ספורות, אמר
בראיון שהוא שונא את המושג "כיף" כי הוא בערבית...
המוסיקה והאמנות הם הזדמנות לגשר, לשפה המחברת ומגשרת בין קצוות, בין
דעות, בין שבטים ועמים. ולמרבה הצער, קיימת אצל האמנים נטיה אל הקיצוני. אצלנו
הדבר בא לידי ביטוי בעיקר לצד שמאל של המפה. עמדות שמאל רדיקלי פנאטי, שהן בשולי
השוליים של החברה, הן כמעט מיינסטרים בעולם האמנות. דוגמה לכך היא החרם על
ההתנחלויות. עמדה פוליטית המתנגדת להתנחלויות היא עמדה לגיטימית. אבל חרם על מאות
אלפי ישראלים, הנתמכים בידי לפחות מחצית העם, היא מעשה ברוטלי, אלים, פנאטי. זהו
מעשה המנוגד לאינסטינקט הבסיסי של אמן, לשאוף להגיע לכל אדם, לכל קבוצה. והמעשה
הקיצוני כל כך, ממש נפוץ בקרב אמני ישראל. לדעתי יש כאן מרכיב מרכזי של עדריות,
אבל איך זה שהעדר נע לכיוון כל כך קיצוני.
דוגמה קיצונית אף יותר, היא הפרובוקציה הפרברסית של קיום טקס משותף
לזכר חיילי צה"ל והמחבלים, בעיצומו של יום הזיכרון, בשם האמירה הילדותית
שכולם "קורבנות השנאה". הרי המעשה הזה הוא זריית שתן על אחד הפצעים הכואבים
ביותר של החברה הישראלית. וההשתתפות בפרובוקציה הזאת מקובלת ומשתתפים בה אמנים מן
השורה הראשונה.
וכך, הפנאטיות הקיצונית הזאת מאפיינת גם אמנים ימניים, או כאלה שפנו
לימין, והידרדרו לימין הרדיקלי; כאלה הם עמיר בניון, דודו אלהרר, "הצל"
ואריאל זילבר.
זו תופעה המחייבת מחקר סוציו-תרבותי פסיכולוגי. אולם התמודדות עמה
אינה יכולה להיות באמצעות חרמות, כיוון שכאשר מתחילים עם חרמות, אין לדעת היכן זה
יסתיים. רבקה מיכאלי וחוה אלברשטיין הן "שתולות" ואת אריאל זילבר יש
להחרים. התופעה הזאת מסוכנת מאוד.
דעותיו הפוליטיות של אריאל זילבר ראויות לגינוי והוקעה, אולם אין בהן
כדי לגזול את תרומתו העצומה לתרבות הישראלית. ישראליות ללא "ברוש",
"בטי בם", "הולך בטל", "רוצי שמוליק", "תני לי
מחסה", "ישראלים מצחיקים", "פעם הייתי ילד קטן", "אהבה
שקטה", "אגדה יפנית", "שמש שמש", "בחברה להגנת
הטבע", "איך עפות המחשבות", "הנה אנו המיואשים",
"סוף עונת התפוזים", "ואיך שלא", "אני שוכב לי על
הגב", "תן לי כוח", "נפאל", "מיליארד סינים",
"להתראות במבול הבא" ועוד מאות שירים, היא ישראליות נכה וחסרה, ומן
הראוי שהתרבות הישראלית תוקיר לו תודה על כך.
אריאל זילבר הוא בנה של ברכה צפירה – אלילת הזמר הארצישראלית של שנות
הארבעים והכנר בן עמי זילבר, איש התזמורת הפילהרמונית. המוסיקה המזרחית של אמו
יוצאת תימן והמוסיקה הקלסית של אביו זורמים בדמו ומשפיעים על יצירתו. אריאל זילבר
גדל כילד חוץ בקיבוץ גן שמואל – היה נער פרוע, שסולק מהקיבוץ בעקבות מעשה קונדס
שבו פוצץ נפל תחמושת, תקרית בה נקטעה כף רגלו, ובעטיה הוא צולע כל חייו.
לאורך השנים הוא כתב מוסיקה לעצמו ולאמנים רבים אחרים, לסרטים
ולתיאטרון. הוא כתב וכותב בסגנונות רבים – רוק, בלוז, ג'אז, מזרחי ואפילו מוסיקה
בהשפעה אתיופית. אריאל זילבר אף פעם לא היה קונפורמיסט, לא הלך בתלם. למשל, הוא
הזמר הישראלי הראשון, שכבר באמצע שנות השבעים נפרד מהרי"ש הלשונית שבה שרו כל
הזמרים, ושר ברי"ש גרונית, כבשפת הדיבור. הוא הכניס לשיריו גרגורים, קולות
מוזרים, "גֶגֶגֶ", "ררררררר" וג'יבריש ובתקליטו הראשון אף
הקליט שיר שלם בג'יבריש, במנגינה של "ברוש" (ובדף המילים הופיעו
קשקושים).
אריאל זילבר היה חבר בלהקת "תמוז", עם שלום חנוך, מאיר
ישראל, איתן גדרון ויהודה עדר – להקת הרוק המעולה באמצע שנות השבעים, שהתפרקה בשל
מערכת יחסים עכורה בינו לבין חבריו ללהקה, אך התקליט היחיד שהוציאה, אף שבשעתו היה
כישלון מסחרי, הוא מאבות המזון של הרוק הישראלי. ב-1976 הגיע אריאל זילבר לשיא
הצלחתו, עם הלהיט "רוצי שמוליק" שהלחין למילותיו של חברו ושותפו שמוליק
צ'יזיק ז"ל – אחד הלהיטים הישראלים המצליחים בכל הזמנים. באותם ימים, לא
הייתה שעה שהשיר לא הושמע ברדיו, הוא עמד שבועות רבים בראש המצעדים והיה לשיר השנה
וזילבר לזמר השנה, הן בגל"צ והן ברשת ג' הצעירה, וזכה לכתבות אינספור
בטלוויזיה ובעיתונים. האלבום "רוצי שמוליק" היה הצלחה רבתי והניב להיטים
רבים. בשנים האחרונות חזר אריאל זילבר בתשובה, הפך לחב"דניק וכתיבתו יותר
ויותר דתית ופוליטית.
השיר שבחרתי להשמיע הוא שיר בלוז משנת 1978, מן האלבום "אריאל
זילבר ולהקת ברוש", שהצליח בשעתו אך נשכח עם השנים – "נפש נקלטת
בגוף". אני אוהב מאוד את השיר, מאז צאתו, ולכן אני רוצה להשמיע אותו. סיבה
נוספת, היא שאני רואה במילותיו, אותן כתב זילבר עצמו, עדות לכך שכבר אז, למעלה
מעשרים שנה לפני חזרתו בתשובה, סוגיות רליגיוזיות, אפילו מיסטיות העסיקו אותו. הוא
דן בשאלות על משמעות החיים, על הישארות הנפש, גלגול נשמות, כמיהה לחופש וכד'. הדבר
בא לידי ביטוי בשירים שונים לאורך השנים, כולל "מסך עשן" שכבר הזכרתי. כמו
רבים משיריו, השיר קליל והומוריסטי, אך יש בו בהחלט ביטוי לחיבוטי נפש, ושאלות
קיומיות המטרידות את הכותב.
נפש נקלטת בגוף
נקבה או זכר.
מה זה חשוב?
זה לא העיקר.
העיקר שיש מחזור
ואחרי שהגוף דועך
הנפש פורחת ונקלטת בגוף אחר.
הייתי חתול
אולי גם הייתי שוטר.
היום אני זמר
ומה יוצא לי מזה?
ולו הייתי ציפור
הייתי מאושר,
הייתי מתעופף כל היום והייתי שר.
Who would you like to be?
I'd like to be Mister B
היום אני אני
מחר אני איני.
מיסטר בי הוא כל יכול,
מיסטר בי אף פעם לא טועה,
מיסטר בי הוא רואה ואינו נראה.
היתה לי נפש טובה
איפה היא היום?
הנפש התעופפה לה
ולא רוצה לחזור.
הנפש ילדה טובה
טובה מסצ'ואן
איפה הנפש שלי? איזה בלאגן.
אחת שתיים שלוש
אני אחשוורוש.
אתמול היתה לי מסיבה
ויש לי כאב ראש.
אויש אויש אויש
הראש כואב נורא!
הכל בגלל הרעש והמכוניות והאוויר הרע.
אנחנו כאן רק בדרנים
ואנשים יש כמו גרעינים.
צועקים, צועקים, צועקים
אבל לא שומעים.
חיים כי אין ברירה,
ומפחדים מהמשטרה,
ויד אחת הורסת ויד אחת בונה.
באס, באס, באס
ולו הייתי טייס
הייתי עולה למטוס והייתי טס.
נפש נפרדת מגוף.
היא לא יכלה יותר לסבול.
עכשיו היא תעוף לתוך גוף אחר.
אולי הייתי גם צב.
ומה אתה עכשיו?
טוב שאני לא איזה דשא שדורכים עליו.
ולו הייתי ציפור
הייתי מאושר
הייתי מתעופף כל היום והייתי שר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
