הבלוג של אורי הייטנר

אריאל זילבר זכה בפרס אמ"י (איגוד אמני ישראלי) על מפעל חיים, ומיד פרצה סערה ציבורית. ובצדק פרצה. היא הייתה חייבת לפרוץ. פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר אינו יכול להיות מובן מאליו.

יש בעיה בפרס חיים לאריאל זילבר. הבעיה אינה בכך שהוא ימני ולא בכך שהוא דתי, כפי שיש המנסים להציג זאת, בהיתממות. הבעיה היא בכך שהוא ימני רדיקלי, קנאי, כהניסט, גזען. הכהניזם הגזעני אינו השקפת עולם לגיטימית ואין להתייחס אליה בסובלנות. ולכן, נכון וראוי שפרצה סערה.

ואף על פי כן, אני תומך בהענקת הפרס לזילבר. אריאל זילבר מאתגר את הסובלנות של החברה הישראלית, את הסובלנות של התרבות הישראלית, את הסובלנות של אמני ישראל. המבחן של הסובלנות הוא דווקא באתגרים כאלה. האתגר הוא היכולת להיות סובלן כלפי אריאל זילבר ולהוקיר את מפעל חייו, בלי לגלות סובלנות לדעותיו. ובימים אלה של קיטוב ושנאה, ראויים אמני ישראל לשבח על הסובלנות שהוכיחו בהענקת הפרס לאריאל זילבר.

אריאל זילבר ראוי לפרס, כיוון שמפעל חייו הוא יסוד מוסד במוסיקה הישראלית, בתרבות הישראלית. טול את היצירה של אריאל זילבר מן התרבות הישראלית, וכאילו גדעת איבר מאיבריה. האיש תרם תרומה אדירה לאורך 50 שנה, והוא ראוי להוקרה.

היותו כהניסט הוא אות קלון על האיש, אולם מפעל חייו אינו מפעל כהניסטי. את שירו "כהנא צדק" אין לשפוט באמות מידה אמנותיות, מוסיקליות. לא שמעתי את השיר ואשתדל לא לשמוע אותו. איני צריך לשמוע אותו כדי לפסוק שמדובר בשיר פיגולים, כיוון שהמסר שלו – תועבה. אבל מפעל חייו של אריאל זילבר אינו "כהנא צדק".

מפעל חייו של אריאל זילבר, הוא גם "מסך עשן", אחד המשובחים באלבומיו, שאותו הוציא ב-1999, וכולו מוסיקה מקורית בסגנון ובהשפעה של מוסיקה ערבית, במקצב ערבי ובסלסול, שבא מאהבה ונכתב כדי לבטא אמירה מוצהרת של דו-קיום. מה חבל שאותו אדם, כעבור שנים ספורות, אמר בראיון שהוא שונא את המושג "כיף" כי זו מילה בערבית...

המוסיקה והאמנות הם הזדמנות לגשר, לשפה המחברת ומגשרת בין קצוות, בין דעות, בין שבטים ועמים. ולמרבה הצער, קיימת אצל האמנים נטיה אל הקיצוני. אצלנו הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בצד שמאל של המפה. עמדות שמאל רדיקלי פנאטי, שהן בשולי השוליים של החברה, הן כמעט מיינסטרים בעולם האמנות. דוגמה לכך היא החרם על ההתנחלויות. עמדה פוליטית המתנגדת להתנחלויות היא עמדה לגיטימית. אבל חרם על מאות אלפי ישראלים, הנתמכים בידי לפחות מחצית העם, היא מעשה ברוטלי, אלים, פנאטי. זהו מעשה המנוגד לאינסטינקט הבסיסי של אמן, לשאוף להגיע לכל אדם, לכל קבוצה. והמעשה הקיצוני כל כך, ממש נפוץ בקרב אמני ישראל. אמנם יש כאן מרכיב מרכזי של עדריות, אבל איך זה שהעדר נע לכיוון כל כך קיצוני?

דוגמה קיצונית אף יותר, היא הפרובוקציה הפרברסית של עריכת טקס משותף לזכר חיילי צה"ל ונרצחי פיגועים הטרור ולזכר והמחבלים, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי מערכות, בשם האמירה הילדותית ש"כולם קורבנות השנאה". הרי המעשה הזה הוא זריית שתן על אחד הפצעים הכואבים ביותר של החברה הישראלית - השכול. וההשתתפות בפרובוקציה הזאת מקובלת ומשתתפים בה אמנים מן השורה הראשונה.

וכך, הפנאטיות הקיצונית הזאת מאפיינת גם אמנים ימניים, או כאלה שפנו לימין, והידרדרו לימין הרדיקלי; כאלה הם עמיר בניון, דודו אלהרר, "הצל" ואריאל זילבר.

זו תופעה המחייבת מחקר סוציו-תרבותי פסיכולוגי. אולם התמודדות עמה אינה יכולה להיות באמצעות חרמות, כיוון שכאשר מתחילים עם חרמות, אין לדעת היכן זה יסתיים. כשמתחילים עם חרמות, מהר מאוד רבקה מיכאלי וחוה אלברשטיין הן "שתולות"... זו תופעה מסוכנת מאוד.

דעותיו הפוליטיות של אריאל זילבר ראויות לגינוי והוקעה, אולם אין בהן כדי לגזול את תרומתו העצומה לתרבות הישראלית. ישראליות ללא "ברוש", "בטי בם", "הולך בטל", "רוצי שמוליק", "תני לי מחסה", "נפש נקלטת בגוף", "ישראלים מצחיקים", "פעם הייתי ילד קטן", "אהבה שקטה", "אגדה יפנית", "שמש שמש", "בחברה להגנת הטבע", "איך עפות המחשבות", "הנה אנו המיואשים", "סוף עונת התפוזים", "ואיך שלא", "אני שוכב לי על הגב", "תן לי כוח", "נפאל", "מיליארד סינים", "להתראות במבול הבא" ועוד מאות שירים, היא ישראליות דלה, נכה וחסרה. מן הראוי שהתרבות הישראלית תוקיר לו תודה על תרומתו.