גם לאחר בניית בית המקדש וארמון המלך, שלמה אינו נח. תשוקת הבניה
והפיתוח מאפיינת את מלכותו – הוא בונה ערים ומפתח את הארץ. לראשונה בתולדות האומה,
שלמה כובש את הים. הוא מקים לראשונה צי, בהדרכת בני בריתו מצור, הפועל בים סוף,
בנמל שהוא מקים בעציון גבר. נתן אלתרמן שורר שיר הלל לספני שלמה המלך, שהולחן בידי
נעמי שמר (מתוך "ספר התיבה המזמרת", 1958). הנה הבית הראשון והפזמון של השיר:
כן, היה זה חבר עז מאין כמוהו
ימאים היו הללו! איש ואיש!
צור וכוש ידעו טיבם, אשדוד והודו,
ים אלות וים כפתור וים תרשיש.
גם משוט גם כוס הטיבו לאחוז הם,
גם פגיון ידעו לתפוס בהידרשם,
הם נשאו עגיל גדול בתנוך האוזן
ומצנפת מואדמת לראשם.
ואל מול מרחק האופק הנגול
כך היו הם מזמרים יחדיו בקול:
עציון גֶּבר, עציון גָּבר
עציון גבר, ים אֵלות,
בסירות הים יעבר
ובאניות גדולות.
אך רחב מים לב גבר
מי עוברו באין משוט?
נערה מעציון גבר,
עציון גבר ים אֵלות.
כיבוש הים פתח לישראל הזדמנויות כלכליות לרוב, כמו אופיר שבסיני, משם
נחצבו זהב ואוצרות טבע לקופת הממלכה.
כך מתאר הפרק את תנופת ההתיישבות, הבניה והפיתוח בניצוחו של שלמה
המלך: "וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית
חֹרֹן תַּחְתּוֹן. וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ. וְאֵת כָּל
עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, וְאֵת עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים
וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּבַלְּבָנוֹן וּבְכֹל
אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ". "חשק
שלמה" – הרצון ליישב את הארץ ולפתחה מתואר בביטויי תשוקה וחשק, מה שמזכיר לי
את "תשוקת החלוצים" – הספר הנפלא של ההיסטוריון המנוח בועז נוימן, שתיאר
את היחס הארוטי של חלוצי העליה השניה והשלישית לאדמת ארץ ישראל.
בין הערים שבנה שלמה מוזכרת גזר. את העיר הכנענית גזר לא הצליחו בני
ישראל להוריש בעת כיבוש הארץ. איך, אם כן, הצליח שלמה לבנות עיר ישראלית בגזר? הרי
ידוע שבכל תקופת שלמה לא ידעה ישראל מלחמה.
מסתבר שכיבוש גזר נעשה באמצעות מיקור חוץ. "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת
גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג, וַיִּתְּנָהּ
שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה". וכך, שלמה יכול לשמור על המיתוג של מי שבימיו לא התקיימה אף מלחמה,
ולהשלים את כיבוש בארץ בזכות ברית מדינית עם פרעה מלך מצרים, שהעביר לו כנדוניה
לנישואיו עם בתו את העיר גזר, אחרי שהשמיד את כל יושביה, ואִפְשֵׁר לו לבנותה מחדש
וליישבה כעיר ישראלית.
****
לצד העשיה הרבה של שלמה בהתיישבות, בבניה ובפיתוח, אנו נתקלים בפסוק
התמוה הבאים:
אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם
עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל.
מוזר מאוד. שלמה התחרפן?! על מה ולמה הוא העביר לצור עשרים ערים? כך
שלמה ויתר על חלק מארץ ישראל, חלק מממלכתו, העביר לידי זר עשרים ערים? אין אלה
תנאי מלחמה או לחץ. אין כאן פיקוח נפש. אין כאן הכרח מדיני. להיפך, מלכות שלמה היא
בשיא כוחה ושיא מעמדה הבינלאומי. גם אין זו נסיגה למען שלום. גם לא ויתור
טריטוריאלי משיקולים דמוגרפיים. נהפוך הוא, כאשר מדובר במסירת ערים ישראליות, סביר
להניח שהן היו מאוכלסות בישראלים, מה שמגביר התמיהה. שלמה העביר עשרים ערים
המיושבות בידי בני עמו, לשלטון זר? נשמע מוזר ותמוה.
בתקופת המאבק על הגולן, לא אחת נזרקה לעברי הערה קנטרנית: "גם
שלמה העביר 20 ערים לצור". אף פעם לא הבנתי איך הסיפור הזה אמור להצדיק או להסביר
את הרעיון של נסיגה מהגולן ואיזה מענה יש בו לטיעונים שחבריי ואני השמענו בעת
המאבק.
אולם יש באמירה זו ובדוגמה הזו כדי לאתגר את המתנגדים לכל ויתור
בא"י (בניגוד אליי, המצדד בפשרה טריטוריאלית משיקולים דמוגרפיים וויתור על
שטחים המאוכלסים בצפיפות בערבים ומסכנים את הרוב היהודי במדינת ישראל) ומנמקים זאת
באיסור הלכתי. אם הדבר אסור על פי ההלכה, איך ניתן להסביר את מעשהו של שלמה? יתר
על כן, חז"ל, שלא אחת הצביעו על חטאיהם של מנהיגי ישראל ובהם על חטאיו של
שלמה, לא גינו אותו על מסירת חבלי א"י וערים ישראליות לידי זר. איך יסבירו
זאת רבני "גוש אמונים"?
בגיליון 8 של העיתון "ארץ הגולן", התמודד עם הסיפור הרב
שלמה אבינר, מהחשובים ברבני "גוש אמונים" ובאותם ימים רב הישוב קשת
בגולן. היה זה ב-26.10.78 כ"ה תשרי תשל"ט, חודש לאחר הסכמי קמפ-דיוויד, בהם לראשונה בתולדות הציונות ממשלת
ישראל הסכימה לעקירת יישובים יהודיים, ההתיישבות הישראלית בסיני.
את התמיהה על מעשהו של שלמה, ביטא הרב אבינר באמצעות ציטוט מ"ספר
מלאכת הקודש": "וקשה, שאיך עשה שלמה כן, והרי אסור לתת לגוי חניה בקרקע
ארץ ישראל. כי מי נתן לשלמה ערים אלו, ואותו שבט שעלו לו בגורלו הרי כאילו גזלם
שלמה ממנו!"
הספר מקטרג בחריפות על מעשהו של שלמה ומאשים אותו בשתי עבירות חמורות.
האחת היא האיסור לתת לגוי חניה בקרקע ארץ ישראל, והשני הוא גזל. הערים הללו הם חלק
מנחלת שבט נפתלי, ושלמה גזלם מידי בעליהם כאשר העביר אותן לידי חירם. איך ניתן
להתמודד עם כתב האישום החמור הזה?
רשות הדיבור לסנגוריה.
ראשון המסנגרים הוא הרלב"ג, ר' לוי בן גרשום, פרשן מקרא, מדען, אסטרונום,
רופא, מתמטיקאי ופילוסוף חשוב, שפעל בצרפת במאה ה-14.
וכך תירץ הרלב"ג את מעשהו של שלמה: "כבר נזכר בספר דברי
הימים כי חירם נתן גם כן לשלמה עיירות, הושיב בהם את בני ישראל, וראוי היה להיות
כן, כי לא יתכן למלך לְמעֵט ארץ ישראל".
על פי הרלב"ג, שלמה לא מסר שטחים מא"י לידי חירם, ככה סתם, שכן
אילו עשה כן, היה עובר עבירה – אסור למלך למעט ארץ ישראל, כלומר להקטין את שטחיה.
מדובר כאן בחילופי שטחים, בעסקת חליפין.
מהיכן לוקח הרלב"ג את התיאוריה? מספר דברי הימים: "וְהֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן חוּרָם לִשְׁלֹמֹה
בָּנָה שְׁלֹמֹה אֹתָם וַיּוֹשֶׁב שָׁם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דבה"י ב' ח', ב'). בדברי הימים מסופר סיפור שונה. שם חירם
נתן לשלמה ערים, ושלמה יישב אותן בבני ישראל. מתי זה קרה? הפסוק הקודם מתארך את
הפרשה: "וַיְהִי מִקֵּץ עֶשְׂרִים שָׁנָה, אֲשֶׁר
בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּיתוֹ". וכך כתוב בפסוק הקודם
לסיפור מסירת עשרים הערים לחירם בידי שלמה, בפרק שלנו: "וַיְהִי מִקְצֵה עֶשְׂרִים
שָׁנָה, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים: אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית
הַמֶּלֶךְ". כלומר, מדובר באותה פרשה, באותו עיתוי. איזו גרסה היא הנכונה? גרסת
ספר מלכים, על פיה שלמה מסר ערים לחירם, או גרסת דברי הימים, על פיה חירם מסר ערים
לשלמה? על פי פירושו של הרלב"ג אין סתירה בין השניים. הייתה זו עסקת חליפין
של חילופי שטחים.
לכאורה, נפתרה הבעיה. אך עדין נותרת התמיהה – הרי אין המדובר בוויתור
על שטחים ריקים, אלא בעשרים ערים. האם תושבי הערים גורשו מנחלתם, אולי כדי ליישבם
בערים ששלמה קיבל מחירם? או שמא התושבים הועברו לריבונות זרה?
רד"ק שולל מכל וכל את האפשרות של חילופי שטחים. רבי דוד קמחי הוא
מגדולי פרשני המקרא והדקדקנים של הלשון העברית, שפעל במאות ה-11 וה-12. לטעמו, זו
אפשרות בלתי סבירה, משני טעמים. הטעם האחד הוא חוסר הסבירות בכך ששלמה ימסור לידי
זרים חלקי א"י. הטעם השני הוא חוסר הסבירות בכך ששלמה יסכים לקבל שטחים שאינם
בא"י וליישבם. "כי אין שום סברא לאמור שנמסור לגויים חלק מארץ ישראל
ותמורת זו נלך לגור בחוץ לארץ! וכי יש לנו מצוות יישוב חוץ לארץ?"
אם בלתי סביר שהיו חילופי שטחים, ובלתי סביר ששלמה ימסור ערים לחירם,
איזה הסבר אפשר לתת לסוגיה? בעייתיות נוספת בתאוריית החליפין, היא השאלה מדוע הם
לא הוזכרו במלכים.
לר' יצחק אברבנאל הסבר אחר לפרשה. אברבנאל הוא אחד מגדולי הפרשנים,
מדינאי, כלכלן ומנהיגה יהדות ספרד בתקופת הגירוש. וזה הסברו: "לא שישתעבדו
העיירות ההם לחירם ולא שיהיה אדון עליהם. ... אבל היה עניין המתנה שבאותם עיירות
יגבה בכל שנה ושנה החטים והשמן... והיו אם כן הפירות לחירם, ומשפט הערים ואדנותם
היה לשלמה...".
חירם סיפק לשלמה עצי ארזים וחומרי גלם רבים למלאכת הקמת בית המקדש
וארמון דוד. התמורה שקיבל הייתה התוצרת החקלאית של עשרים ערים. כלומר, לא הערים
הועברו לחירם – להיפך, משפט הערים ואדנותם, כלומר הריבונות עליהם, נותרו בידי
שלמה. אך תוצרתם נמסרה לחירם.
אם כן, איך אפשר להסביר את המסופר בדברי הימים, על הערים שמסר חירם
לשלמה?
את ההסבר לכך ניתן למצוא בפרק שלנו, בפסוקים יב-יג, פסוקי ההמשך לפסוק
המספר על מסירת הערים לחירם. "וַיֵּצֵא
חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה, וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו.
וַיֹּאמֶר: מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי, אָחִי? וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ
כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
חירם חזר בו. זה המובן של הפסוק בדברי הימים: חירם החזיר את הערים
ושלמה בנה אותם והושיב שם את בני ישראל.
אפשר לנוד לרב אבינר, ולהציג את דבריו כאפולוגטיקה בלתי משכנעת לסיפור
מפורש על מלך גדול שמסר למדינה זרה שטחי א"י; פרשנות שנועדה לשרת את עמדתו
הפוליטית. אולם אי אפשר לקחת ממנו את העובדה, שהוא ביסס את התאוריה על אחדים
מגדולי הפרשנים לאורך הדורות, שדיון על נסיגה משטחים בא"י היו חסרי כל משמעות
מעשית בעבורם.
וכך מסכם הרב אבינר: "כללו של דבר, לא הייתה כאן מסירת קרקעות חס
ושלום, אלא הסכם תשלומים של תוצרת חקלאית. ושלמה הציע שכל היבולים של עשרים ערים
אלו יעברו לחירם, ואף שהוא עצמו יתעסק בעיבודים ובקטיף. וחירם סירב. אולי יותר טוב
ככה".
****
ולסיום, כמה מילים על המקומות המוזכרים בפרק. איפה הם היום?
עציון גבר - עציון גבר מזוהה במפרץ אילת. צה"ל שחרר את האזור במלחמת
העצמאות ומדינת ישראל הקימה במקום את העיר אילת.
לאחר מלחמת ששת הימים, הקימה ישראל שדה תעופה בבקעת הירח שבסיני,
מדרום לאילת – בסיס חיל האוויר עציון. הבסיס החל לפעול ב-1972 והחל ב-1978 הוא
שימש גם כשדה תעופה אזרחי. ב-1981 יצאו מן הבסיס מטוסי חיל האוויר להפצצת הכור
הגרעיני העיראקי. הבסיס פורק בנסיגה מסיני.
אלות – תיאור עציון גבר בפרק הוא ב"עֶצְיוֹן
גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת". אזור
ההתיישבות הדרומי ביותר של ישראל נקרא חבל אלות. חבל אלות היא המועצה האזורית
הדרומית ביותר, הכוללת את היישובים בדרום הערבה. במועצה האזורית 12 יישובים, ובהם
קיבוץ אלות, הנושא את שם המקום.
אופיר – היישוב הישראלי שהוקם בדרום סיני, על חולות שארם א-שייך, נקראה
אופירה. אופירה הייתה אמורה להיות יישוב עירוני, עיר המחוז של המרחב שנקרא, ולא
בכדי, מרחב שלמה, והוקמו בו מספר יישובים נוספים ובהם נביעות, די-זהב ונעמה. לצד
העיר נבנה שדה התעופה אופיר. הקמת אופירה, התבססה על תפיסת הפשרה הטריטוריאלית, על
פיה תמורת הסכם שלום ישראל תהיה מוכנה לסגת מרוב סיני, למעט חבל ימית בפתחת רפיח,
שיהווה חיץ בין רצועת עזה למצרים, ומרחב שלמה, ממפרץ אילת ודרומה, שנועד להבטיח את
חופש השיט של ישראל. למרבה הצער, הסכם השלום עם מצרים לא התבסס על פשרה
טריטוריאלית אלא על נסיגה עד גרגר החול האחרון ועקירת כל היישובים בסיני, בהם אופירה.
אגב, לאחר מלחמת סיני (1956) שאף בה נכבש השטח, הוקמה בשארם א-שייך
היאחזות אופיר, שפורקה עם הנסיגה מסיני, ארבעה חודשים בלבד לאחר הקמתה.
גזר – ב-1945 הוקם שני ק"מ מצפון לעיר המקראית גזר (תל גזר) קיבוץ
גזר, בידי שרידי שואה שעלו מאירופה. שמו המקורי של הקיבוץ היה "קבוצת הדסה
גזר".
במלחמת השחרור הותקפה גזר במפתיע בידי הלגיון הירדני. כמה עשרות חברות
וחברי גזר, בתגבור של מעט לוחמי צה"ל, מצוידים בנשק קל בלבד, הגנו על היישוב
בקרב גבורה. היישוב נפל בידי האויב. הגנת היישוב גבתה מחיר דמים כבד – 29 הרוגות והרוגים,
שנטמנו בקבר אחים בקיבוץ, 27 שבויות ושבויים וחמישה פצועים. היו אלה כמעט כל
הלוחמים, רובם הגדול חברי הקיבוץ. רק בודדים הצליחו ברגע האחרון לברוח לקיבוצים
הקרובים נען וחולדה. על קבר האחים נכתב: "לוחמי
גזר, דבקים אל אדמתם נלחמו עד הסוף, ג' בסיוון תש"ח". המשק חרב.
למחרת שחרר הפלמ"ח את גזר.
קיבוץ גזר ננטש ב-1961. במשך מספר שנים הוא אויש בידי קבוצות שבאו והלכו. ב-1974 הוא יושב מחדש
בידי עולים מארה"ב.
תדמור – העיר תדמור מצויה בסוריה. החוקרים סבורים שהעיר תדמור המוזכרת בפרק
שלנו, היא שיבוש של שם העיר תמר במדבר יהודה. היום נקראת המועצה האזורית של יישובי
אזור ים המלח ומדבר יהודה – המועצה האזורית תמר, הכוללת שבעה יישובים כפריים, ובהם
המושב עין תמר, מדרום לים המלח.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
