הבלוג של אורי הייטנר

עזרא דלומי הביע תמיהה, בטורו האחרון, על ההצלחה רבת השנים של "גוש אמונים", להבדיל מהכישלון של "שלום עכשיו".

כחברי קיבוצים יקל עלינו להבין את הסיבה לכך. לא פעם, כאשר הותקפו הקיבוצים, הצענו להביט על מפה מוארת של מדינת ישראל, ולפתע לכבות את האורות מכל הקיבוצים. מה יישאר ממדינת ישראל? המסר העומד מאחורי הגימיק, הוא התייחסות לעשיה האקטיבית של התנועה הקיבוצית ביישוב הארץ ובעיצוב גבולותיה, כביטוי לעוצמתה; עוצמת המעשה ההתיישבותי. הוא הדין ב"גוש אמונים" – הם עשו מעשה, ויצרו במעשה שעשו מציאות חדשה. זו עוצמתם.

ועם זאת, אני מטיל ספק בהצגת המוחלטת של "שלום עכשיו" ככישלון. דומני שאת מידת הצלחתה של "שלום עכשיו" ראוי לבחון באופן אובייקטיבי יותר.

"שלום עכשיו" כתנועה, החלה לפעול בתקופת שלטון הליכוד, לאחר ביקור סאדאת. אולם העמדות של "שלום עכשיו" היו רחוקות מאוד מעמדות מפלגת העבודה. גישתה של מפלגת העבודה לסוגיות השלום, הביטחון, ההתיישבות והגבולות היו רחוקות מאוד מ"שלום עכשיו", עובדה שבאה לידי ביטוי בהתיישבות בגולן, בבקעת הירדן, בצפון ים המלח, בגוש עציון, בעוטף ירושלים ועוד, בהתנגדות למדינה פלשתינאית עצמאית, בהתנגדות למו"מ עם אש"ף, בהתנגדות לנסיגה מלאה ובתמיכה בירושלים השלמה. ואף ש"שלום עכשיו" הצליחה למלא את הכיכר, בעיקר בתקופת מלחמת לבנון, השקפתה המדינית הייתה השקפה של מיעוט קטן.

"שלום עכשיו" הצליחו מעל המשוער, בהנחלת השקפתם לחברה הישראלית ובשינוי תודעתי דרסטי הן בקרב הציבור והן בקרב המערכת הפוליטית והנהגת המדינה. הדבר בא לידי ביטוי בדרכן של ממשלות ישראל, בהסכמי אוסלו, בהתנתקות ובהצעות השלום שהוצעו לערפאת ולאבו מאזן. המדיניות הזאת הייתה רחוקה מאוד מדרכם של מבצעיה, ו"שלום עכשיו" יכולה בצדק לזקוף זאת לזכותה.

הכישלון הגדול של "שלום עכשיו" נובע מהמפגש בין החזון למציאות. מרגע שדרכם אומצה ובוצעה, היא לא יכלה להיוותר בבתוליה ובתומתה, כאלטרנטיבה מבטיחה למדיניות ישראל. מרגע שדרכם אומצה, היא נבחנה במבחן המציאות. וניתן לומר שהיא התנפצה על סלעי המציאות. רבין התנגד עד יומו האחרון להשקפות הטריטוריאליות של "שלום עכשיו", אך הוא זה שחתם על הסכם עם אש"ף והעניק לו מדינה בדרך, בניגוד לתפיסתו עד אז. ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים הצעות ברוח "שלום עכשיו" ואף מרחיקות לכת יותר. אריק שרון ביצע באורח חד צדדי את הצעות "שלום עכשיו" ברצועת עזה, כשהבין שאין לו פרטנר להסכם.

ישראל ניסתה נסיגה בהסכם, נסיגה ללא הסכם והצעות לשלום על בסיס נסיגה מלאה וחלוקת ירושלים. כל הצעות השלום נדחו, וכל הנסיגות הפכו את השטח שממנו נסוגונו בסיס לטרור וטילים נגדנו. לא זו בלבד שאותם מעשים לא הביאו לשלום עכשיו – הם אף לא קרבו את השלום במאומה והביאו לטרור עכשיו.

כישלונה הגדול של "שלום עכשיו" הוא פועל יוצא של הצלחתה הגדולה; הוא הכישלון המוכח של דרכה. אסונה של "שלום עכשיו" הוא העובדה שדרכה נוסתה.

* "הזמן הירוק"