הבלוג של אורי הייטנר

* בתוך ים הברבריות - מאות אלפי בני אדם נהרגו ונטבחו במרחץ הדמים הנורא המתחולל בסוריה כבר קרוב לחמש שנים ומיליונים הפכו לפליטים. שנאת הכל בכל חסרת גבולות ובלתי נתפסת.

אהוד יערי הציג בליל שבת תמונות מהתכנסות של אחד הכוחות, איני יודע של איזה צד וזה גם ממש לא משנה. מה הם צווחו? "מוות לישראל", כמובן.

כלומר, גם בעיצומו של הטבח ההדדי הבלתי פוסק, הצדדים הרוצחים זה בזה אינם מתבלבלים, אינם מאבדים אוריינטציה, אינם שוכחים מי הראוי למוות הראשי – ישראל.

זה המזה"ת שבו אנו חיים. בתוך הברבריות הרצחנית הזאת, הצלחנו להקים ולקיים מדינה יהודית דמוקרטית משגשגת וחזקה לתפארת. ומשימתנו לדורות הבאים היא להמשיך לפתח את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית משגשגת וחזקה לתפארת, בתוך ים הברבריות.

* פשע שנאה ברברי - חילול בית כנסת והצתת ספרי תורה, הם פשעי שנאה ברבריים כשלעצמם. אולם במקרה זה המחבלים שביצעו אותו חיללו מקום תפילה שנועד להנציח את זכרם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מחבלים, ואין זה מן הנמנע שהם ידעו זאת. זוהי הוספת חטא על פשע והתעללות מכוונת בזכר הנרצחים, מתוך כוונה להתעלל במשפחותיהם וביקיריהם.

* הסתה – על פשע השנאה של הצתת ספרי התורה שמעתי לראשונה דרך הודעת ההוקעה של הנשיא ריבלין. זה לא הפריע למסיתים הימננים, שהפכו פטריוט ציוני בלב ובנפש כריבלין לאיזה "שתול", להתחיל להתגולל עליו ולהסית נגדו, כדרכם. "איפה ריבלין? למה לא שומעים אותו? הוא ישן? בני עמי שמבני עמי וכו'". נמאס כבר מההסתה הדוחה הזאת. ה"רמז" הזה, כאילו לא אכפת לנשיא כאשר ערבים מבצעים פשעי שנאה, היא הסתה מטורפת ומרושעת. וכל זאת, רק כיוון שהוא ביצע את חובתו כאשר הוקיע את בני עמנו שבחרו בטרור וברצח. אלה שמסיתים נגד הנשיא בשל אותה הוקעה מוצדקת, למעשה קופצים בראש כדי להגן על המחבלים המרצחים שנולדו לאימהות יהודיות. ושוב הם חוזרים על השקר הנתעב, שכנראה כבר חזרו עליו כל כך הרבה עד שהפך ל"אמת", כאילו ריבלין האשים את עמו, ולא הוקיע את אלה מבני עמנו שבחרו בטרור; אלה שלמרבה הקלון אין ולו צל של הבדל בינם לבין חמאס. וחשוב לומר – אין כל הבדל בין הצתת ספרי התורה, לבין הצתת כנסיות ומסגדים בידי מחבלים שנולדו ליהודיות, בעידוד של ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין, ובעידוד בשתיקה של כל המציגים את המעשים כ"גרפיטי". ויש לדייק - הצתת כנסיה היא גרפיטי כפי שהצתת בית כנסת היא גרפיטי.

* חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר - מפגש ההזדהות של ח"כי "הרשימה המשותפת" עם משפחות המחבלים ועמידת הדומיה לזכר הרוצחים חצתה קווים אדומים ומחייבת תגובה הולמת של דמוקרטיה מתגוננת. כפי שכתבתי במאמרי ב"ישראל היום" "על צביעות וסחר בגופות", "יש לשקול ברצינות הליך חוקתי להפסקת החברות בכנסת של השלושה". יש גבול ליכולת ההכלה של הדמוקרטיה.

אני תומך בהחלטת ועדת האתיקה להשעות את הח"כים, ואני בספק אם די בכך כתגובה על מעשה כל כך חמור. עם זאת, אני מתנגד לניסיון לנצל את הזעם הציבורי על המעשה לחקיקת בזק של שינוי חפוז בחוק יסוד, שלא בהסכמה רחבה. במיוחד אני מתנגד לסעיף הדרקוני בהצעת החוק, המאפשר הרחקת ח"כ לא רק בשל מעשיו, אלא גם בשל עמדותיו. ההגדרה המאפשרת הרחקת ח"כים בשל שלילתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נמצאת על מדרון חלקלק המסכן את הדמוקרטיה הישראלית. חוק כזה, שניתן להשתמש בו למניעת ייצוג פרלמנטרי למיעוט הערבי, מיעוט לאומי המונה חמישית מאזרחי ישראל, הוא מסוכן מאוד. חקיקת בזק של חוק יסוד דרקוני, תחת רושם הפרובוקציה החמורה של שלושת הח"כים, היא צעד דרקוני ומסוכן.

הצעת החוק המקורית, שהחלה להתגבש לפני שבועות אחדים כדי להתמודד עם התופעה המבישה של אורן חזן, כוונה להתנהגות שאינה הולמת ח"כ. השינוי בנוסח החוק הקובע פרמטרים של דעות ולא של מעשים – אינו מתקבל על הדעת.

בשנות החמישים והשישים, ניסה ראש הממשלה דוד בן גוריון להביא להוצאתה של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הורתה של חד"ש) אל מחוץ לחוק וכן לסגור את העיתון "העולם הזה" ולאסור את עורכו אורי אבנרי. מי שסיכל הניסיונות הללו היה ראש האופוזיציה מנחם בגין, שראה בהם התנקשות בדמוקרטיה הצעירה, המנוגדת לתפיסה הליברלית של תנועת החרות (הורתו של הליכוד).

בהובלת הצעת החוק הדרקונית הזו, נתניהו פועל בניגוד לדרכו של בגין ודרכה של תנועתו. הוא נוהג גם בניגוד לדרך הפעולה של בן גוריון, שהבין שצעד כל כך קיצוני מחייב תמיכה רחבה וגיבוי של האופוזיציה.

אכן, יש לטכס עצה כיצד למנוע מעשים קיצוניים כמו השתתפות ח"כ חנין זועבי בפיגוע "מרמרה" ומפגש הח"כים עם משפחות המחבלים. על הממשלה והאופוזיציה – המחנ"צ ו"יש עתיד", להקים ועדה משותפת לגיבוש צעדים מוסכמים, שיהלמו את ערכי הדמוקרטיה הישראלית, ויעשו בשיקול דעת ולא בחיפזון, כתגובה מיידית לפרובוקציה, כי חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר.

הצעת החוק מחייבת רוב גדול מאוד של 90 ח"כים – 75% מהכנסת, כדי להרחיק ח"כ. ללא תמיכת האופוזיציה, החוק הזה יהיה אות מתה. האופוזיציה לא תתן ידה להרחקת ח"כ בהתאם לחוק דרקוני שלא שותפה בו. כך, במקום להתמודד עם הבעיה האמתית, הכנסת עלולה לחוקק חוק שיגביר את הפילוג בעם, ויאלץ את השמאל הציוני, שמן הראוי שיהיה חוד החנית במאבק נגד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, להגן על ח"כים שהימין ינסה לדחוק מהכנסת. ואולי בעצם זו מטרת ההצעה...

* התייצבות אוטומטית - אפילו מרצ גינתה את הפרובוקציה של ח"כי "הרשימה המשותפת" שנפגשו עם משפחות המחבלים. אך "הארץ" התייצב כאוטומט לתמוך בהם. כך מאמר המערכת של העיתון, כך רווית הכט בביקורת הטלוויזיה שצלבה את התקשורת על כך שהעזה לבקר את הקדושים והגדיל לעשות גדעון לוי, שכתב שהפגישה עם משפחות המחבלים אינה זכותם אלא חובתם. ושלושתם הציגו את הביקורת על הח"כים כהסתה גזענית נגד ערבים. אלא מה?

* קו הפרדה ברור - אחת הרעות החולות בקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו", היה סימונם כ"שתולים" של ציונים פטריוטים, שמעדו בתמיכה והזדהות עם גורמים רדיקליים. במקום לגבש הסכמה לאומית של מיינסטרים ציוני דמוקרטי נגד הרדיקליות האנטי ציונית והצבת קו מפריד בין השמאל הציוני והאנטי ציוני, הקמפיין טשטש את הפער הזה בתיאור שקרי את יריביו הפוליטיים בצבעים הרדיקליים.

הצגת פטריוטים ציונים כשתולים עוררה זעם רב בקרבם ובציבור הרחב, ורבים מהם הצביעו על האבסורד בהצגתם ככאלה, לנוכח פועלם ועשייתם למען המדינה לאורך השנים. עובדה זו הקפיצה את קובי ניב. ניב יצא נגד אותם "שתולים", על האמירות הפטריוטיות שבידלו אותם ממנו ושכמותו. במאמר ב"הארץ" הוא גינה אותם בתקיפות על כך שהם שיחקו לידי הימין ו"בכך רשם לעצמו הימין הקיצוני־מלשני ניצחון גדול".

שמחתי על מאמרו של קובי ניב, כיוון שהוא סימן קו ברור בינו ושכמותו, לבין אנשי השמאל הציוני, אותם הוא הוקיע.

* מי גרם לקריסת המנהרות - אין לי מושג האם ידה של ישראל בקריסת המנהרות ברצועת עזה. אולם אם הפלשתינאים חושבים שידה של ישראל בדבר, זה מצוין. והעובדה שישראל אינה מאשרת ואינה מכחישה כל קשר, אלא פשוט שותקת – היא מצוינת, הן אם ידו של צה"ל בדבר והן אם לאו.

* פטפטת חסרת אחריות - דבריו הפומביים של השר שטייניץ על כך שהמצרים הציפו מנהרות ברצועת עזה לבקשת ישראל, הם פטפטת חסרת אחריות, שגרמה נזק מדיני לישראל ופגעה במצרים, שבעידן א-סיסי נוהגת כבת ברית של ישראל. הופתעתי מכך שדווקא שטייניץ חטא בכך, כיוון שבדרך כלל מדובר בשר אחראי וסולידי. כנראה שהוא נלחץ מהביקורת של אנשי "מלחמה עכשיו" הרצוג ועומר בר לב.

למרות שדבריהם של הרצוג ובר לב היו פופוליסטיים, לא הצטערתי עליהם. ראשית, כיוון שיש בהם גיבוי מראש של האופוזיציה לפעולה צבאית, אם וכאשר תהיה נחוצה. שנית, מבחינה בינלאומית טוב לממשלת ישראל להיראות כמי שנוקטת איפוק גם כאשר האופוזיציה משמאל דוחפת אותה לפעולה צבאית.

* המצפן של עמיר פרץ – הזג האחרון של עמיר פרץ – חזרה למפלגת העבודה. בזיג הקודם הוא פרש, לאחר הפסדו בפריימריז, כביכול כמחאה על כך ששלי יחימוביץ' סירבה להתחייב שלא תצטרף לממשלת נתניהו. הוא ערק ל"התנועה" והצטרף מטעמה לממשלת נתניהו. בזג שקדם לו הוא חזר למפלגת העבודה, בחסותו ובזכותו ובמאמציו של היו"ר פרס. ומיד כשחצה על גבו של פרס את הנהר, הוא הכריז על התמודדות נגדו וניצח אותו. בזיג שקדם לו הוא פרש ממפלגת העבודה והקים את "עם אחד". מה הייתה הסיבה? מה זה משנה? בלאו הכי לא היה שמץ של שיקול אידיאולוגי באף זיג ובאף זג. כל הזיגזוג נובע מהליכה על פי מצפן. המצפן של עמיר פרץ הוא האמביציה להיות הראשון. רק חזר למפלגת העבודה, וכבר רמז פרץ, כמעט הכריז, על התמודדותו. ובציטוט האמירה של רבין, שנועדה להבדיל בינו לבין פרס, הוא אמר שאצלו ראשות המפלגה היא אופציה, לא אובססיה. לא אובססיה?! יש לו הומור.

* עניין לציבור – במאמרו ב"הארץ" "עסקת טיעון מרסקת אמון" מותח משה נגבי ביקורת חריפה על עסקת הטיעון עם אולמרט. נגבי מציג במאמרו מהם הפרמטרים המקובלים להצדקת עסקאות טיעון, ומוכיח שהעסקה עם אולמרט נעדרת כל אחד מן הפרמטרים הללו. ואני מוסיף על כך עיקרון נוסף: כאשר מדובר בנבחרי ציבור אין מקום לעסקאות טיעון, אלא למיצוי ההליך המשפטי עד תומו. בוודאי כאשר מדובר בראש הממשלה או בנשיא (אפרופו עסקת הטיעון השערורייתית עם קצב).

* חביב הקהל – חזקת החפות עומדת לזכותו של משה אבגי, כל עוד לא הורשע בפלילים. אולם אי אפשר להתעלם מן העובדה הקשה, שעשר נשים העידו שהטריד או תקף אותן מינית. וכאשר עשר נשים מתלוננות על כך, ניתן להניח שיש דברים בגו, אם לנקוט לשון המעטה. ואפשר לשער שהעשר שדיברו, אינן בהכרח כל הנפגעות.

חזקת החפות עומדת לזכותו של אבגי, אך אין בה כדי לזכות אותו במחיאות הכפיים הממושכות מצד הקהל בבית ציוני אמריקה, לאחר הדברים שאמר באוזניו. מחיאות הכפיים הללו הן בושה וחרפה.

על מה מחאו לו כפיים, בדיוק? אך ורק על היותו חביב הקהל. האם היותו חביב הקהל נותנת לו פריבילגיות לזכות בחיבת הקהל לנוכח תלונות של נשים רבות כל כך שנפגעו ממנו? ישאל כל מוחא כפיים ותשאל כל מוחאת כפיים, האם הם מחאו כפיים גם כאשר דובר בנציבים במשטרה, ברבנים או בפוליטיקאים, בעיקר יריבים פוליטיים, שעמדו במצבו של אבגי?

            * ביד הלשון

התאבדות – בשפה העברית יש מספר ביטויים המתארים התאבדות. יתכן שחוסר היכולת לתפוס את המעשה, היא הסיבה ליצירתיות בביטויים המתארים אותו. לצד התאבד, קיימים המונחים "שם קץ לחייו", "טרף את נפשו בכפו", "שלח יד בנפשו", "מת בנסיבות טרגיות" ו"איבד את עצמו לדעת".

על פי מילון הצירופים של רוביק רוזנטל, הביטוי "שלח יד בנפשו" הוא מן העברית של ימי הביניים, "שם קץ לחייו" – ביטוי שנלקח משפות אירופיות: אנגלית, גרמנית וצרפתית ומן היידיש. "טרף את נפשו בכפו" – מן המקרא. "איבד את עצמו לדעת" – מלשון חז"ל. "מת בנסיבות טרגיות" – ניב שהיה מקובל שנים רבות בתקשורת, כדי להימנע מפגיעה במת ובמשפחתו. 

* "חדשות בן עזר"