הבלוג של אורי הייטנר

האורח המרכזי בטקס העליה לקרקע של קיבוץ אל-רום, ב-9.7.71, היה יו"ר ועדת השרים להתיישבות ישראל גלילי. דבריו בטקס מלמדים על יחסו להתיישבות ולמתיישבים: "הנשק שבכוחו אנו יוצרים יש מאין הוא 'האנרגיה הגרעינית' של גרעיני המתיישבים המפריחים אזורי השממה. 'אנרגיה גרעינית' זו היא הנשק הסודי של עם ישראל, שאינה הורגת ואינה הורסת אלא בונה ומחיה. כוח זה שייך לסגולות הייחודיות של עם ישראל, בהן הוא מנצח אויבים ובונה מדינה".

בימים אלה מלאו שלושים שנה לפטירתו של ישראל גלילי, אחת הדמויות המרכזיות ביישוב ובמדינה לאורך עשרות שנים, שלמרבה הצער נשכח, ואפילו הייתי אומר הושכח, במהלך השנים. כבר כנער צעיר, שמשפחתו לא יכלה לאפשר את לימודיו התיכוניים והוא היה נער עובד, התבלט גלילי כמנהיג המרכזי והאידיאולוג של תנועת הנוער העובד, שנוסדה כתנועה של נערים עובדים. הוא היה ממייסדי קיבוץ נען, מהמנהיגים הצעירים והבולטים של הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ), ודמות מרכזית בהנהגת "ההגנה". במחצית השניה של שנות הארבעים הוא היה הדמות הביטחונית המרכזית ביישוב, ראש המטה הארצי של "ההגנה" והמצביא של מלחמת העצמאות בשלביה הראשונים, עד הדחתו ממניעים פוליטיים בידי בן גוריון (צעד שהוביל ל"מרד" והתפטרות של המטכ"ל). לאחר המלחמה, הוא כיהן כח"כ ואח"כ שר ובמשך שנים רבות היה המנהיג הפוליטי המרכזי של הקבה"מ ומפלגת "אחדות העבודה", ולימים ממנהיגי מפלגת העבודה, ושר בעל השפעה רבה בממשלות ישראל. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא היה מזוהה עם המחדל, בהיותו חבר בכיר ב"מטבח של גולדה" ובנוסף לכך הגורמים היוניים במפלגת העבודה לחמו נגדו והוא, לא נבחר לכנסת ב-1977.

במאמר זה אסקור את תפיסתו ופועלו של גלילי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. גלילי כיהן בתקופה זו כשר בלי תיק ומ-1970 עד עליית הליכוד לשלטון היה יו"ר ועדת השרים להתיישבות. בתוקף תפקידו זה היה גלילי אחראי על ההתיישבות שהקימו ממשלות המערך בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, בגוש עציון, באזור ירושלים, בפתחת רפיח ובמפרץ שלמה. הוא היה ממעצבי מדיניות החוץ והביטחון בממשלות אשכול, גולדה ורבין. הוא היה מקורב מאוד לכל אחד משלושתם ובמיוחד לגולדה. ראשי הממשלות העריכו אותו מאוד, ראו בו בר סמכא בשאלות ביטחון והתיישבות ומעמדו בממשלה לא נגזר מתפקידו הפורמלי. הוא היה חבר בפורומים המצומצמים ביותר של קבלת ההחלטות, פורומים רשמיים ובלתי רשמיים, כמו "המטבח" של גולדה. כאמן הניסוח, גלילי ניסח את קווי המדיניות של הממשלה ושל מפלגת העבודה ואת מצעי המערך לבחירות.

גלילי ראה עצמו כתלמידו המובהק של יצחק טבנקין, המייסד, המנהיג ומורה הדרך של הקבה"מ, אך החל באמצע שנות השישים הרשה לעצמו לעצב דרך שונה משל טבנקין. כך היה בוויכוח המדיני לאחר מלחמת ששת הימים. גלילי ראה עצמו מחויב לרעיון שלמות הארץ – עיקר האמונה הראשי של הקבה"מ, אך את התפיסה של שלמות הארץ על פי גבולות היכולת והכוח הריאלי של המדינה, הוא פרש בדרך פרגמטית משל טבנקין, שדבק בה בקנאות דתית. הוא ראה עצמו נאמן לרעיון א"י השלמה וליסודות הליכוד הרעיוני של הקבה"מ, שעיקרן – שלמות הארץ, שהוא היה ממנסחיו ונלחם בכל ניסיון לקעקעם. עם זאת, הוא השכיל להבחין בין התפיסה האידיאולוגית–חינוכית לבין המציאות הפוליטית הריאלית.

גישתו המדינית גרסה ערפל לגבי עמדת ישראל בשאלת הגבולות. הוא התנגד לכל שרטוט מפות, שכן ידע שכל קו שישורטט יהווה רק עמדת הפתיחה במו"מ. כל שהיה מוכן לומר, הוא שישראל לא תחזור לקו הקודם ושהוא מתנגד ל"אף שעל". הוא שאף להגיע לשלום עם הערבים, בגבולות ביטחון, בהם ישראל תוכל להחזיק בשטחים רבים ככל הניתן. כדי לחזק את אחיזת ישראל בשטחים אלה, פעל גלילי ליצירת תנופת התיישבות. הוא היה מעוניין ביצירת עובדות בשטח שיקשו ככל הניתן על נסיגה מהם, אך גם לא אמר שהוא יכול להבטיח ששטח שייושב יישאר בידי ישראל. בכל הפעולות בשטחים ובעיקר בהתיישבות, הוא ראה כתהליך מתמשך של מאבק על גבולות הארץ בהסכם השלום. הוא התנגד לכל הכרזה על סגירת שטחי א"י שונים בפני התיישבות, אך בסדרי העדיפויות ההתיישבותיים שעיצב, הוא העדיף באופן ברור את השטחים שאינם מאוכלסים ערבים, אלה שעל פי תכנית אלון היו מיועדים להישאר בידי ישראל, אף שמעולם לא קיבל רשמית את תכנית אלון. גלילי העריך, שאם יבוא שלום, נצטרך להתפשר על השטח וקיווה שבמדיניות קביעת העובדות ההתיישבותיות בשטח, נקנה חזקה על השטחים המיושבים. הוא ראה צורך בהתיישבות מתוכננת, ולא בהתפרסות על כל השטח, בה יוקמו יישובים רבים אך הם יתפזרו ללא סדרי עדיפויות וכך יאבדו מכוחם המדיני. כל התבטאויותיו המדיניות של גלילי עמדו על הערפל הקונסטרוקטיבי שגרס.

שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים, התכנסה מועצת הקבה"מ ברמת הכובש. בנאומו במועצה אמר גלילי: "באמון בכוחו של צה"ל חשו בוודאי כיסופים של שלמות הארץ, הכמיהה לחזור למקומות במולדת שגלינו מהם, אל נופים עקורים שנשאנו נפשנו לשוב אליהם. ... עתה אנו נמצאים בשלב המעבר מן המערכה הצבאית למערכה המדינית, על מנת שלא יקרה שוב מה שקרה כבר בעבר, כאשר שליטי ערב שללו את פירות הישגינו באמצעים דיפלומטיים וזכו בדרך פוליטית להישגים שלא זכו להם בשדה הקרב. עלינו לחסן עצמנו מפני רפיון ומורך לב, לעשות מאמץ עליון לליכוד העם בזירה המדינית, על מנת שלא יהיה קל לנשלנו מן ההישגים החיוניים לקיומנו... להעמיד את התביעה לשלום של ביטחון, להשגת תנאים המבטיחים זאת; גבולות המאפשרים ביטחון. יש לכך גם משמעות טריטוריאלית". הוא מזכיר את הכיסופים לחבלי הארץ, אך כאשר הוא מדבר על עתיד המערכה המדינית, הוא שם דגש על גבולות ביטחון. הוא יוצא נגד הקוראים לנסיגה ומעוניין בחיזוק מדיני, על מנת "שלא יהיה קל לנשלנו מהישגנו" – ראיה של מאבק קשה, שעלינו להיות חזקים כדי לצאת ממנו בהישגים מרביים.

גלילי לא ראה סתירה בין העמדה הפרגמטית הזו לבין הדבקות האידיאולוגית ברעיון א"י השלמה. במועצת הקבה"מ בגבעת ברנר ב-1969, נשא גלילי נאום פרוגרמטי, בו התייחס באריכות לעקרונות הליכוד הרעיוני. היה זה בתקופה בה נשמע ערעור ברחבי התנועה על עקרון שלמות הארץ, וגלילי עשה מאמץ ניכר להיאבק נגד המגמה הזו. בנאומו הארוך, אמר בין השאר, שאין כל הצדקה ל"שלילה עקרונית של ההכרה בזכות התיישבותנו בא"י כולה. יתכנו גוונים שונים בהערכת האפשרויות, אך לקבה"מ אין סיבה להמיר את ההנחות הללו. אנו זכאים לחזק את ליכודנו, על יסוד ההכרה בזכות העם היהודי להתיישבות בארץ במידת כוחו, ולהגשים תפקיד זה בגדר האחריות הלאומית". גלילי היה אמן הניסוח, ולכן יש לשים לב לכל מילה שאמר. הוא יצא נגד שלילה עקרונית של ההכרה בזכות, אך הוא לא תבע ליישם את הזכות בכל מקום ובכל מקרה, אלא על פי הערכת האפשרויות. יש להקפיד על זכות העם היהודי להתיישבות בארץ כולה, אך במידת כוחו ובגדר האחריות הלאומית. אין לראות בדבריו על העיקרון אמירה דקלרטיבית מן השפה אל החוץ, שיש לייחס לה חשיבות פחותה מניסוחיו הפרגמטיים על גבול היכולת.

גלילי האמין באמת ובתמים ברעיון א"י השלמה וקיווה שניתן יהיה להגשימו בצורה מרבית. הוא ראה בנאמנות הנוער והעם ברעיון תנאי הכרחי לכך. הוא ציפה, שגם אם נאלץ לוותר על שטחים, יהיה זה ויתור מדיני, אך לא נפשי ורעיוני. את הרוחות החדשות שהחלו לנשב בתנועה, שהתנגדו לרעיון א"י השלמה, כינה גלילי "כפירה בעיקר". הוא סבר, שמי שמערער על זכותנו להתיישב בשטחים שמעבר לקווי 4.6.67 – מערער את ישיבתנו בא"י כולה, גם בשטחים בתוך הקו הירוק.

גם בנאום הזה, התייחס גלילי לשאלת עתיד הגבולות בצורה מעורפלת. "באין שלום", הוא אמר, "אנו מתבססים בכל מרחבי הארץ, ללא עקירה. שוב לא יחזור מה שקרה אחרי מלחמת השחרור ומלחמת סיני, בהן הזיזו אותנו בהבטחות חסודות ובהסדרים ארעיים, שהתמוטטו לאחר שנים אחדות והביאונו למלחמת קיום שסיכנה את מפעלנו... מעולם לא הוצרכנו להגדיר בדיוק את הגבולות הטבעיים, אבל ידענו שהגבולות של החלוקה, ואף של שביתת הנשק, אינם יכולים לשמש גבול להתנחלות ולמרחב התיישבות ציונית סוציאליסטית". אי אפשר ללמוד מהדברים האלה מהו גבול השלום לדעתו. ברור שאין לחזור בשום אופן לקו הקודם. ברור שללא שלום אין נסיגה. ברור שבאין שלום ונסיגה אנו מתבססים בשטח וקובעים עובדות שמקשות על נסיגה. זוהי ראיה של מאבק, שסופו יקבע על פי היכולת הריאלית. "אנו זקוקים לביטחוננו לגבולות שיש בהם עומק ושלילת יתרונות גיאוגרפיים ממבקשי נפשנו... תמיד הצטרפה מידת הכוח הממשי שלנו מהעליה, מההתיישבות, מהכוח הצבאי ומההישגים שהבטיחו תנאים מדיניים לקידום המפעל הציוני... אנו יכולים להיפגש בכוחות ריאליים אשר יצֵרו את מרחב היאחזותנו, אך בעצמנו לא נוותר ולא נדבר על מעצורים בטרם נתגלו. את הבעיה הדמוגרפית אין לראות במישור הסטטי אלא בפרספקטיבה ציונית. מפתח אחד ויחיד יש לפתרון בעיית הדמוגרפיה - לא מחיצה לאומית אלא גידול של היהודים בארץ... עדיין אין אנו עומדים בפני הברירה בין שלום ובין שטחים. עלינו לחיות ולהתפתח בתנאי אש, ועם זאת לראות בשלום צורך יסוד, שאיפה כנה ותוכן שיש לחנך עליו. אך שלום אינו בגדר מטרה שמכריזים עליה בשוק ומוכנים למכרה במחיר מופרז. ראוי לשלם מחיר בעדו – אך לא הכרזנו על זהות אוטומטית בין שלום ובין גבולות קודמים. ובאין שלום – אין לנו דרך אחרת אלא ליצור עובדות – התבססות, לבל יעבור עלינו הזמן לריק".

שלוש שנים מאוחר יותר, במועצת הקבה"מ במעגן מיכאל שהתקיימה בשנת 72', מוכן היה גלילי להיות קונקרטי יותר. הוא עדיין לא היה מוכן לאמר מהם הקווים המדויקים של השלום והתנגד לכך שדברים יאמרו. הוא דיבר על פשרה טריטוריאלית – "קווי הפסקת האש אינם חייבים להיהפך באורח אוטומטי לקווי השלום". אך סירב לומר על מה הוא מוכן לוותר. עם זאת, הוא אמר על מה אינו מוכן לוותר. "גבולות השלום צריכים לכלול את ירושלים שחוברה לה יחדיו, את רמת הגולן, את אחיזתנו ההתיישבותית בבקעת הירדן כאשר נהר הירדן הוא לכל הפחות גבול אשר כוחות צבא אינם עוברים אותו מערבה... גבולות המדינה צריכים לכלול את רצועת עזה כחלק ממדינת ישראל ... שליטה ישראלית בשארם א-שייך ורציפות יבשתית אל מדינת ישראל... זאת איננה מפה של 'אף שעל' וודאי שאין זו מפה של 'אף שעל' מבחינה מצרית או ירדנית. זהו יעד שלא קל להשיגו. קשה להשיג את היעד הזה, אבל הדבר אינו מחוץ לגדר יכולתנו. אם נהיה מוכנים להסתכן בעבורו, גם ידידים ואויבים ידעו כי זאת החלטה רצינית כרצינות ההסתכנות הכרוכה במאבק להשגתו".

כאיש הקבה"מ וכתלמידו של טבנקין, ראה גלילי בהתיישבות יעד עליון של המדינה ושל התנועה. בתנופת ההתיישבות בשטחים ראה גלילי את משימתו העיקרית וטביעות אצבעותיו ואצבעות השקפותיו נמצאות ברחבי ההתיישבות כולה. להתיישבות הייתה חשיבות רבה בעיני גלילי במאבק על גבולות השלום של ישראל. הוא ראה בה חשיבות מדינית וביטחונית ממדרגה ראשונה ויצא חוצץ כנגד כל המנסים לגמד אותה ואת הרלוונטיות שלה. הוא טען שיישובים מוקמים על מנת לקבוע עובדות של קבע והתנגד לכל גישה של התיישבות ארעית, כקלף למיקוח בלבד. עם זאת, גם בשאלת ההתיישבות תפיסתו הייתה פרגמטית, והוא לקח בחשבון גם את האפשרות שבסופו של דבר היישובים לא יקבעו את הגבול. במקרה כזה, הוא לא שלל אפשרות שיישובים יהודיים יתקיימו תחת ריבונות זרה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו אפשרות של עקירת יישובים או של סגירת חבלי א"י בפני התיישבות יהודית.

גלילי האמין שעלינו ליישב במהירות את השטחים, כדי להשפיע על מו"מ. הוא אמר שאין הזמן פועל מעצמו. יש להשפיע עליו באמצעות מעשינו. כדי שהזמן יפעל לטובתנו – הכרח הוא להתיישב ולהתבסס בכל מרחבי הארץ, ולהאדיר את עוצמתנו הביטחונית, להגביר את העליה ולפעול נכונה בזריה הבינלאומית".

גלילי התאכזב מקצב ההתיישבות ומכך שלא גילה בתנועה הקיבוצית , בקרב הדור הצעיר, התלהבות להתיישבות. לא זו בלבד – הוא גילה בתנועת העבודה גילויי ניכור כלפי ההתיישבות והסתייגות מערכה המדיני והביטחוני. במועצת מעגן מיכאל הוא הקדיש חלק ניכר מנאומו לנושא ואמר: "אינני יכול לומר לכם, שקצב ההתעצמות שלנו מבחינת ההתיישבות, מבחינת המאמצים ליצירת עובדות של התעצמות בשטחים, שהקצב הזה אמנם מניח את הדעת. אחת העכבות לגילוי אנרגיה משקית חברתית בתחום ההתיישבות ... היא ללא ספק, רפיון הנכונות להגשמה עצמית בהתיישבות. חברים, אנחנו הלא יודעים יפה מאוד שדקלומים על התיישבות ועל התנחלות עדיין אינם חושפים מעיינות של מתיישבים ועדיין אינם יוצרים עובדות של התיישבות ... הגדלת האוכלוסיה ביישובים הכרחית מטעמים יהודיים, ציוניים וביטחוניים. ... איני יודע המצאה שטנית ומעוותת יותר מאשר להפקיר את המעשה ההתיישבותי בא"י לדגלו של הימין. האם איש תנועה העבודה, חלוץ סוציאליסט, צריך להפנות עורף לתפקיד ההתיישבותי ולאידיאל ההתיישבותי, משום שסוף סוף ובאיחור כה רב גם אנשים במפלגות אחרות, שאינן מתנועת הפועלים, החלו לדגול בתפקיד הזה? מי ייתן, ויהיה לדברים ערך בקרב חבריהם. מי ייתן, ובכל מפלגה בישראל, ימין או שמאל, יקומו אנשים לעשות מעשה התיישבותי ולכונן יישובים על אדמת המולדת. הבא נערוך את הוויכוח ביננו לבין הימין לא בנושא ההתיישבותי אלא על התכנים הסוציאליים והמדיניים המפרידים ביננו. ... אבל מה לנו כי נשמוט את נושא ההתיישבות על מנת שמישהו ירים אותו בלעדי תנועת העבודה? חברים, בנושא ההתיישבות אין להשלים עם טשטוש. כאן נדרשת צלילות מוסרית, כאשר הדברים אמורים בהתמסרות של אנשים לחייהם הם וילדיהם אחריהם".

כשאני קורא היום את דבריו של גלילי, ומשווה אותם לרוחה של מפלגת העבודה ותנועות ההתיישבות היום - כואב הלב לנוכח ההתפרקות האידיאולוגית של תנועת העבודה, התנועה שהקימה את המדינה, ואיפה היא היום... אני כואב, ומייחל שיקומו בה מנהיגים בדמותם של יגאל אלון וגלילי. 

* "שישי בגולן"