ב-1983 הקימה קבוצת חלוצים יישוב בתוחמת הצפונית של רצועת עזה – אלי סיני.
החלוצים הקימו את היישוב בשליחות לאומית, שליחות התיישבותית שנהנתה מהסכמה לאומית
רחבה. קבוצת המייסדים הורכבה מעקורי חבל ימית, ששנים קודם לכן יצאו לחולות ימית
בשליחות לאומית, שליחות התיישבותית שנהנתה אף היא מהסכמה לאומית רחבה. שנתיים לאחר
עקירתם וחורבן מפעל חייהם, אזרו כוח העקורים להתחיל מבראשית ולהקים יישוב חדש. 22
שנים לאחר מכן, שוב נעקרו מאדמתם, שוב ראו בחורבן מפעל חייהם. העובדה שהתוחמת
הצפונית הייתה סמוכה לגבול הבינלאומי, המשך טבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון,
ושניתן היה לסגת מרצועת עזה בלי לפגוע בשלושת יישובי התוחמת, לא עמדה להם. הכורת
היה טוטאלי. מוכים וחבולים יצאו עקורי אלי סיני אל הבלתי נודע. הם, שהקימו קהילה
יפה, החליטו לקיים ולשמר אותה ולהתחיל שוב מבראשית. לאחר תקופה ארוכה שבה השתכנו
העקורים במאהל פליטים ביד מרדכי, נמצא הפתרון – הם הצטרפו לקיבוץ פלמחים, להכות
בשלישית את השורש שנעקר פעמיים.
ב-1949 הקימה קבוצה של פלמ"חניקים, לוחמי חטיבת "יפתח",
שלחמו בקרבות מלחמת השחרור, יישוב חלוצי חדש, על חוף הים, ליד שפך נחל שורק. הם
היכו שורש בחולות הטובעניים (שכל מי שחווה קורס צניחה יודע עד כמה הם טובעניים)
והתובעניים והצמיחו בחולות ישוב פורח, קיבוץ לתפארת. פלמחים, שהיה אחד הקיבוצים
החזקים והמצליחים בתנועה הקיבוצית, נקלע למשבר כלכלי קשה, שאיים על קיומו. מתוך
ההתמודדות עם המשבר, נמצא מסלול לתיקון – קליטת עקורי אלי סיני.
רק מי שמכיר ויודע מהי קהילה שיתופית, יבין עד כמה קשה קליטה בו זמנית
של קבוצה כל כך גדולה – 25 משפחות, בוודאי של קבוצה מאורגנת; קל וחומר כשמדובר
בקהילה שבאה מאורח חיים אחר, מדרך פוליטית אחרת. בוודאי, כאשר מדובר בקהילה מוכת
אסון, שחוותה שבר נורא של חורבן מפעל חייה המשותף. הנכונות של קהילה במשבר לקחת על
עצמה משימה כזו, ולהתאחד עם הקבוצה החדשה, ראויה לשבח ולהוקרה. תהיינה הסיבות
להחלטת פלמחים אשר תהיינה – הקהילה לקחה על עצמה משימה לאומית ציונית התיישבותית
ממדרגה ראשונה.
הסרט "חולות נודדים" שהוקרן בערוץ הראשון, תיעד את תהליך
קבלת ההחלטות והמו"מ בן שתי הקהילות, לאורך התקופה שבין העקירה לחנוכת שכונת
הקבע של המצטרפים החדשים לקיבוץ. האזעקה ביום חנוכת השכונה והטילים בשמי פלמחים,
שנורו מן האדמה ממנה נעקרו המצטרפים מאלי סיני, הייתה ביטוי אמתי וסמלי למהות
חיינו ומאבקנו על הארץ.
צפיתי בסרט בהתרגשות, מזדהה עם הקולטים והנקלטים. זאת, למרות שהיו בו
קטעים שלא היו לי קלים. הדיונים באספות פלמחים – לפחות הקטעים שנכנסו לסרט, נראו
כדיון שכל כולו עוסק בשאלת הבוננזה הכלכלית הצפויה לפלמחים בעקבות המהלך. לא
הייתה, כמעט, אמירה ערכית, משימתית. חבל. אז מה? בסופו של דבר מה שקובע הוא המעשה.
והמעשה הוא גדול, גם אם כאשר פורטים אותו לפרטים המעשיים הקטנים, הוא נראה כיום
קטנות. כן, כל מעשה גדול מתקיים בזכות העיסוק ביום קטנות.
למחרת הקרנת הסרט, הופיע ב"הארץ" מאמר שטנה מאת מבקר
הטלוויזיה של העיתון רוגל אלפר. מה כבר אפשר לצפות מאלפר? איש רע, אדם ציני עד
שורשי שערותיו, אטום וערל לב, בעל עט נובע שנאה ורעל – הוא כבר לא יכול להפתיע.
ובכל זאת, נדהמתי מעומק השנאה שהוא הקרין.
הוא פתח בהכרזת השנאה: "אין
לי בעין דמעה אחת בשביל מפוני גוש קטיף" הוא כתב והוסיף לתאר את יחסו אל העקורים
בביטויים כמו: "שאט נפש" ו" קבס
קיומי מתמיד" ואותם תיאר במונחים של: "קולוניאליזם מושחת, עיוור, בוטה, סוטה
ממש" ועוד כהנה וכהנה כיד השנאה הרעה עליו. מן הסתם, גם אחרי עקירתם הם
"מתנחלים" ובתור שכאלה אין הם ראויים למנוח לכף רגלם.
בתור אדם ציני וניהיליסט, שאינו מסוגל להכיר בעובדה שיש אנשים מסוג
אחר, בעלי ערכים, כך הוא מתאר את המהלך: "מדובר בעסקת נדל"ן משתלמת... האידיאולוגיה העיקרית כאן, בכסות קלושה
של קהילתיות וסיסמאות ה'ביחד' הדביקות, היא כסף. שהרי לתושבי אלי סיני השתלם כלכלית
לדבוק יחדיו כקהילה".
והשורה התחתונה של הסרט על פי אלפר: "הוא מספר את הציונות כעסקת נדל"ן קרה".
כי הבעיה של אלפר אינה ההתיישבות "הקולוניאליסטית" ברצועת עזה, שהרי זו
כבר חרבה ונעקרה. הבעיה שלו היא הציונות, ההתיישבות בפלמחים. הוא פתח בגינוי אמירה
של תושב אלי סיני, שהוא נעקר מ"גן העדן הפרטי" שלו. הוא הציג את הביטוי
הזה כהתגלמות הרוע והאטימות. הוא התכוון רק לאלי סיני שבעזה? כך הוא מסיים: "ובאשר
לפלמחים. מי לא היה רוצה לסייר בארץ, להצביע על מקום שמתחשק לו להקים בו יישוב, ולקבלו.
היו ימים שכל הארץ הזו היתה 'גן עדן פרטי'. צודק נתניהו, כדאי להקיפו בגדר". כן, הבעיה שלו היא פלמחים.
שתי קהילות במשבר התאחדו ליצור יצירה ציונית התיישבותית מתחדשת.
הקולטים מצפים מהנקלטים להביא לתוכם את הרוח הקהילתית שאבדה להם. הם מותקפים
בטילים מרצועת עזה ובחיצי תרעלה מרח' שוקן בת"א. אך הם חזקים יותר מכל שונא
ורודף. אני מצפה בכיליון עיניים ל"חולות נודדים 2", שיתאר את השתלבותן
של שתי הקהילות, לקהילה אחת גדולה וחזקה.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
