הבלוג של אורי הייטנר

ספורט לאומי הוא בשבוע האחרון – לנוד למפלגת העבודה על ועידתה הרעיונית; להציגה באור נלעג כפאתטית, לא רלוונטית, אנכרוניסטית, ירחמיאלית.

ואילו אני רוצה דווקא לפרגן. כבר הרבה שנים לא נראתה במחוזותינו ועידה רעיונית של מפלגה כלשהי (גם לא של מפלגת העבודה עצמה). כבר התרגלנו לכך שוועידת מפלגה מתכנסת כדי לתת במה להתגוששות בכירים או למלחמות עסקונה, תיקוני וקלקולי חוקה  ובחירות למיניהן. עצם ההתכנסות של מפלגה לדיון רעיוני, בנושא מדיני או חברתי, היא משב רוח מרענן, למי שרוצה לראות בפוליטיקה יותר מאשר תחרות על כוח ובמפלגות יותר מאשר פלטפורמה לתחרות הזאת. אותה השתתפות של חברים מן השורה, שבמשך שעות קמו והביעו את דעתם – זו הדמוקרטיה המפלגתית האמתית, יותר מקרנבל הפריימריז. אותם דיונים מקדימים וכינוסים מקדימים בשבועות שקדמו לוועידה, הם הביטוי לחיים דמוקרטיים, ולא קרנבל בנוסח "הליכודיאדה".

אני רוצה לפרגן למפלגת העבודה גם על כך, שלפחות ברמה הטקטית של הטווח הקצר, בחרה להתכתב עם המציאות, לא להסתפק בחזרה על הקלישאות העבשות, אלא לחפש פתרונות מעשיים.

ודווקא מתוך הפרגון הזה, איני יכול שלא לבטא את האכזבה, מכך שמפלגת העבודה לא השכילה לנצל את ועידתה לחשבון נפש של דרכה המדינית ולהפקת לקחים מכישלונות העבר. הרי בלי הפקת לקחים, אין דרך לתקן.

הרי קרה כאן משהו ב-25 השנים האחרונות, וניתן ללמוד ולהפיק לקחים. היו כאן הסכמי אוסלו על הנסיגות הכרוכות בו, הייתה כאן ההתנתקות, היו הצעות השלום של ברק ואולמרט שנדחו בידי הפלשתינאים, היה מו"מ עם סוריה. האם כל האירועים הללו, שניסו ליישם דרך מדינית מסוימת ולא נחלו הצלחה גדולה, אם לנקוט לשון המעטה, אינם ראויים לבחינה לעומק, לחשבון נפש, לבחינת הכיוון כולו? האם הסתפקות במענה טקטי קצר טווח, תוך הכרזה שאין כל שינוי בתפיסת מפלגת העבודה, היא דיון רעיוני רציני? כלום ניתן לקיים דיון מדיני לאחר חמש שנות מהפכת "האביב הערבי", מלחמת הכל בכל שרק בסוריה לבדה גבתה חייהם של חצי מיליון איש והפכה מיליונים לפליטים, בלי לשאול מה משמעות האירועים הללו על ישראל והאם דרכה המדינית של מפלגת העבודה רלוונטית עדין, מתכתבת באמת עם המציאות?

מהלכים עלינו אימים כאילו נגזר עלינו לבחור בין תכנית "שתי מדינות לשני עמים" בקווי 4.6.67 לבין "המדינה האחת" או מדינת אפרטהייד. מי אם לא מפלגת העבודה, שבעבר התאפיינה בעיצוב פרגמטי של שביל הזהב, של דרך האמצע, ראויה לנפץ את הדיכוטומיה הזו, ולעצב דרכים חדשות, מחוץ לקופסה.

התכנסותה של מפלגת העבודה לוועידה רעיונית, מדינית, היא משב רוח מרענן בפוליטיקה הישראלית. חבל שבהעדר שאר רוח, מקוריות ויצירתיות, לא יצאה מן הוועידה הזאת בשורה אמתית.

* "שווים"