הבלוג של אורי הייטנר

קראתי לאחרונה את החוברת "במלוא קומתנו" – מאסף של מאמרים פרי עטו של בנימין גל, אביו של יוני, ממייסדי בית השיטה ועמודי התווך של היישוב לאורך עשרות שנים, שיצאה לאחרונה במהדורה מחודשת, במלאת ארבעים שנה למותו.

בחוברת, מאמרים שכתב בנימין בין השנים 1938-1975. הייתה זו תקופה אחרת, קיבוץ אחר, לא כל הכתוב בהם רלוונטי למציאות הקיימת ולקיבוץ של היום.

אולם יש דברים רלוונטיים היום בדיוק כפי שהיו ביום היכתבם. כזה הוא מאמרו "דרכים חדשות?", משנת 1968. חלפו 48 שנים וכאילו נכתבו היום. אביא פסקה מן המאמר, שבעיניי היא משמעותית לחיינו בימים אלה.

"הקיטור הוא היפוכה של הביקורת. ביקורת מחייבת מחשבה, עימות – אל תעשה כך, עשה כך. היא מחייבת ויכוח, התעמקות, אחריות. הקיטור והרכילות הם הסתלקות מכל זה, הם חיפוש אשמים. מישהו צריך להגיש להם על הצלחת חיים מאושרים ועליזים. ומשם כך, כל מי שאחראי ונושא בעול הוא נושא לא לביקורת, אלא להשמצות, טענת וקיטורים. המעטים הכואבים את הדברים אין בכוכם לעמוד מול הסטיכיה הפיליסטרית המקיפה את רוב הציבור.

נגעתי בבעיה קצת ברפרוף, אך זו הרי בעיית הבעיות: איך לעשות שהאנשים הדואגים רק לעצמם ידאגו לכלל. או איך לעשות שהכלל יוכל לספק לכל יחיד את משאלותיו, כך שכל יחיד יראה את הדאגה לגלל כמפתח לאושרו הוא".

לאותם דברים התייחס בנימין גם בנאום באסיפת הקיבוץ שלוש שנים קודם לכן: "דרושה לנו דעת קהל גלויה, חברית, המדברת ישר בפני החבר, כלומר היפוכה של הרכילות המסבירה פנים לחבר, ומרכלת מאחוריה גבו. הניגוד בין הביקורת החברית והרכילות הוא יסוד לכל חברה בעלת יעוד מוסרי".

* מידף - עלון קיבוץ אורטל