הבלוג של אורי הייטנר

הפזמון החוזר של ספרי מלכים הוא "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה". בפרק שלנו נאמרו הדברים על מלכי ישראל ירבעם, נדב ובעשא ועל אֲבִיָּם מלך יהודה. אך בפרק שלנו, לשם שינוי, מופיע אסא, שמלך ביהודה 41 שנה, ועליו נאמר דווקא "וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה". ואף על פי כן, הפרק הזה הוא פרק טרגי, פרק המתאר את מצעד האיוולת של האסון הלאומי, אסון פילוג הממלכה, המדרדר את עם ישראל לחורבן.

פזמון חוזר אחר, קשה בעיניי יותר: "וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין ... [מלך יהודה]  וּבֵין ... [מלך ישראל] כָּל-יְמֵי חַיָּיו". בפרק שלנו מופיע הפסוק פעמיים, כשמשובצים בו שני צמדי מלכים ששמותיהם מתחרזים: בפעם האחת - רחבעם וירבעם ופעם השניה - אסא ובעשׂא. ועם כל הכבוד לישר שעשה אסא בעיני ה', קשה לי להתפעל ממי שלא עשה את הטוב לעם ישראל.

הפרק סוקר תקופה של עשרות שנים, ובכולן מתנהלת מלחמת אחים בין יהודה וישראל. וכפי שקורה במלחמות כאלו – הן מזמנות מדינות זרות הנוגסות מן הארץ. וכפי שקורה במקרים כאלה, וקרה לא פעם בתולדות ישראל, המדינה הזרה מוזמנת בידי הצדדים הנִצים. כך קרה גם במקרה שלנו.

צבאו של בעשא, מלך ישראל, מגיע עד הרמה, טווח סכנה לירושלים. אסא משחד את בן הדד מלך ארם, שכנראה היה בעל ברית של ישראל, באמצעות משלוח כל אוצרות הכסף והזהב של בית המקדש וארמון המלך, כדי שיעביר אליו את תמיכתו, וילחם בישראל למענו.

ארם מנצל את ההזדמנות, פולש לישראל וכובש את הגליל, הגולן והכינרת. "יִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא, וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ עַל עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּךְ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֵת כָּל כִּנְרוֹת עַל כָּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי". פירוט נוסף נמצא בדברי הימים: "וַיִּקַּח גְּשׁוּר וַאֲרָם אֶת חַוֹּת יָאִיר מֵאִתָּם, אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ, שִׁשִּׁים עִיר. כָּל אֵלֶּה בְּנֵי מָכִיר אֲבִי גִלְעָד" (דבה"י ב, כג).

אני רואה ב אָבֵל בֵּית מַעֲכָה סמל לאסון הלאומי. משה ויהושע לא הצליחו להוריש את מעכה. גשור ומעכה נשארו כמובלעות ארמיות בשטח ישראל. אולם בתקופת דוד, הצטרפה מעכה למלכי ארם שחברו לבני עמון במערכה נגד ישראל, וניגפה בידי דוד.

העיר אָבֵל בֵּית מַעֲכָה נמצאת מדרום למטולה, בקרבת כפר גלעדי וכפר יובל. פגשנו אותה בניסיון המרד של שבע בן בכרי בדוד. שבע ברח אליה והסתתר בה. יואב, שר צבא דוד, צר על העיר ועמד להחריבה. היא ניצלה כשאישה חכמה מן העיר שכנעה אותו להסתפק בהסגרת שבע. היא שכנעה אותו בנאום נרגש, ששיאו הפסוק האומר: "אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל!!! לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְהוָה?!"

היה משהו סמלי במשפט הזה, המעיד על כך שעיר שבמשך דורות הייתה מובלעת ארמית, דווקא היא מכונה עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל. בעיר הזאת נמנע אסון של הכרתת עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל במלחמת אחים. בכך עשויה אָבֵל בֵּית מַעֲכָה להוות סמל לאחדות ישראל.

מה הפלא, שדווקא אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, אותה עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל, מושמדת ונופלת בידי האויב הארמי, כתוצאה ממלחמת אחים שבה אחד הצדדים מזמין את האויב הארמי להילחם באחיו.

אָבֵל בֵּית מַעֲכָה – לא עוד עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

* 929