הבלוג של אורי הייטנר

אין כל מקום וכל סיבה לשמוח לאידו של אהוד אולמרט. שלילת חירותו של אדם הינה עונש כבד ואכזרי, וככל שהאיגרא ממנה ירד לבירא עמיקתא – רמא יותר, כך המכה הניחתת על ראשו כואבת יותר. לא פשוט למי ששני בתי הנבחרים בארה"ב עמדו לכבודו והריעו לו ממושכות, לראות את שער הברזל נסגר מאחוריו וריח הליזול עולה באפו.

שלילת חירותו של אדם הינה עונש כבד ואכזרי גם כאשר מדובר בעבריין שהנו אדם מן השורה וגם כאשר מדובר באדם משולי החברה, אך החברה מחויבת להגן על עצמה מפני הפשע. כאשר נכנס לכלא אדם שהמר גורלו, שגדל באשפתות והידרדר לפשע מתוך מצוקה, יש סיבות טובות יותר לרחם עליו מאשר על אדם שהיה לו הכל, והוא רצה יותר. אהוד אולמרט לא מעד. אהוד אולמרט מוּעָד. התאווה לשלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד העבירה אותו על דעתו. הוא לא ידע גבולות. הוא סיגל לעצמו אורח חיים של פשע ושחיתות. סביבת העבודה שלו התנהלה ככנופיית פשע מאורגן.

קשה ועצוב לראות ראש ממשלה נכנס לכלא. קשה יותר ועצוב יותר לדעת שפושע מושחת היה ראש ממשלת ישראל, שקיבל החלטות על חיים ומוות, על מלחמה ושלום, על עתידה של ישראל. והיום שבו הוא  נכנס לכלא, עם כל ההבנה לכאבו האישי ולכאבם של יקיריו, הוא יום גדול לדמוקרטיה הישראלית, יום של ניצחון לשלטון החוק ולשוויון בפני החוק.

הוכח שבמדינת ישראל, גם האדם החזק ביותר כפוף לחוק ונענש אם חטא. ובמקרה הזה, הוכח שגם מי שסוללה של טובי הפרקליטים והיחצ"נים שירתה אותו, ש"העיתון של המדינה" ואתר האינטרנט שלו היו לעיתון הבית שלו ששירת אותו וייחצן אותו, שערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר התגייס למענו וכל אלה ניסו להלך אימים כלפי הפרקליטות ושומרי הסף של שלטון החוק – כל אלה לא עמדו לו; החוק והמשפט ניצחו. נכון, בית המשפט העליון נהג בו כבית הלל ומתח למקסימום את היכולת ללכת לקראתו והקל מאוד בעונשו. אך התמונה של אולמרט נכנס בשערי הכלא, היא תמונת הניצחון של שלטון החוק.

ברגעיו האחרונים בבגדים אזרחיים עוד הספיק אולמרט להפיץ נאום לאומה ובו חזר והמשיך לטפח את הנראטיב הקורבני שלו, על פיו משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, היועצים המשפטיים לממשלה וכל ערכאות בתי המשפט היו כלי שרת בידי הימין הקיצוני שתפר לו תיק כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא. כזכור, הפלשתינאים דחו על הסף את הצעתו מרחיקת הלכת, שלא הייתה כמותה מעולם, אך אולמרט מקפיד לנקות אותם מהכשלת ההסכם, כי העובדות אינן משרתות את נראטיב הרדיפה.

אהוד אולמרט הוא אדם ברוך כישרונות, מנהל מוצלח, נואם מוכשר, מנהיג כריזמטי – מה שמעצים את גודל ההחמצה. אפשר וראוי להזכיר את תרומתו החיובית והחשובה למדינת ישראל, ובראש ובראשונה בהשמדת הכור הגרעיני הסורי, שכל אדם שוחר שלום צריך לברך עליה. ראוי לזכור גם את מלחמת לבנון השניה, שעל אף הכשלים החמורים שהיו בה – היא הביאה לעשור של שקט בגבול שדימם במשך ארבעים שנה. היו גם כשלים בתפקודו, כמו הצעותיו המדיניות המופקרות לאבו מאזן, או ניסיונו למסור לבשאר אסד את הגולן באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן. אולם כל פעולותיו כראש הממשלה, החיוביים והשליליים, מתגמדים לעומת "תרומתו" הגדולה להשחתת המידות בחברה הישראלית.

היום שבו ראש ממשלה בישראל נכנס לכלא, הוא יום עצוב לחברה הישראלית. אך יותר מכך, הוא יום  גדול לדמוקרטיה הישראלית. כניסתו לכלא של אולמרט היא תמונת הניצחון של החברה הישראלית במלחמתה בשחיתות.

* "חדשות בן עזר"