הבלוג של אורי הייטנר

אני קורא בספר מלכים בפרק השבעה עשר.

אני לא מקורי. קדמה לי נעמי שמר. כך היא פתחה את שירה "כד הקמח". היא קראה את הפרק וכתבה שיר. עוד נחזור אל השיר, אך קודם כל, מילים אחדות על הפרק.

בפרק מפציע גיבור חדש, שילווה אותנו בפרקים הבאים – אליהו איש האלוהים, אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי. אליהו שממשיך ללוות עד היום את התרבות היהודית, ועוד אעמת בין דמותו במקרא לדמותו במסורת היהודית, השונה כל כך.

אליהו בא ברע. הוא מפציע לחיינו במפגש עם אחאב. על מעשיו הרעים של אחאב קראנו בסוף הפרק הקודם, והפרק הזה נפתח בפגישה בין הנביא והמלך, שבו מבהיר הנביא למלך מה העונש למעשיו – בָּצוֹרֶת מוחלטת, לא טל ולא מטר: "חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר, כִּי אִם לְפִי דְבָרִי". האסוציאציה המיידית היא לקללת דוד לגלבוע בקינתו לשאול: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם". אליהו מודיע למלך, שגשם יהיה על פי דברו. יש בכך רמז מטרים לסיפור שנקרא בפרק הבא, אך גם הצבתו של אליהו את עצמו כמעין קצין מבחן על אחאב; מעין אמירה לאחאב, שאם יתנהג יפה יקבל גשם. ייתן – יקבל, לא ייתן – לא יקבל.

איך הגיב אחאב? תגובתו אינה מסופרת בפרק, אך ניתן להבין אותה מהמשך הסיפור: "וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר. לֵךְ מִזֶּה, וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה, וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן". וְנִסְתַּרְתָּ – על אליהו להסתתר מפני המלך, שכנראה ציווה להורגו או לאוסרו. יש המזהים את נחל כרית עם נחל פרת (ואדי קלט) שבערבות יריחו, ויש הטוענים שמדובר בנחל בעבר הירדן המזרחי. מכל מקום, מדובר במקום מחבוא שבו מסתתר אליהו מפני אנשי אחאב. ובשעה שהארץ מצויה בבצורת קשה, עורבים העבירו לאליהו מדי יום שתי ארוחות בשריות, ואת המים הוא שתה מן הנחל. אולם הבצורת יבשה את הנחל ואלוהים שלח את אליהו לצרפת שבצידון, שם תכלכל אותו אלמנה. בנה היחיד של האלמנה חלה, על סף מוות. אליהו לקח את ערכת ההחייאה, "התמודד עליו" שלוש פעמים התפלל עליו והציל את חייו. "עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה, וּדְבַר יְהוָה בְּפִיךָ אֱמֶת", מוציאה לנו האלמנה את המילים מן הפה. הסיפור הזה נותן לאליהו את הלגיטימציה כאיש האלוהים, כנביא אמת.

קדם לנס הזה נס נוסף. בהגיע אליהו אל האלמנה, היא מסבירה לו שלא תוכל לכלכלו, כי מעט המזון לבנה ולה כמעט אזל. הרגיע אותה אליהו: "כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר, עַד יוֹם תֵּת יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". אמר, וכך היה. כד הקמח וצפחת השמן התמלאו מחולייתם, וכלכלו את האלמנה, בנה והאורח כל ימי הרעב.

הפסוק הזה הוא ההשראה לשירה של נעמי שמר.

אני קורא בספר מלכים

בפרק השבעה עשר.

אני קורא על איש האלוהים

אשר אמר:

כד הקמח לא תכלה,

וצפחת השמן לא תחסר,

עד אשר יבוא מטר

על פני האדמה.

וכאשר יבשו הנחלים,

והמטר בושש לבוא,

האיש ההוא חצב את המילים

מלבבו.

כד הקמח לא תכלה...

אולי האיש ההוא ידע מחסור,

אולי טעם משורש מר,

אולי בהתעטף עליו נפשו

הוא שב ושר:

כד הקמח לא תכלה...

ובימים האלה הקשים

ימי אל טל ואל מטר

תמיד אני חוזר לאיש ההוא

ואז נזכר:

כד הקמח לא תכלה...

מתי נכתב השיר? "בימים האלה הקשים, ימי אל טל ואל מטר". נעמי שמר מתארת את התקופה כתקופה קשה, ומשתמשת בביטוי התנ"כי, הלקוח מן הפרק הזה – דברי אליהו לאחאב והבצורת שבעקבותיהם, תוך שימוש בביטויו של דוד בקינתו, "אַל טַל וְאַל מָטָר".

מה עושה המשוררת בימי האל טל ואל מטר האלה? פותחת ספר מלכים בפרק השבעה עשר, וחוזרת אל האיש ההוא, איש האלוהים.

למה היא חוזרת דווקא אליו? הרי הוא נביא הזעם שאסר את הטל והמטר. היא דווקא מתייחסת אליו כאל נביא נחמה. ה"אל טל ואל מטר" זו מציאות שנוצרה כתוצאה מחטאים, ממחדלים ומטעויות, הוא היה רק המבשר. ומה שמייחד אותו בעיניה, הוא יכולתו לחולל את הנס, שבו כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחדל. איך הוא עושה את זה?

הוא "איש האלוהים", אך אלוהים אינו נוכח בשיר. נעמי שמר אינה מתארת את אליהו כמי שחולל נס בזכות האלוהים. הוא חולל נס בזכות המילים. כשרונו הגדול, מה שהפך אותו לנביא אמת, הוא היכולת שלו לחצוב מילים מלבבו. זה תפקיד הנביא, זה תפקיד המשורר, זה תפקידה של האמנות. לחצוב מילים כדי שהמילים ישנו מציאות. לחצוב מילים כדי להביא לתיקון.

גם איש האלוהים ידע מחסור. גם הוא טעם משורש מר. אך במחסור ובמרור – הוא שר. והשירה שלו הפיחה חיים. היא הפיחה חיים בכך שהקמח והשמן לא חסרו, והיא הפיחה חיים בילד.

"בהתעטף עליו נפשו", כתבה נעמי שמר על איש האלוהים. הביטוי הזה לקוח מספר יונה (ב, ח): "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה זָכָרְתִּי. וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי, אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ". על פי מדרש חז"ל, יונה הנביא היה הנער שאליהו החיה. הוא נקרא יונה בן אמתי, בהיותו מעין בנו הרוחני של אליהו, נביא האמת.

נעמי שמר מזדהה עם איש האלוהים, ורואה עצמה כבת דמותו. גם היא חשה סבל ובדידות, כאליהו, גם היא חשה נרדפת, אך היא דבקה בשליחות התרבותית, האמנותית, האמונית שלה: לחצוב מילים, כדי להפיח חיים, כדי לנחם, כדי לרומם את רוח העם בימים קשים. את המילים היא חוצבת מלבבה, ואינה נכנעת לתכתיבים של מי שאומרים לה מה צריך לחשוב אמן ומה הוא צריך לכתוב.

****

אחד משיריה החשובים של נעמי שמר, הוא "על ראש שמחתי". על סמך מה אני מגדיר אותו כאחד החשובים? על סמך העובדה שהיא ראתה בו כזה. את ספרה "סימני דרך", מבחר שיריה, שהוציאה סמוך למותה, בחרה לפתוח בשיר הזה. בניגוד לכל שירי הספר, את השיר הזה היא פרסמה בכתב ידה, ובחתימתה המיוחדת. הייתה בכך אמירה: שימו לב לשיר הזה. הוא לא סתם שיר. הוא המפתח להבנת יצירתי, להבנת שליחותי.

בשיר, משתמשת נעמי שמר במילים משיר השירים, כדי לתאר את ההתמודדות שלה עם משטרת המחשבות של המיליה האמנותי בישראל. שמחתה של המשוררת יצאה לשוטט בחוצות, ונתקלה במשטרת המחשבות.

תפסוה השומרים

הסובבים בעיר.

מה את רוקדת ככה,

ועל מה יצהל קולך?

מוטב שתשירי שירי מחאה!

זה מה שהולך עכשיו!

זה מה שהולך.

אולם שמחתה, נאמנה לעצמה ולשליחותה, מסרבת לקבל את התכתיב.

אמרה שמחתי:

אני אשיר וארקוד,

עד צאת נשמתי!

כי השמחה שלי

היא המחאה שלי

והיא כוחי האמתי.

היא לוקחת על עצמה את הדבקות של רבי עקיבא, שיצאה נשמתו כשקריאת שמע על שפתיו. וכך היא תשיר ותרקוד, במילים שתחצוב מלבה, עד צאת נשמתה, כי המחאה שלה, היא בהפוך על הפוך, מחאה על אותו "דאווין של שיר מחאה", אותה מחאה מעושה, על פי צו, על פי תכתיב של משטרת מחשבות מקארתיסטית, שאת דעתו על איכותה האמנותית כתב מאיר אריאל בשירו "דאווין של שיר מחאה": "אבל המים זורמים, המים יורדים, המים נוזלים".

נעמי שמר סבלה קשות מהממסד האמנותי המקארתיסטי שהתנכר אליה מהרגע שיצאה מן הארון, והזדהתה עם ארץ ישראל השלמה ועם "גוש אמונים".

אם אתה משורר

אתה הופך בן לילה לחרזן.

ואם סופר היית

מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן.

כל אלה שקשרו לך כתרים

ושרו לך שירי תהילה בציבור,

כל אלה שמגינים בגופם

על חירות המחשבה וחופש הדיבור,

כל אלה יעמידו אותך עכשיו

אל עמוד הקלון.

יצביעו על משוגותיך

יחרימו אותך במסיבות סלון.

בטורים של יום שישי

תהיה לבז ולמשיסה.

יאכלו אותך בלי מלח

יתלו אותך עם הכביסה.

יוכיחו  שנעשית

חסר נפש חסר טעם וחסר כישרון,

וכל זאת מרגע שיצאת מן הארון.

את הדברים האלה כתבה נעמי שמר ב-1984. שנתיים לאחר מכן כתבה את "כד הקמח". שנה נוספת חלפה עד שכתבה את "על ראש שמחתי".

 * 929