הבלוג של אורי הייטנר

* הגיון הפתרון החד צדדי – פתרון חד צדדי, כלומר קביעת גבולותיה של ישראל באופן חד צדדי, תוך הכרה בהתמשכותו של מצב הלוחמה בעתיד הנראה לעין, אינו אידיאלי, אך יתכן שיתברר שהוא הדרך הריאלית היחידה.

הפתרון הזה סביר, רק אם יוציא את סוגיית הגבולות ממשוואת המו"מ והסדר השלום העתידי, כלומר החלטה חד צדדית של ישראל על גבולותיה. ישראל מקבלת החלטה, בכנסת ובעיניי עדיף במשאל עם, על גבולות הקבע שלה. פירוש הדבר - בראש ובראשונה סיפוח בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לישראל והודעה שהם אינם עומדים ולא יעמדו עוד למו"מ, ומכאן גם פיתוח מאסיבי שלהם. משמעות נוספת היא הודעה של ישראל שהיא מוותרת על תביעה על חלקי א"י שלא סופחו, שהיא מוכנה לסגת מהם והיא תיסוג מהם באופן יזום בכפוף לצרכי הביטחון.

הבעיה העיקרית בדרך זו, היא שכרוכה בה עקירת יישובים מבודדים. בהסכם שלום, אסור לדון אפילו על דרישה לעקירת יישובים. עקירת יישובים היא צעד של מלחמה, לא של שלום, ויש לאפשר ליישובים שתושביהם מעוניינים בכך, לחיות תחת ריבונות פלשתינאית, כפי שערבים חיים תחת ריבונות ישראל. בפתרון חד צדדי, ישראל אינה יכולה להפקיר את אזרחיה לשלטון עוין המצוי עמה במלחמה ואנו יודעים היטב כיצד ינהג בהם, ולכן לא יהיה מנוס מעקירה.

הצעות ההיפרדות החד צדדית שעליהן מדבר הרצוג, הן בעייתיות, כיוון שאין בהן סיפוח של שטחים, והן משאירות את שאלת הגבולות פתוחה. המסר לאויב הוא של התקפלות ובריחה בלחץ הטרור, בדומה למה שקרה בהתנתקות. המסר הוא ששטחים שישראל נסוגה מהם – עליהם כבר אין דיון, ואילו שאר השטחים פתוחים להמשך נסיגה בלחץ הטרור.

* חוזר בי – במאמר שפרסמתי ב"ישראל היום" בשבוע שעבר, כתבתי: "יש לשקול ברצינות הליך חוקתי להפסקת החברות בכנסת של השלושה" (הח"כים שערכו ביקור הזדהות עם משפחות המרצחים). אולם כשקראתי את הצעת החוק בנושא, וראיתי את מהלך הבזק שבו הממשלה מנסה להוביל אותו, יצאתי נגד ההצעה. בין השאר כתבתי: "אני מתנגד לניסיון לנצל את הזעם הציבורי על המעשה לחקיקת בזק של שינוי חפוז בחוק יסוד, שלא בהסכמה רחבה. במיוחד אני מתנגד לסעיף הדרקוני בהצעת החוק, המאפשר הרחקת ח"כ לא רק בשל מעשיו, אלא גם בשל עמדותיו. ההגדרה המאפשרת הרחקת ח"כים בשל שלילתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נמצאת על מדרון חלקלק המסכן את הדמוקרטיה הישראלית. חוק כזה, שניתן להשתמש בו למניעת ייצוג פרלמנטרי למיעוט הערבי, מיעוט לאומי המונה חמישית מאזרחי ישראל, הוא מסוכן מאוד. חקיקת בזק של חוק יסוד דרקוני, תחת רושם הפרובוקציה החמורה של שלושת הח"כים, היא צעד דרקוני ומסוכן.

... יש לטכס עצה כיצד למנוע מעשים קיצוניים כמו השתתפות ח"כ חנין זועבי בפיגוע "מרמרה" ומפגש הח"כים עם משפחות המחבלים. על הממשלה והאופוזיציה – המחנ"צ ו"יש עתיד", להקים ועדה משותפת לגיבוש צעדים מוסכמים, שיהלמו את ערכי הדמוקרטיה הישראלית, ויעשו בשיקול דעת ולא בחיפזון, כתגובה מיידית לפרובוקציה, כי חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר".

לנוכח הדיון על הצעת החוק חשבתי שוב על העניין, ואני חוזר בי מעמדתי כפי שבוטאה במאמר הראשון. אין מקום לשום הליך שבו חברי כנסת יוכלו להדיח ח"כים אחרים.

עם זאת, יש מקום לחקיקה מחייבת, שלא תאפשר למערכת המשפטית לחמוק מענישה כלפי מעשים נגד המדינה (ודוק – מעשים, לא דעות) ותיתן לה כלים הולמים.

* חיות טרף – הסכסוך הישראלי ערבי על פי רוגל אלפר: "ישראל היא חיית טרף קטלנית לאין שיעור מנערות חמושות בסכינים".

ומה מציע גדעון לוי לעשות לחייב הטרף? "הדרך הלא אלימה היחידה שנותרה היא דרך העונש. הגזרים נזללו כולם בידי ישראל, נותרו רק המקלות. BDS קוראים לזה באנגלית".

* הטרף התורן – אחת לכמה שבועות מסמן לעצמו עדר שוקן יעד תורן, ונושך אותו באובססיה עד שמסומן היעד הבא. במשך שבועות התנפל העיתון יום אחר יום על אילנה דיין, כדי להלך אימים על עיתונאים בישראל לבל יעזו לחזור על השגיאה החמורה שלה – לא עוד תחקירים על ארגוני שמאל רדיקלי.

לאחר מכן התגייס העיתון להגנה צפופה על ח"כי "הרשימה המשותפת" שעלו לרגל לחלות פני משפחות המרצחים ועמדו דקה דומיה לזכר השאהידים. המתקפה הציגה את הביקורת על המעשה כמזימה גזענית להשתקת ערביי ישראל. הפעם בין הננשכים הייתה גם סיעת מרצ, שהעזה לגנות את הפרובוקציה, ולכן הוצאה מרשימת המפלגות הדמוקרטיות בישראל. כעת "הרשימה המשותפת" היא המפלגה הדמוקרטית היחידה.

השבוע הטרף התורן הוא ירון דקל. חטאו הגדול הוא הניסיון להקצות רצועת שידור לאראל סג"ל, עיתונאי מן הציונות הדתית. והרי ברור שהתחנה הצבאית צריכה להיות חסומה מפני הציונות הדתית. השיטה לנשיכת דקל היא שיימינג – הצגת ניסיונו לגוון ולאזן את התחנה כחנופה לנתניהו, כדי שיאות להאריך לו את הקדנציה כמפקד גל"צ. זה החל בערב שבת במאמר המערכת, פשקוויל שיימינג מקארתיסטי מתלהם כשל אחרון הטוקבקיסטים המיוזעים. נמשך במאמר של רביב דרוקר, שכבר התייחס לטענת החנופה כאל עובדה, והסביר לדקל שזה לא ישתלם לו, כי נתניהו אינו סופר את מי שמתחנף אליו, אלא רק את מי שהוא מפחד ממנו. והמשיכה עלית קרפ בהצהרה שהיא מחרימה באופן טוטלי את גל"צ, כיוון ש...הימין הפונדמנטליסטי השתלט עליה...

נו, טוב, בכל זאת תחנה שנותנת במה לאילנה דיין הבוגדת.

* בעד גיוון הצבע - שאלה שנשאלתי: איך אני, כמי שהגן בלהט על ריבלין מול מסע ההתקפות עליו, תומך בהקצאת זמן שידור לאראל סג"ל שהיה בין ראשי התוקפים. תשובתי היא שאין כל קשר בין הדברים. אני תומך בצירופו של סג"ל לא מתוך תמיכה בדעותיו, אלא מתוך רצון בתחנה פלורליסטית שיש בה ביטוי למגוון דעות ועמדות. ויותר משאני תומך אישית דווקא בסג"ל, אני תומך בעיקרון של גיוון הצבע של התחנה. אילו דקל בחר במישהו אחר, הוא היה מותקף באותה מידה. המתקפות על דקל הן נגד עצם הרחבת מגוון הדעות, ובנושא הזה אני מסכים אתו ותומך בו.

* על אחריותו בלבד - בפתח תכניתו ביום א', יצר רזי ברקאי זיקה "מרומזת" בין הכוונה לקצר את תכניתו לבין התקרית בינו לבין הוריו של סרן הדר גולדין ז"ל, כדי ליצור תחושת נרדפות של מי שנענש על הבעת דעה. לאחר מכן הוא הבהיר עד כמה הוא כואב את כאבן של כל המשפחות השכולות – לא זכור לי שמישהו פקפק בכך או האשים אותו בנושא זה. המשפט הזה הוא הקדמה ל"אבל"... "אבל לא אעשה שקר בנפשי ולא אחזור בי מדבריי, שאין הבדל בין שכול לשכול ובין כאב לכאב" (ציטוט מן הזיכרון), כמתייחס להשוואה בין כאב אימהות המחבלים לאימהות חללי צה"ל. והוסיף (אני מצטט מן הזיכרון): "מי שטוען שאני משווה את חיילי צה"ל למחבלים עושה זאת על אחריותו בלבד". הסקתי שכאן הוא יסביר, הפעם על אחריותו בלבד, את ההבדל ויבהיר את כוונתו. במקום זאת הוא השתלח: "מי שאומר זאת עושה זאת מטעמים של רוע לב" (שוב, הציטוט הוא מן הזיכרון, אך זה רוח הדברים). רוע לב? הוא מאשים הורים שכולים, שנפגעו מדבריו, שמהם משתמע שאין הוא מטשטש את ההבדל בין חלל צה"ל למחבל שנהרג בשעת ניסיון רצח, ב... רוע לב? איני יכול להגדיר את דבריו אלא כרוע לב.

ואז הוא אמר: "בחרתי להשמיע בהקשר הזה את שירו של חנוך לוין 'שחמט'". השיר הזה מתאר את המלחמה, כמעין משחק שחמט ציני שבו מנהיגים מקריבים חיי חיילים כאילו היו כלים במשחק שחמט. כלומר, אחרי שהוא התחמק מלהסביר את עמדתו בדבר ההבדל בין חיילים ומחבלים, הוא הסביר זאת באמצעות שירו של לוין. המסר שלו הוא שההרוגים משני הצדדים הם בסך הכל קורבנות המלחמה המיותרת.

חללי צה"ל אינם כלי משחק של שליטים ציניים, אלא צעירים שהתגייסו להגן על קיום המדינה ושלום אזרחיה, באזור המסרב להשלים עם קיומה של מדינה יהודית ונלחם להשמדתה. וגם המחבלים שנהרגו בפיגועים אינם כלי משחק, אלא צעירים שמוכנים למות כדי להרוג יהודים, במלחמתם נגד קיומה של מדינת ישראל.

הצגת המלחמה וחלליה בדרכם של לוין וברקאי היא צינית.

* הפסקת אש - איך אני יודע שבסוף השבוע תיפסק המלחמה בסוריה? ברור, קרי אמר.

* העדפת טובת העניין על האינטרס המפלגתי – ברכות לשלי יחימוביץ' שמאבק של שנים שניהלה לחקיקת חוק המחייב תשלום לספקים עצמאיים בשוטף +30 התקבל, בשעה טובה. שלי יחימוביץ' ראויה למלוא הברכות על מאבקה הצודק שהצליח. הוא לא היה מצליח, אלמלא השכילה שלי, כדרכה, לקדם נושא צודק יחד עם עמיתים ממפלגות יריבות - הליכוד, ש"ס ו"ישראל ביתנו", כלומר להעדיף את העניין עצמו על האינטרס המפלגתי. וכראוי, בהודעה שהוציאה היא פרגנה מהאופוזיציה לשרי הממשלה כחלון ודרעי שתמכו וסייעו. זן נדיר.

* יאנוש ורפול מוכנים – מותו של יאנוש בן גל, עורר בקרב רבים וגם אצלי את האסוציאציה "יאנוש ורפול מוכנים". במערכת הבחירות הנוראה של 1981, באסיפת בחירות באחת הערים, התלהם ראש הממשלה בגין: "אסד, היזהר לך! יאנוש ורפול מוכנים!" רפול היה אז הרמטכ"ל ויאנוש אלוף פיקוד הצפון, והדברים היו בעקבו הזזת טילים סוריים לבקעת הלבנון. דומני שמורשתו של בגין מאופיינת בציטוטים קצת יותר מכובדים וממלכתיים מההתלהמות הפופוליסטית הדמגוגית, העושה שימוש בשמותיהם של קצינים במדים בתעמולת בחירות, ובאיומי רהב ביטחוניים בעצרת בחירות.

* הומור יהודי - הומור הוא דבר כל כך יהודי... לא כל שכן הומור עצמי. הנפיחוּת הזעפנית של הרבנות עם ה"עלבון" על צילום מערכון של "ארץ נהדרת" בבית כנסת, כל כך מגוחכת. טרם ראיתי את המערכון, אך מבחינתי השאלה היא רק איכותו – האם הוא מצחיק או לא. אני מכבד את בית הכנסת ואת הדת לא פחות מצועקי ה"געוואלד".

* תודה לרוגל אלפר – לפני שבועיים כתב רוגל אלפר מאמר ביקורת קטלני על תכנית הטלוויזיה "סיפור מנצח" של הפסנתרן, המלחין והמנצח, המוסיקאי הדגול גיל שוחט, בערוץ הראשון. איני מרבה לצפות בטלוויזיה וכלל לא הייתי מודע לקיומה של התכנית. אך אלפר יצא מגדרו כדי לכסח את התכנית, להשמיץ את שוחט, לבוז לו ולתכניתו, להציג את התכנית כאגוטריפ של בעל אגו מנופח. וחשבתי, שתכנית שרוגל אלפר כל כך סולד ממנה, אינה יכולה להיות תכנית רעה. וכך, בזכותו של אלפר, נחשפתי לתכנית מוסיקה יפה מאוד, המיטיבה להנגיש את המוסיקה לקהל. נכון, נוכחותו הכריזמטית של שוחט מרכזית מאוד, מתוך מודעות עצמית של שוחט ליכולותיו ולמעמדו הייחודי במוסיקה הישראלית ולא רק הישראלית. נכון, שוחט אינו סובל מעודף ענווה, אך הוא זכה בתהילה הזאת ביושר, בכישרון ובעבודה קשה.

זו הפעם הראשונה ולבטח גם האחרונה, שאני אומר תודה לרוגל אלפר.

            * ביד הלשון

קבסתן – מדורו של אילון גלעד במוסף "הארץ" "מהשפה פנימה" הוקדש השבוע למושג נודניק. גלעד הציג את קיצור תולדות הנודניק, החל ב"טרחן" התלמודי, דרך ה"נודניק" שנכנס לעברית מן היידיש ועד ה"חופר" העדכני, מהסלנג של העשור האחרון.

במאמר חסר לי המושג נִיגֵ'ס. וכפי שהנודניק הניב את הפועל "לנדנד" כך הניג'ס "מנג'ס".

במאמר חסר גם המושג קְבַסְתָּן – המילה העברית לנודניק קשה. המילה נובעת מקבס = גועל. מדובר בטרחן כפייתי המעורר קבס.

מושג נוסף, מן הסלנג של ילדותנו הרחוקה, הוא ראשי התבות נמ"ר – נודניק ממדרגה ראשונה.

את מאמרו של גלעד עיטרה תמונתו של מנחם הורביץ. אני הייתי מעטר את המאמר דווקא בתמונה של חיים הכט.

* "חדשות בן עזר"