"אתה דעתן. וזה כמובן לא דבר שלילי. אבל
אתה הרי יודע שהדעות הפוליטיות שלך הן מחוץ לקונצנזוס בתנועה הקיבוצית. איך זה
ישפיע על העיתון?"
ברגע שיו"ר רשות העיתון, הפורום הבוחר את
עורך "ידיעות הקיבוץ", שאל אותי את השאלה הזאת, הבנתי את תוצאות הראיון.
****
לפני קרוב לעשרים שנה פנה אלי מזכיר התק"ם דובי הלמן, וביקש
שאציג את מועמדותי לתפקיד יו"ר רשות "הקיבוץ", הרשות הציבורית של
העיתון, שכך נקרא עד שהתמזג ברשת "ידיעות תקשורת". נעניתי לבקשתו. הייתי
אז מזכיר אורטל ודובר ועד יישובי הגולן, אך היה זה תפקיד התנדבותי שאינו גוזל זמן
רב, ונעניתי לבקשתו.
בישיבת מרכז התנועה עלה שמי לצד שני מועמדים נוספים. לאחר הצגת שמות
המועמדים, ביקשו את רשות הדיבור מספר חברים, ודיברו נגד מועמדותי. איש מהם לא טען
שאיני מתאים לתפקיד מבחינת כישוריי. נהפוך הוא, הם ציינו בפירוש ש"אין
ספק" בהתאמתי מבחינת הכישורים, הידע, הניסיון, אבל – הדעות הפוליטיות של
אורי הייטנר הן לא בקונצנזוס של התנועה. לא יעלה על הדעת שדובר ועד יישובי הגולן
ואיש "הדרך השלישית" יהיה יו"ר רשות "הקיבוץ" וכו'.
ואכן, בהצבעה בקלפי לא נבחרתי לתפקיד.
הבנתי את הרמז. מאז לא הגשתי את מועמדותי לאף תפקיד בתנועה. הרי אני מחוץ
לקונצנזוס ולא יעלה על הדעת...
כאשר ראיתי לפני שבועות אחדים את המכרז לעריכת "ידיעות הקיבוץ"
החלטתי להגיש את מועמדותי. בכל זאת, חלפו שני עשורים, ואולי התנועה התבגרה. חבריי
ששמעו על כך אמרו לי שאין סיכוי שהתנועה הקיבוצית תבחר בי לתפקיד, אך בכל זאת
ניגשתי.
ידעתי שהעורכת היוצאת התפטרה בשל קיצוצים כואבים בתקציב העיתון ואני יודע
כמה קשה לעבוד בתקציב צנע. אני גם מודע למשבר העיתונות הכתובה, בעולם כולו, בעידן
המקוון. אך בכל אלה ראיתי אתגר, האמנתי שאוכל לעמוד בו והראש החל להתמלא
ברעיונות.
****
"מה הבעיה בכך שדעותיי הן מחוץ לקונצנזוס התנועתי?" הגבתי.
"אני כותב בעיתון מאז הקמתו, יש לציין שמעולם לא הוגבלתי, וכעורך לא אכתוב
יותר מכפי שכתבתי עד היום. אולי פחות".
"השאלה אינה מה תכתוב, אלא איך יראה העיתון. האם העיתון יראה ברוח
הדעות שלך"? נשאלתי.
הסברתי שאני דמוקרט, פתוח ופלורליסט, ושהעיתון בעריכתי ייתן במה הוגנת
לכל מגוון הדעות בתנועה, בנושאים הקיבוציים והפוליטיים.
אך כדי שאוכל לערוך עיתון פלורליסטי של התנועה
הקיבוצית, על התנועה הקיבוצית להיות פלורליסטית כדי לתת לי את התפקיד.
****
אני כותב בעיתון מיום הקמתו, לפני שלושים שנה, עוד בגלגולו הראשון
כ"קיבוץ". עורכו הראשון היה יהודה יערי, שעלה לאחרונה לכותרות כעורך
הלשוני של ספר הלימוד באזרחות, שחולל את הסערה הציבורית בנושא.
כבר אז הוא היה איש "שמאל" קיצוני בדעותיו, לבטח מחוץ
לקונצנזוס התנועתי. אולם הוא היה עיתונאי ועורך מצוין, חולל מהפכה בעיתונות
הקיבוצית. באופן אישי, ככותב צעיר, הוא נתן לי במה ללא סייג.
בטרם קם "קיבוץ", פעל העיתון "יחד" – בטאון
תנועתי ממסדי כפי שהיה מקובל באותם ימים. "יחד" הוא העיתון הראשון
שכתבתי בו, עוד בזמן שירותי בצה"ל.
אחד המאמרים הראשונים שכתבתי, אולי הראשון, היה בעקבות סמינר של"ת
במרכז ההדרכה באפעל. היה זה בימים שמוטקה יחזקאלי ז"ל, איש הקצה היוני
של התנועה, ניהל את המרכז, וכל פעילותו והמדריכים בו פעלו ברוחו. סמינר השל"ת
היה חוויה מכוננת בעבורי. מצד אחד, שבוע מרתק ומאתגר מבחינה אינטלקטואלית, אך מצד
שני שבוע של שטיפת מוח ואינדוקטרינציה פוליטית ואידיאולוגית. אני הייתי אגוז קשה,
ובכל ימי הסמינר הייתי במאבק בלתי פוסק. לאחר הסמינר כתבתי ל"יחד" את
חוויותיי ומתחתי ביקורת חריפה על המרכז.
הוזמנתי לשיחה. בעצם ל"בֵּרוּר". שעה ארוכה שוחחו אתי אנשי
ועדת הצעירים בתק"ם (שמרכז ההדרכה היה תחת אחריותם). יש לציין, לזכותם, שהם
הקדישו זמן רב ומאמצים רבים בשיחה עם נער בשל"ת. הם הקשיבו לי קשב רב והבטיחו
שיטפלו בנושא, אך ביקשו שאגנוז את המאמר. סירבתי בתוקף. ואז החלו לקיים עמי
מו"מ על הנוסח, שבו מיתנתי כמה ניסוחים. כבר אז המעמד היה הזוי בעיניי.
שני הקומיסארים היו מרכזת ועדת צעירים בתק"ם, עדה סירני מיראון וחבר
הוועדה יגאל צחור מרביבים.
חלפו למעלה משלושה עשורים. יגאל צחור הוא
יו"ר רשות העיתון, הפורום הבוחר את העורך, ששאל אותי בראיון את השאלה
המקארתיסטית שציטטתי.
****
אם אני נשמע מתוסכל, אני מודה באשמה. זה לא רק תסכול מכך שלא נבחרתי
לתפקיד שחפצתי בו. זה תסכול מכך שכחבר קיבוץ, שבחר בדרך החיים הקיבוצית בשחר
נעוריו; כמי שכל חיי קודש לקיבוץ, לעשיה קיבוצית ולרעיון הקיבוצי בו אני מאמין בכל
מאודי, אני פסול לתפקידים בתנועה הקיבוצית, כי אני דבק בדרך שבעבר הייתה דרכה של
התנועה הקיבוצית, ובכך אני "מחוץ לקונצנזוס".
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
