מאמרה של יפעת סולל "מחזון של שוויון ושיתופיות לכלי להצדקת אפליה
אתנית", נועד ליצור דה-לגיטימציה לתיקון 8 לפקודת האגודות השיתופיות, ולהציג
את הזכות שהמדינה מקנה ליישובים קהילתיים מסוימים להקים ועדות קבלה, ולדחות בקשות
להתקבל ליישוב בגין אי התאמה חברתית, כ"אפליה על רקע אתני".
מי שאינו בקיא בתולדות ההתיישבות הציונית בא"י, יכול היה לחשוב שעד קבלת
תיקון 8 לא היו ועדות קבלה ביישובים והנה, במסגרת "גל חקיקה אנטי דמוקרטי"
חוּקק חוק המאפשר ליישובים להפלות את הפונים אליו.
האמת הפוכה, כמובן. מאז שקיימת התיישבות כפרית וקהילתית בא"י, לאורך
כל שנות ההתיישבות הציונית, היישובים בחרו את חבריהם. ללא היכולת הזאת, אי אפשר היה
לקיים את מפעל ההתיישבות הציוני. אי אפשר לקיים קהילה בלי לאפשר לה לבחור את חבריה.
לאורך כל השנים הללו, לא היה חוק שהסדיר זאת, כיוון שלא היה צורך בחוק כזה. זה היה
מובן מאליו.
תיקון 8 הוא למעשה מלחמת המאסף של ההתיישבות הכפרית הקהילתית בישראל,
וניסיון לקבוע מינימום של שליטה על זהות חברי היישוב. התיקון הוא תוצאה של הפגיעה המתמשכת
והכרסום המתמשך בזכות היישובים לבחור את חבריהם, בגין הקמפיין האנטי התיישבותי והחלטות
בג"ץ. החוק לא יצר את ועדות הקבלה ולא הרחיב את סמכויותיהן, אלא להיפך – הוא צמצם
אותן באופן משמעותי, למינימום שיאפשר לו להיות בגיץ. החוק מאפשר ועדות קבלה אזוריות
בלבד, ולא יישוביות. הוא מאפשר זאת אך ורק ביישובים המונים 400 משפחות ומטה. הוא מתיר
זאת אך ורק בגליל ובנגב. יש בו סעיף השולל אי קבלת חברים על רק לאומי או דתי (סעיף
6 ד). החוק מאפשר אי קבלת אנשים על רקע אי התאמה חברתית.
החוק עוסק ביישובים קהילתיים ובשכונות קהילתיות בקיבוצים ובמושבים, כיוון
שבשלב זה המתקפה נגד ההתיישבות מתמקדת בוועדות הקבלה של צורת ההתיישבות הזאת. אולם
אין לי ספק, שאם יצליח המאבק ותשלל זכות הבחירה של יישובים קהילתיים את חבריהם,
השלב הבא יהיה הקיבוצים והמושבים, כולל הקיבוצים השיתופיים. אמנם קשה יותר לתקוף
את זכותה של חברה המבוססת על שותפות כלכלית, ושבה היחידה הכלכלית הבסיסית אינה
המשפחה אלא האגודה השיתופית, שהיא מעין משפחה מורחבת; אך בלי לתת רעיונות – אני יכול
לנסח את אופי הטיעונים לשלילת זכות ההתאגדות הזאת, בשם "זכויות האזרח",
כביכול.
השינוי שיצר תיקון 8, הוא הפוך מכפי שמתואר במאמר. השינוי שהוא יצר, הוא
הטלת מגבלות דרקוניות על יכולתו של היישוב הקהילתי לבחור את חבריו. כאמור, החוק
הוא חלק ממלחמת מאסף שנועדה להותיר בדל השפעה על היישובים הקהילתיים.
על ההבדל בין המציאות ההתיישבותית ללא תיקון 8 לזו הכפופה לתיקון 8, אני
יכול להצביע מניסיוני האישי כמי שעוסק בצמיחה הדמוגרפית בקיבוצי, קיבוץ אורטל.
קיבוץ אורטל הוא קיבוץ שיתופי, הנמצא כעת בעיצומו של גל הצמיחה הדמוגרפית הגדול
ביותר מאז הקמתו. עיקר הצמיחה היא באמצעות קליטה לחברות מלאה בקיבוץ השיתופי. לצד
הקליטה הזאת, החלטנו גם על הקמת הרחבה קהילתית קטנה, שתאפשר לאנשים המתאימים לחיי
הקהילה האורטלית, רוצים ויכולים להשתלב בה ולתרום לה, על אף אי רצונם לחיות חיי
שותפות כלכלית, לעשות כן. אלה יכולים להיות בני הקיבוץ, חברים שמבקשים לפרוש מן
השותפות ולהישאר חברים בקהילה ואנשים מן העיר שבחרו באורח חיים זה. הרעיון הוא
לקיים את אורטל כקהילה אחת, המכילה בתוכה עד 20% תושבי הרחבה שאינם חברי הקיבוץ.
המשמעות האמתית של תיקון 8, באה לידי ביטוי בהבדל בין היכולת שלנו לבחור
את חברי הקיבוץ ליכולת שלנו לבחור את תושבי ההרחבה.
במסגרת תכנית הצמיחה הדמוגרפית, אנו קולטים מדי שנה כחמש משפחות חדשות
לחברות בקיבוץ. המשפחות הללו נבחרות בידי ועדת ההיכרות של הקיבוץ, מתוך כשלושים
פניות בשנה. בחירת המשפחות אינה על פי "כל הקודם זוכה", אלא אנו בוחרים
את המשפחות המתאימות ביותר לחברות בקיבוץ, על פי פרופיל הנקלט שעיצבנו. במשך שנה,
נערך תהליך מקצועי מאוד, הכולל ביקורים בקיבוץ, פגישות עם משפחות, שיחות עם בעלי
תפקידים, אבחון קהילתי ואבחון כלכלי ועוד. הבחירה שלנו אינה על דרך השלילה – אי קבלת
מי שאינם מתאימים בשל אי התאמה חברתית, אלא על דרך החיוב – קבלת המתאימים ביותר
מבין הפונים, בזכות התאמתם לאורח החיים, רצונם ויכולתם לתרום.
אותן חמש משפחות שהתקבלו, מתחילות תהליך מועמדות של שנתיים, שבו הן
מתנסות בחיי הקיבוץ, הלכה למעשה. בתום תקופת המועמדות, כדי להתקבל לחברות עליהן
להתקבל ברוב של 2/3 לפחות בהצבעה חשאית בקלפי. אין כל צורך וגם לא יכולת לנמק
למשפחה את הסיבות לכך שלא התקבלה – די בכך ששליש מהחברים + 1 הצביעו בקלפי, בהצבעה
חשאית, נגד קבלתם.
לעומת זאת, היכולת שלנו לבחור את המשפחות הבאות להרחבה הקהילתית מוגבלת
מאוד, כיוון שתיקון 8 חל על ההרחבה. אין לנקלטים בהרחבה תקופת מועמדות – ברגע שהם
התקבלו, ההחלטה היא סופית. ועדת ההיכרות של הקיבוץ אינה מוסמכת לקבל או לדחות
משפחה, אלא לכל היותר להמליץ לוועדת הקבלה האזורית. בוועדת הקבלה האזורית נציגי
היישוב הם מיעוט. ועדת הקבלה האזורית אינה בוחרת את המשפחות המתאימות ביותר אלא
דנה בכל משפחה בפני עצמה. אם היא מתאימה, אי אפשר שלא לקבל אותה. ובעצם, השאלה הנשאלת
אינה על דרך החיוב – האם זו משפחה המתאימה לאורח החיים, רוצה ויכולה לתרום וכו',
אלא על דרך השלילה – האם ניתן לומר על אותה משפחה שהיא "אינה מתאימה לחיי
חברה בקהילה... חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי, שיש
יסוד להניח כי יהיה בו כדי לפגוע במרקם זה". החלטה לדחות משפחה כיוון שיש
יסוד להניח כי תפגע במרקם החברתי, חייבת להיות מגובה בחוות דעת מקצועית של מי
שהתמחו באבחון. משפחה שנדחתה בוועדת הקבלה האזורית, זכאית לפנות לוועדת ערר, שאין
בה ייצוג ליישוב, למועצה האזורית ולגופים המיישבים. לפיכך, עיני ועדת הקבלה
האזורית תמיד נשואות אליה, והשאלה היא האם המקרה המצדיק דחיית משפחה יעמוד במבחן
ועדת הערר. ובעצם, לא רק במבחן ועדת הערר, אלא במבחן בג"ץ.
במילים אחרות, בניגוד מוחלט לרושם שיוצר המאמר, תיקון 8 לא נתן ליישוב
הקהילתי כלים למנוע קבלת אנשים ליישוב, אלא הגביל בצורה דרסטית, אפילו דרקונית, את
היכולת הזאת, הקיימת מקדמת דנא. התיקון נועד למנוע קריסה מוחלטת של זכות הקהילה
לבחור את חבריה, ולכן הגדרתי זאת כמלחמת מאסף.
התיקון הזה הוא כלי המאפשר להתיישבות הכפרית הקהילתית להגן על עצמה מפני
הניסיון לקעקע את יסודותיה. הטיעון על פיו ועדות הקבלה נועדו להצדיק אפליה אתנית
הוא חסר שחר. אני יכול להעיד על עצמי. לאורך כל שנותיי באורטל, עסקתי בקליטה –
בשלוש קדנציות כרכז קליטה ושתי קדנציות כמזכיר הקיבוץ. לאורך השנים הללו טיפלתי
בפניות של מאות משפחות. מעולם לא קרה שדחינו בקשה של ערבי להתקבל. מצד שני, מעולם
לא קרה שאישרנו בקשה כזאת. פשוט, מעולם לא הייתה בקשה כזאת. אם נבחן את המצב במאות
היישובים הכפריים האחרים, נגלה תמונה דומה. התמונה המצטיירת מן הקמפיין נגד
ההתיישבות, כאילו יש רצון רב של ערבים להתקבל ליישובים, והיישובים הגזעניים
השומרים על הטוהר האתני המציאו פטנט חדש – ועדת קבלה, כדי להצדיק "אפליה
אתנית", הוא שקר גס. זו סוגיה מומצאת, הנוגעת לשולי השוליים של שולי השוליים
של העיסוק בצמיחה דמוגרפית ביישובים. תהליכי הקליטה ביישובים ובהם ועדות הקבלה,
כלל אינם נובעים מהמקרים הזניחים כל כך של בקשות ערבים להצטרף. תהליכי הקליטה נועדו
באמת ובתמים לבחור חברים המתאימים ליישוב, ואחרי תיקון 8, רק למנוע קבלתם של אנשים
שבעליל אינם מתאימים ליישוב. ויש להבין, שאדם אחד שהנו בעייתי מבחינה חברתית, עלול
לגרום לנזק בל ישוער ליישוב שלם, והיו דברים מעולם.
אז למה נטענת טענת האפליה האתנית? הטענה הזו אינו תמימה, אלא היא כיסוי למטרה
האמתית העומדת מאחוריה – התנגדות עקרונית להתיישבות היהודית, הצגתה כגזענות, ובכך יצירת
דה-לגיטימציה לכל מפעל ההתיישבות הציונית, בן 136 השנים. ועדת הקבלה נתפסה כבטן
הרכה מבחינה משפטית של ההתיישבות; ככזאת שניתן להשתמש בה לפגיעה בהתיישבות באמצעות
עתירות לבג"ץ ויצירת הד תקשורתי, אך המלחמה אינה נגד ועדות הקבלה, אלא נגד
ההתיישבות עצמה.
כאמור, התיקון עצמו שולל אפשרות של דחיית פניה לקליטה על רקע של דת
ולאום. העובדה הזאת מוסתרת על ידי הקמפיין
נגד התיקון. הקמפיין אינו מציג את העובדה, שאסור למנוע קליטה של אדם בגין היותו בן
ללאום אחר או לדת אחרת.
עם זאת, יש אמת בטענה שניתן לעשות שימוש בסעיף של אי התאמה למרקם החברתי
תרבותי, גם בהקשר הזה. כלומר, לא לקבל משפחה שאינה מתאימה למרקם התרבותי, שיש בו
מרכיב משמעותי של זהות לאומית. השאלה היא, אם שימוש כזה אינו לגיטימי.
במרחק רבע שעה מהקיבוץ שלי, שוכן המושב השיתופי אלוני הבשן. אני מכיר את
רובם הגדול של חברי המושב ורובם מכירים אותי. יש לי שם חברים רבים. אולם אם ארצה
להתקבל אליו, סביר להניח שלא אוכל. הסיבה לכך היא שאלוני הבשן הוא יישוב דתי –
תרבותו דתית, החינוך שהוא מעניק לילדיו דתי. איני מתאים לצביונו של היישוב,
לאורחות חייו, ולכן, בצדק רב, היישוב לא יקבל אותי. ולכן, בצדק רב, אני לא אבקש
לחיות בו.
גם ליישוב שלי יש אורחות חיים. מדי ערב שבת אנו עורכים קבלת שבת. חיי
התרבות שלנו מבוססים בראש ובראשונה על מעגל השנה היהודי – על חגי ישראל, הדתיים
והלאומיים. מערכת החינוך שלנו מחנכת על ערכי היהדות והציונות, על העמקת הזהות
היהודית של הילדים. הדברים מופיעים במקום מרכזי בחזון החינוך שלנו. אנו מחנכים
לשירות משמעותי בצה"ל. כיתה ז' היא שנת בר-בת מצווה, ולאורכה עוסקים הילדים
בפעילות הקשורה לזהותם היהודית – ציונית – ישראלית.
האם זכותנו לקיים קהילה כזאת? האם מניעת זכות זו מאתנו מתיישבת עם ערכים
דמוקרטיים? האם אי אפשר להבין את רצוננו לקלוט אנשים שישתלבו באורח החיים הזה
ויתרמו לו? האם מניעת האפשרות הזאת מתיישבת עם הדמוקרטיה?
כפי שכתבתי, מעולם לא הופנתה אלינו בקשה של משפחה ערבית להתקבל לאורטל,
כפי שלא הוגשה בקשה כזאת כמעט באף אחד מן היישובים. אבל אני הצעתי, כשהייתי מזכיר
קיבוץ, למג"ד דרוזי ששירת ליד אורטל וראה את משפחתו אחת לשתי שבתות, לשכור
דירה באורטל לו ולמשפחתו, עד שיסיים את התפקיד. הוא הודה לי, אך דחה בנימוס את
ההצעה. "אני דרוזי. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו במשפחה, בכפר, במסורת שלי. זה
לא מתאים לנו". הצטערתי, אך קיבלתי בהבנה רבה את הדברים.
משפחה לא יהודית שתחיה באורטל, ובנה יגיע לשנת בר המצווה – מה הוא יעשה?
עיקר הפעילות החברתית, החינוכית והחווייתית של בני גילו היא סביב נושא בר המצווה.
הילד יהיה שותף, בנושא שכל כך זר לו, לחייו, לזהותו? או לא ישתתף ובכך ימנע עצמו
מליטול חלק מחיי החברה של בני גילו?
אפשר לדחות דילמה כזאת ולהציג אותה בכינויי גנאי אופנתיים. אבל האם היא
אינה דילמה אמתית?
כל אותה פעילות באורטל, כוללת את תושבי ההרחבה הקהילתית בדיוק כמו את
חברי הקיבוץ. משפחה שהצטרפה אלינו אשתקד להרחבה הקהילתית, מיהרה לשכור דירה זמנית
באורטל באמצע השנה ולעזוב את מקום מגוריה, כיוון שבנה היה בכיתה ז', והיה להם חשוב
שהוא יספיק לחוות את שנת הבר מצווה, המרכזית כל כך בחיינו. תיקון 8 חל על ההרחבה
באורטל. האם ניתן להצדיק את האקסיומה עליה חוזרת סולל שוב ושוב, לפיה היישובים
שעליהם חל התיקון "אינם בעלי אופי ייחודי"?
האם הרצון לעגן את זכותה של קהילה לקיים אורח חיים אינה זכות יסוד בחברה
דמוקרטית? האם נכון להתייחס לכך רק בגישה פורמליסטית משפטית ובשיח זכויות,
כ"מניעת מגורים", כאילו חיים ביישוב כפרי קהילתי הם רק
"מגורים"? הרוב המוחלט של אזרחי ישראל, בוחרים לחיות בעיר הגדולה. האם אין
לאפשר למעטים הרוצים להרחיק לפריפריה כדי לקיים חיי קהילה בעלת ייחוד תרבות
ואידיאולוגי, לעשות כן? האם עלינו לקבל תפיסה אזרחית ליברלית מנוכרת, על פיה יש
מדינה ויש אזרח, חובתה של המדינה לספק לאזרח את זכויותיו – ותו לא? אין לאפשר למי
שרוצים בכך ומאמינים בכך, לחיות באורח חיים, שבו בין האזרח למדינה, יש קהילה, עם
מאפיינים משלה, עם אורח חיים משלה? והאם אין זכות למי שמתאגדים כקהילה, לבחור את
חבריהם, באופן שיאפשר להם לקיים את חיי הקהילה באופן שבו הם מאמינים?
סולל עושה שימוש אורוויליאני במושגים. למשל, במושג "ההתאגדות
הוולונטרית", לצורך יצירת דה-לגיטימציה לוועדות הקבלה. הרי ההיפך הוא הנכון.
במקום שבו ההתאגדות אינה וולונטרית, ברור שאי אפשר לקיים ועדות קבלה. במקום כזה, נהוג
שוק חופשי, שבו אדם קונה בית והוא שלו, ואין כל שיקול נוסף. אולם התאגדות
וולונטרית, היא של אנשים חופשיים, שבחרו באופן וולונטרי לקיים אורח חיים מסוים,
ובתור שכאלה, יש לאפשר להם את היכולת לבחור את החברים המתאימים לאורח החיים הזה.
זאת המשמעות של המשפט "התאגדות וולונטרית מוקמת מרצונם של מייסדיה, וחבריה
מצטרפים אליה מרצונם החופשי". סולל הופכת את מהות הוולונטריות על פיה.
השיח האורווליאני הזה בא לידי ביטוי באופן שבו הופכת סולל על פיהם מושגים
בהם היא משתמשת, כמו "ריקון המשמעות המהותית". הרי המשמעות המהותית של
היישוב, הוא זהותו החברתית תרבותית – טול את הזהות הזאת, מה שיישאר הוא מקריות
טכנית של מגורים בשכנות. זו אינה קהילה, אלה אינם חיי קהילה.
הזכות להתאגדות היא זכות יסוד במשפט הישראלי. זכות זו מתבטאת ביכולתה של קבוצה
להתאגד, להתנהל באורח אוטונומי ולהקים יישוב על בסיס קהילתי, שחבריו בוחרים מי
יהיו שותפיהם להתאגדות. ההתאגדות הזאת, מאפשרת לחבר בה לממש את האוטונומיה שלו
באמצעות חיים בקהילה. הצגת הזכות הזאת על דרך השלילה, תוך שימוש בטיעונים הטעונים
ביותר כמו "עריכת סלקציה", "גופים סגורים ומפלים",
"אפליה על בסיס אתני", "אפרטהייד" – כל אלה ציטוטים מתוך
מאמרה של סולל, היא הצגה צינית.
הקמפיין נגד ועדות הקבלה, עושה שימוש במונחים דמוקרטיים וליברליים למטרות
אנטי דמוקרטיות השוללות זכויות יסוד דמוקרטיות. אותו "שִׂיחָדָשׁ" אורווליאני,
נובע אך ורק מרצון לקעקע את עצם זכות הקיום של ההתיישבות הציונית.
* מאמר שנשלח לחברי פורום חוקרי הקיבוץ
ותנועת העבודה, לקראת מפגש עם יפעת סולל בנושא מאמרה, עליו הגבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
