זה קרה לי פעמיים, בשתי תקופות שונות,
בשני עיתונים שונים ובידי שני עורכים לשוניים שונים. פעמיים שבהם העורך הלשוני "תיקן"
לי שגיאה, ולמעשה הוא "תיקן" את התנ"ך. בשני המקרים כתבתי: "פוסח
על שתי הסעיפים", ודבריי תוקנו ל"פוסח על שני הסעיפים".
כנראה שהעורך חשב על סעיפים בחוזה, שהם
באמת בלשון זכר. אולם מה הֶקשר הסעיפים הללו לביטוי?
הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך, מהפרק
שלנו. "סְעִיפִּים" הם ענפים. אליהו הנביא גוער בעם ישראל, על שהוא אינו
בוחר בין עבודת ה' לבין עבודת הבעל, ומשווה זאת למי שמהסס על איזה ענף לעמוד, אינו
מסוגל לבחור. וכך אמר אליהו לעם: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"
זה המקור היחיד לביטוי, והוא מופיע בלשון
נקבה – "שתי הסעיפים".
****
מזה עשר שנים, אני בעל בלוג ב"ישראבלוג".
ישראבלוג נוהג להציב נושא מרכזי, המתחלף אחת לימים אחדים – "הנושא
החם", שהבלוגרים הכותבים עליו זוכים לחשיפת יתר.
לפני שש שנים, בינואר 2010, מזג האוויר היה גשום מאוד, והאתר הציע כנושא
מרכזי את מזג האוויר. הכותרת הייתה:
"גשם גשם משמים, כל היום טיפות המים". "ציטוט" משיר הילדים
המפורסם.
ובכן, זהו ציטוט שגוי. לא כך שרים את השיר
– לא "כל היום טיפות המים", אלא "קול המון טיפות המים". השיר הוא
"היורה", אותו כתב יחיאל הלפרין, אביו של המשורר אוריאל שלח הלא הוא יונתן
רטוש. הלחין יואל אנגל.
זה השיר במלואו:
גשם, גשם, משמיים
קול המון טיפות המים
טיף-טיף-טף, טיף-טיף-טף
מחאו כף אל כף
טיף-טף, טיף-טף
טיף-טיף-טף, טיף-טיף-טף
מחאו כף אל כף!
להב אש חוצה שמים
מעוור את העיניים
בריק-וברק, בריק-וברק
זה הבריק הברק
בריק, ברק, בריק, ברק
זה הבריק הברק
בריק, בריק, ברק
בריק, בריק, ברק
קול אדיר מן השמיים
מחריש את האזנים
רם-רעם, רם-רעם
זה הרעם ירעם
רם רם, רם רם
זה הרעם ירעם
רעם רעם, רעם רעם!
ומה הייתה ההשראה של הלפרין? מהיכן "קול המון טיפות המים"?
מן הפרק שלנו. "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ
לְאַחְאָב: עֲלֵה, אֱכֹל וּשְׁתֵה, כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם".
המון במובן של שפע.
****
ביטוי נוסף שהעניק הפרק שלנו לעברית הוא: "אֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה". הפסוק המלא: "וַיִּקְרְאוּ
בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים, עַד שְׁפָךְ
דָּם עֲלֵיהֶם. וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה,
וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב".
וכך כתב ביאליק בשירו "מאחורי השער":
אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –
וְיוֹנָה עִם נָעַר
עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים
עַל דֶּלֶת הַשַּׁעַר.
אריק איינשטיין שר את השיר הזה בשני לחנים שונים – האחד של אבנר קנר
והשני של שם טוב לוי. ללחן של שם טוב לוי יצאה לאחרונה גרסה מקסימה, בעיבוד מזרחי
חדשני, של קובי אוז בתקליטו "חלום עקבותיך".
שירו של ביאליק הוא ההשראה לספרו הנפלא של מאיר שלו "יונה
ונער", והוא מצוטט פעמים רבות לאורכו של הספר.
****
אחד משירי החנוכה החביבים, הוא שירן של תלמה אליגון רוז וחנה פרנקל
"מעשה בלביבות", המוכר יותר כ"הו חנה זלדה", מתוך התקליט
"בולבול" של צילה ועזרא דגן (1971). אין יותר אל-יגון מהשיר החביב הזה.
מה שאני אוהב בשיר, הוא שלמרות פשטותו ועממיותו, הוא משלב בתוכו
מִשְׁלב לשוני גבוה. כך, למשל: "נַפְשִׁי
מָה חָשְׁקָה", "הַשּׁוּקָה דּוֹהֵר" ו"שׁוּב מְשַׁנֵּס רַבִּי
קַלְמָן מָתְנָיו".
מה פירוש משנס מותניו? הפירוש המילולי של
הביטוי הוא חוגר חגורה. משמעות הביטוי היא מתארגן לביצוע משימה. וגם הביטוי הזה
הוא מן הפרק שלנו. כך נאמר על אליהו הנביא: "וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ,
וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה".
****
ואחרי כל העיסוק הלשוני בפרק, התייחסות קצרה לתוכן.
בפרקים המתארים את אליהו, המאבק הוא לכאורה מאבק בין אליהו ואחאב, בין
הנביא והמלך.
למעשה המאבק הוא בין אליהו לבין איזבל, אשתו הצידונית של אחאב. איזבל
היא הדמות החזקה בממלכת אחאב. אחאב, מלך ישראל, פוסח על שתי הסעיפים – סעיפו של
אליהו וסעיפה של איזבל. בכך הוא מגלם את עם ישראל, הפוסח אף הוא על שתי הסעיפים – נאמנות
לאלוהי ישראל והשפעת אלילות הבעל. המאבק בין אליהו ואיזבל הוא על נפשו של אחאב ועל
נפשו של העם.
בפרק שלנו, איזבל ואליהו, כל אחד בתורו, טובח בנביאי היריב. איזבל
טובחת בנביאי ה' ואליהו – בנביאי הבעל.
מה שמוזר בטקסט, הוא האופן בו הוא מתאר את המעשה הנורא – הטבח בנביאי
ה'. הוא מתואר כבדרך אגב, כדי להסביר מיהו עובדיהו. "וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ, אֲשֶׁר עַל
הַבָּיִת. וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת יְהוָה מְאֹד. וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל
אֵת נְבִיאֵי יְהוָה, וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים
אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם". אם שארית הפליטה היא מאה
נביאים, סביר להניח שמספר המוצאים להורג הוא מאות רבות. והטבח הזה מוזכר במשתמע,
כאיזה פריט מידע שולי, "בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה",
עובדיהו עשה כך וכך.
כאשר נפגשים המלך והנביא, כל אחד מאשים
את רעהו שהנו עוכר ישראל. למה מכנה אחאב את אליהו עוכר ישראל? הוא אינו מסביר, אך
ההסבר מובן מאליו: בשל שלוש שנות הבצורת והרעב שהמית על ישראל. אך למה אליהו מכנה
את אחאב עוכר ישראל? כאן דווקא מופיע הסבר: "בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְהוָה
וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים". ומה עם הטבח בנביאי
ה'? כנראה שזה אירוע שולי. מהו טבח המוני לעומת ההליכה אחרי הבעלים?
****
בפרק שלנו יש הרבה מן הפנטזיה. ומכל התיאורים הפנטסטיים שבו, אני אוהב
במיוחד את התמונה, שבה אליהו, שאותו אנו מכירים מביקוריו אצלנו בפסח כיהודי קשיש
עטור בזקן לבן, רץ לפני סוסיו של אחאב מן הכרמל עד יזרעאל.
פידיפידס, השליח האתונאי שרץ מהעיר מרתון
ועד אתונה בשנת 490 לפנה"ס, על מנת להביא את בשורת הניצחון היווני על הפולש הפרסי
בקרב מרתון, פראייר לידו. פידיפידס מת מיד לאחר שמסר את הידיעה. ואילו אליהו הנביא לא מת מעולם.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
