משה, האיש שהוציא את בני ישראל
ממצרים, אינו מופיע כלל בהגדה של פסח ואינו חלק מסדר פסח.
אליהו הנביא הוא הגיבור המרכזי של הסדר.
שומרים לו כסא, שומרים לו כוס, פותחים לו את הדלת. על פי המסורת הוא מבקר בכל בית
בליל הסדר.
מה הסיבה לכך?
ההסבר המקובל להדרת משה, הוא הרצון
להפגין שהאלוהים הוא שהוציא את ישראל ממצרים ולא בשר ודם. אם כך, מדוע מופיע אליהו
בסדר? אליהו הוא הנביא המזוהה עם הגאולה. אבל על פי אותו קנה המידה, אין לקשר את
הגאולה עם בשר ודם.
****
לאחר מותו מכונה משה בטקסט המקראי
"עֶבֶד יְהוָה": "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ
מוֹאָב עַל-פִּי יְהוָה". כך גם נפתח ספר יהושע: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת
מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה".
אולם טרם מותו, משה אינו מכונה כך. מדוע?
מה באמת מערכת היחסים בין האלוהים לבין משה, מנהיגו של עם ישראל?
משה אינו מורשה להכנס לא"י.
האלוהים מסביר לו זאת בחטא מי מריבה בקדש ברנע. מה החטא הגדול? לא ברור. הפרשנים
טוענים שה' ציווה על משה לדבר אל הסלע, ומשה דיבר אך גם היכה במטהו. זאת סיבה
למנוע מגדול הנביאים את התגשמות חלומו הגדול? שמא יש כאן סיבה נוספת?
לאחר חטא העגל ולאחר חטא המרגלים, משה
נאבק למניעת השמדת עם ישראל, גם כאשר אלוהים מציע לו הצעה שקשה לסרב לה - לייסד עם
חדש מזרעו. משה אינו מהסס להשתמש באולטימטום – מבקש למחות אותו עצמו. הוא אינו
מוכן לתת יד לפרוייקט ההשמדה. בניגוד לאברהם, שכאשר נאבק להצלת אנשי סדום הוא
משתמש בנימוקי מוסר וצדק, משה משתמש בטיעונים פוליטיים, תדמיתיים – הוא מסביר
לאלוהים שהגויים יחשבוהו לאל רע וחלש, שלא הצליח להכניס את ישראל לארץ המובטחת.
מהטיעון הזה ניתן להבין שהערכתו של משה לאלוהים אינה גדולה כל כך. בסופו של דבר
אלוהים משתכנע.
כך נשמע הדיאלוג בין משה לאלוהים אחרי
חטא העגל: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ, רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ,
אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם.
עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ לוֹ,
וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה,
הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם, וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי
גָּדוֹל. וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו, וַיֹּאמֶר: לָמָה, יְהוָה,
יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל
וּבְיָד חֲזָקָה? לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם, לֵאמֹר: בְּרָעָה הוֹצִיאָם, לַהֲרֹג
אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ,
וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל
עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם: אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָמַרְתִּי: אֶתֵּן
לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר
לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, ז-יד).
ולהלן פרוטוקול השיחה בין השניים לאחר
חטא המרגלים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם
הַזֶּה, וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי
בְּקִרְבּוֹ? אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ, וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל
וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה: וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ
בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת,
שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן
נִרְאָה אַתָּה יְהוָה, וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ
לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה
כְּאִישׁ אֶחָד, וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר:
מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע
לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. וְעַתָּה,
יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר: יְהוָה, אֶרֶךְ
אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן
אָבוֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם
הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד
הֵנָּה. וַיֹּאמֶר יְהוָה: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, יא-כ).
משה אינו עבד כנוע של האלוהים, אלא
מנהיג עם, המשמש כסניגורו ואינו מהסס להתריס נגד האלוהים ולהחציף פנים. יתכן שזו
הסיבה לכך שהאלוהים לא רצה להכניסו לא"י. בתנאי המדבר לא היה למשה תחליף, אך
בא"י הוא מעדיף מנהיג כנוע יותר. אחרי מותו, דמותו משוכתבת רטרואקטיבית ל"עֶבֶד
יְהוָה".
אך מדוע אנו מדירים אותו מן
ההגדה? לטעמי, זו כפיות טובה של העם כלפי מנהיגו ונכון להחזיר אותו.
****
אליהו מצטייר במסורת כמעין סבא טוב,
"סנטה קלאוס" יהודי, נביא הגאולה. אולם דמותו רחוקה מכך מאוד. מדובר
בנביא קנאי, כפי שהוא עצמו מציין שוב ושוב בפרק שלנו: "קַנֹּא קִנֵּאתִי".
הוא פורץ לבמת ההיסטוריה באופן פתאומי, כאשר הוא מקלל את עם ישראל בכך שימנע ממנו
טל ומטר. "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד, אֶל אַחְאָב:
חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה
הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר, כִּי אִם לְפִי דְבָרִי". לא היה עוד מקרה
שאפילו הטל נמנע, וגם במקרה זה, הנבואה התקיימה רק בחלקה – רק מטר לא ירד.
אליהו הוא הקטיגור של ישראל. הוא מלשין
עליהם לאלוהים ושוב ושוב מזכיר לו את חטאיהם, בניגוד אליו, עצמו, שהוא היחיד הנאמן
בקנאות לאלוהים. התנהגות זו היא אנטי תזה להתנהגותו של משה. בניגוד למשה, שמבקש
רחמים על העם, אליהו מבקש רחמים על עצמו. גם האלוהים עצמו אינו מתלהב מקנאותו
היתרה של אליהו והוא שולח אותו פעמיים לסדרות חינוך. אחת מהן, בפרק שלנו, היא
בחורב, היא סיני, המקום בו משה קיבל את התורה, ונמשכת 40 יום ו-40 לילה בלי לאכול
ובלי לשתות, כאורך הזמן בו שהה משה על הר סיני. "וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר
דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ
לָמוּת. וַיֹּאמֶר: רַב, עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי, כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי
מֵאֲבֹתָי. וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ
נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: קוּם אֱכוֹל. וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו
עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם. וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב,
וַיִּשְׁכָּב. וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית, וַיִּגַּע בּוֹ, וַיֹּאמֶר:
קוּם, אֱכֹל, כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ. וַיָּקָם, וַיֹּאכַל, וַיִּשְׁתֶּה,
וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד
הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב. וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם, וְהִנֵּה
דְבַר יְהוָה אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר: קַנֹּא
קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי
לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר: צֵא, וְעָמַדְתָּ
בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק
הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה. לֹא בָרוּחַ יְהוָה, וְאַחַר הָרוּחַ
רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה, וְאַחַר
הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי, כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו
בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה, וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל,
וַיֹּאמֶר: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה
אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ
הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי,
וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו: לֵךְ, שׁוּב
לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק".
אז מי מן השניים ראוי שנזכיר אותו בליל
הסדר? בעיניי, התשובה ברורה.
****
המסורת הקושרת את אליהו לגאולה נובעת
מהנבואה האחרונה של הנביא האחרון בתנ"ך, מלאכי, לפיה אליהו יבוא ויגאל את עם
ישראל. "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא
יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". שם הוא מופיע כדמות מגשרת ומפייסת,
המשיבה לב אבות על בנים ולב בנים על אבות, בניגוד לדמותו בספר מלכים. "וְהֵשִׁיב
לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ
חֵרֶם". הוא מוזכר בנבואה לצדו של משה, באזכור של חורב, המשותפת לשנים: זִכְרוּ
תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל
חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים". העובדה שהתנ"ך אינו מספר על מותו של אליהו אלא
על עלייתו בסערה השמיימה מעצימה את דמותו ככזה.
הרב קוק חיבר את משה ואליהו כ"פותח
וסוגר". משה פתח, ייסד את דת ישראל ואליהו יביא את הגאולה ובכך יסגור את
המעגל.
בסדר פסח שותים ארבע כוסות כנגד ארבע
הבטחות של האלוהים אותן הוא קיים ביציאת מצרים – "והוצאתי",
"והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". אבל באותה פרשה יש
הבטחה נוספת "והבאתי" – כלומר, הכנסתי לא"י. כיוון שההגדה נחתמה
בגלות והיא הגדה גלותית, כוס זו לא הופיעה. הכוס החמישית היא כוסו של אליהו, שיבוא
ויושיע את עם ישראל (ומן הראוי שאנו, היום, במדינת ישראל החופשית והריבונית, נמיר
את כוסו של אליהו בכוס הגאולה ונשתה לחיי מדינת ישראל).
ואף על פי כן, בסדר הפסח שלי – הגיבור
הראשי אינו אליהו אלא משה.
****
ובכל זאת, ברצוני קצת לאזן את הדברים
וללמד זכות על אליהו. פעם אחת, בסיפורי אליהו, הוא נהג כפי שמצופה מתלמידם של
אברהם ומשה. היה זה בעת שניסה להחיות את בנה של האלמנה מצרפת. "וַיִּקְרָא
אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר: יְהוָה אֱלֹהָי, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר אֲנִי
מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ, הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ? וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה, וַיֹּאמַר: יְהוָה אֱלֹהָי, תָּשָׁב
נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
