במבצע "דין וחשבון" נפל לי האסימון.
במבצע זה הבנתי שאין תוחלת לישיבתנו בלבנון ולהקזת הדם הכרוכה בה.
המבצע נערך ביולי 1993 ובו, לראשונה מאז "הנסיגה מלבנון"
ב-1985, כלומר מאז ההיערכות ברצועת הביטחון, ישראל תקפה בעוצמה רבה, במשך שבוע
ימים, את חיזבאללה. המכה הייתה קשה, אוכלוסיה רבה בדרום לבנון ברחה מבתיה, בהתאם
למתווה המתוכנן, שנועד להפעיל לחץ על הנהגת חיזבאללה להפסיק את הטרור והירי לעבר
ישראל.
את המבצע הנהיגו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד
ברק. קונצנזוס לאומי רחב תמך במבצע ואני הייתי חלק ממנו. יחד עם חבריי בוועד
יישובי הגולן, בימי המבצע פעלנו בעיקר בתמיכה וסיוע לתושבי קריית שמונה ואצבע
הגליל, כפי שנהגנו לעשות בכל המבצעים והמלחמות שקדמו למבצע ולאלה שבאו אחריו.
בכל ימי המבצע נורו קטיושות לעבר הגליל. המבצע הסתיים בהבנות שחיזקו
את חיזבאללה ובעצם נתנו לגיטימציה לפעולתו. ואכן, מהר מאוד חידש חיזבאללה את
מתקפותיו. ראיתי במבצע כישלון ישראלי חרוץ. הבנתי שחייב להתחולל שינוי.
במאמר שפרסמתי בעיתון "על הצפון" לאחר המבצע, קראתי ליציאה
חד צדדית של ישראל מלבנון. הייתה זו דעה חריגה ביותר, מנוגדת לקונצנזוס שעוד היה
מקיר לקיר, ותמך בהמשך שהייתנו שם. דבריי קדמו בשנים אחדות ל"ארבע
אימהות" ולהתייצבותו של ביילין – הפוליטיקאי הראשון בישראל שקרא לנסיגה חד
צדדית.
דבריי הפתיעו רבים לא רק כיוון שהיו נגד הקונצנזוס, אלא גם כיוון
שהייתי אז, כפי שאני היום, ביטחוניסט, הדוגל בעמדות ניציות, אקטיביסטיות. באותם
ימים גם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד נסיגה מהגולן. והנה, דווקא אני
משמיע דעות שאפילו ב"שמאל" היוני הן חריגות.
שלושה טעמים הביאו אותי לאותה מסקנה. האחד, היה תמונת המצב, של התשה
ושחיקה ללא הכרעה, ומכאן שישיבתנו שם היא חסרת טעם. השני, היה הערכתי שבניגוד
לסכסוך עם אש"ף והארגונים הפלשתינאים
(שגורשו מלבנון במלחמת של"ג), הסכסוך עם חיזבאללה הוא מקומי, וברגע שישראל
תיסוג, לא תהיה ללבנונים עילה להמשיך את מלחמתם. הטעם השלישי היה חששי, שאכן
התאמת, שככל שנתבוסס בבוץ הלבנוני, יהיו שינצלו זאת כדי לקשור בין מציאות זו
למו"מ עם סוריה, יציגו את הקזת הדם בלבנון כתוצאה של העדר הסכם עם סוריה ויכרכו
את הנסיגה מהגולן עם סיום ההתשה בלבנון. הגעתי למסקנה שישראל אינה מפיקה תועלת
מהישיבה בלבנון, אלא רק נזק.
זו הייתה דעתי מאז ועד הנסיגה, כעבור שבע שנים. אפילו הפגשתי בין
הנהגת ועד יישובי הגולן לבין "ארבע אימהות", לשיחה שהוגדרה כשיחת
היכרות, אך אני קיוויתי שתביא לשיתוף פעולה – תמיכה של הוועד בנסיגה מלבנון ושל
"ארבע אימהות" במאבק נגד נסיגה מהגולן, אך בפגישה הבנתי עד כמה גדול
המרחק האידיאולוגי והמנטלי בינן לביננו. ואכן, לא היה לכך המשך.
הייתה לי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה בשנת 2000, שהצטיירה כבריחה
מבוהלת תוך הפקרת בני בריתנו מצד"ל, אך תמכתי בנסיגה עצמה.
****
בערב שבת התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה מרתקת של רונן
ברגמן, המתארת מחקר של עמוס גלבוע על הנסיגה מלבנון ותהליך קבלת ההחלטות שקדם לו,
לקראת צאתו של ספר על פי מחקרו.
המסר של הספר והכתבה דואלי – מצד אחד תמיכה בלתי מסויגת בהחלטת ברק
לסגת מלבנון ומצד שני ביקורת נוקבת על תהליך קבלת החלטות שערורייתי, שזלזל
בצה"ל ובאמ"ן, הדיר אותם מתהליך קבלת ההחלטות ונאטם לכל דעה, טענה, הטלת
ספק והערכת מצב שלא תאמה את דעתו ותכניותיו. עם זאת, יכולת קבלת ההחלטות של ברק, המתוארת
בכתבה, ראויה לשבח.
אולם הכתבה (וכנראה גם הספר, אך הוא עוד לא יצא וטרם קראתי אותו)
החמיצו נקודה חשובה מאוד. ברק הגיע עוד טרם הבחירות למסקנה שאין מנוס מנסיגה
מהגולן והבטיח שהנסיגה תהיה בתוך שנה מיום בחירתו. כמתואר בכתבה, ניסה ברק להגיע
להסכם עם סוריה שיהיה כרוך בנסיגה ולכן הוא אסר על צה"ל כל הערכות לנסיגה
חד-צדדית. התיאור הזה מובא ללא כל ביקורת, אך בעיניי מדובר לא רק במחדל חמור, אלא
בשערוריה מוסרית.
ראש הממשלה ושר הביטחון, שהבין שאין תוחלת בישיבתנו בלבנון ושיש לסגת
ממנה, השאיר במשך שנה תמימה את חיילי צה"ל ברצועת הביטחון, כבשר תותחים של
משאל העם על הנסיגה מהגולן. כפי שתואר בכתבה, הנסיגה מלבנון בוצעה בתוך 24 שעות
לאחר ההחלטה, ללא כל הכנות. החלטה כזו יכול ברק לקבל ביומו הראשון בתפקיד, אך הוא
רצה לכרוך את הנסיגה בהסכם עם סוריה, כיוון שבאותה עת הציבור הישראלי כמה לסוף
הסאגה הלבנונית, והוא האמין שכריכת הנסיגה מלבנון המדממת, עם נסיגה מהגולן השקט
והבוטח, תהווה בעבורו קלף פוליטי במשאל העם שהוא הבטיח לקיים על ההסכם עם סוריה.
בהחלטה צינית ובלתי מוסרית, הפקיר ראש הממשלה ושר הביטחון את חיילי צה"ל, כדי
שישמשו כלי משחק פוליטי. על כך אין ולו מילת ביקורת בכתבה של ברגמן, וכנראה שגם
בספר של גלבוע.
****
בפרספקטיבה של 16 שנים מאז הנסיגה ו-22 שנה מאז קראתי לנסיגה, גם היום
אני חושב שהייתה זו עמדה נכונה. אכן, ישיבתנו ברצועת הביטחון לא הוסיפה לביטחון
המדינה ורק תקעה אותנו בביצת דם מיותרת. אכן, נעשה ניצול ציני של מחיר ישיבתנו
בלבנון כדי לקדם את רעיון הנסיגה מהגולן. אולם בדבר אחד טעיתי בגדול – בהערכתי התמימה
שהנסיגה תסיים את מלחמתו של חיזבאללה בנו.
בכתבה מתואר כיצד המציאו הסורים את פיקציית "חוות שבעא",
כדי לסכל את הנסיגה הישראלית, מתוך חשש סורי שנסיגה כזאת תחשוף אותם ללחץ בינלאומי
וערבי לסגת אף הם מלבנון. הכתבה מתארת גם מהלך מדיני מזהיר שהוביל ברק שבו אילץ את
הסורים לרדת מן העץ הזה.
אולם חיזבאללה אימצו את הפיקציה הזאת לאחר הנסיגה, כאמתלה להמשך
המלחמה בישראל. אמנם הנסיגה מלבנון נעשתה בהסכם עם האו"ם, כביצוע החלטת
האו"ם 425, ומי שקבע את תוואי הגבול היו משקיפי האו"ם וישראל קיבלה
בהכנעה כל הכרעה שלהם, גם כשהייתה מנוגדת לעמדת ישראל וגם כשהייתה כרוכה בנסיגה
משטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם. אף על פי כן, חיזבאללה טענו שהכיבוש הישראלי
בלבנון נמשך, כיוון שישראל לא נסוגה מחוות שבעא. סביר להניח, שאילו ישראל נסוגה
מחוות שבעא, הם היו ממציאים תירוץ אחר. עד היום הם דבקים בטענה הזו, עד שגם
בישראל, מצע חד"ש למשל (עוד בטרם התמזגה ב"רשימה המשותפת") קרא
לסיום... הכיבוש בלבנון.
ברגמן מצטט את גלבוע הטוען ש"ב-12 ביולי 2006 נופצה ההרתעה גם
בגבול הלבנוני כאשר נחטפו שני חיילים ופרצה מלחמת לבנון השניה". אין זה נכון.
האמת היא שלא הייתה הרתעה. התוקפנות הלבנונית, בתואנת חוות שבעא, החלה מיד לאחר
הנסיגה. חודשים אחדים אחרי הנסיגה נחטפו שלושה חיילים ישראליים בהר דב - בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, או אם לדייק
יותר – נחטפו גופותיהם של שלושת החיילים, אך עובדת מותם נותרה חסויה, כמסורת
ההתעללות של חיזבאללה. פחות משנתיים אחרי הנסיגה נרצחו 5 אזרחים ישראליים וקצין
צה"ל בפיגוע ליד מטולה. אלה היו שני הפיגועים הבולטים במציאות שבה הגבול עם
לבנון המשיך לדמם. החטיפה ביולי 2006 הייתה חוליה נוספת בשרשרת התוקפנות של
חיזבאללה. מה ששם קץ לתוקפנות הזאת ויצר הרתעה המחזיקה מעמד כבר כמעט עשר שנים,
הייתה התגובה הישראלית הנמרצת במלחמת לבנון השניה, שעם כל כשליה הרבים, הנחיתה מכה
חסרת תקדים על חיזבאללה במתקפה הקשה על רובע דאחייה בביירות.
****
ביום הנסיגה אמר הרמטכ"ל שאול מופז: "מדובר באירוע היסטורי
לצה"ל ולמדינת ישראל, שבו צה"ל סיים את נוכחותו בלבנון לאחר 18 שנה,
ונערך מחדש על קו הגבול הבינלאומי".
18 השנים הם התקופה שמאז מלחמת של"ג, אך האמת היא שצה"ל ישב
בדרום לבנון, במתכונת הדומה לרצועת הביטחון, כבר מאז מבצע ליטני ב-1978. לא בכדי,
הנסיגה ב-2000 הייתה על פי החלטת האו"ם 425, שהתקבלה אחרי מבצע ליטני וקראה
לנסיגה ישראלית לגבול הבינלאומי.
****
עמוס גלבוע ערך השוואה בין הנסיגה החד-צדדית מלבנון לנסיגה החד-צדדית
מרצועת עזה. לטענתו, היתרון של הנסיגה מלבנון על ההתנתקות, היה בעובדה שהיא נעשתה
בהסכם עם האו"ם. "מה שיש להצר עליו הוא שב-2005, שעה שיצאנו מרצועת עזה,
היציאה הייתה חד-צדדית לחלוטין, בלי שום הסכם עם הרשות הפלשתינאית או עם
האו"ם, בלי שום לגיטימציה בינלאומית. הלקח שהשאיר ברק – לגיטימיות בינלאומית –
לא הופנם ולא יושם. עד היום אין למעשה הכרה בינלאומית ביציאה שלנו, והרצועה עדיין
נחשבת לשטח כבוש על ידי מרבית המדינות בעולם. זאת, למרות שצה"ל נסוג לגבול הבינלאומי
ולא נשאר בשטח הרצועה".
ההבדל בין המקרים, הוא שהנסיגה מלבנון יצרה גבול עם מדינה ריבונית
והנסיגה מרצועת עזה לא הייתה כזאת. זו הסיבה לטענה ההזויה שרצועת עזה היא "שטח
כבוש", כביכול. אין זה נכון שהנסיגה מעזה הייתה ללא הסכם. היא הייתה במסגרת
הסכם עם ארה"ב. תמורת הנסיגה, ארה"ב העניקה לישראל את מסמך בוש – הישג
מדיני גדול, של תמיכה אמריקאית בעמדותיה הטריטוריאליות של ישראל ביו"ש,
לראשונה מאז מלחמת ששת הימים. מי שהחמיץ זאת היה אולמרט, כאשר התעלם מהמסמך, ולתדהמתם
של בוש וקונדוליזה רייס הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת הרבה מעבר להסכמה עם בוש.
שגיאה נוספת בדבריו של גלבוע – הנסיגה בהתנתקות לא הייתה לגבול
הבינלאומי אלא לקו הירוק. הגבול הבינלאומי הוא בין א"י למצרים, שבו רצועת עזה
כולה היא בשטח ישראל.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע", "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
