* לפתח חטאת רובץ – לפני
שבועות אחדים, כתבתי בפינה "ביד הלשון" על המושג "בדחילו
ורחימו", ועל כך שבארמית המילה אהבה היא רחמים, ועל הקשר לרֶחֶם. מיד הגיב
חבר באחת מקבוצות השפה העברית בפייסבוק, שבהן אני מפרסם את הפינה, ושאל: ומה עם
אימהות הרוצחות את ילדיהן?
התגובה הזאת הכעיסה אותי. האם העובדה שקורים המקרים המזעזעים האלה צריכה
לגרום לנו לנטוש את האמונה הבסיסית בסדר העולם והטבע, שבו המשפחה היא המקום המוגן
וההורות היא המקום שבו האהבה באה לידי ביטוי בשיא טוהרתה?
לא, אין לוותר על האמונה הזאת, כיוון שוויתור על האמונה הזאת עלול להביא
לקריסת עולמנו. ואני באמת ובתמים מאמין שהרוב המוחלט של ההורים, באשר הם, אוהבים
את ילדיהם ושברוב המוחלט של המקרים המשפחה היא הקן החם, האוהב והבטוח של הילד. ועם
זאת, כל מקרה של רצח בתוך המשפחה מזעזע בעיניי את יסודות הקיום, יותר ממקרי רצח
אחרים.
רצח הנערה הילי סובול בידי אחותה התאומה, או לפחות בשיתוף פעולה עם אחותה
התאומה, מזעזע שבעתיים. מתוך היכרותי עם זוגות תאומים, התאומוּת מצטיירת בעיניי כמופת
של אחווה. חמי ואחיו, נוחם עדן, גִלמו בעיניי את אהבת האחים העילאית והטהורה
ביותר. כאשר חמי נפטר, אחיו ספד לו: "נשארתי חצי בנאדם", וכעבור שלוש
שנים הוא הצטרף אליו.
איך אדם יכול לרצוח אדם? איך נער יכול לרצוח נער? איך נערה יכולה לרצוח
נערה? איך נערה יכולה לרצוח את אחותה? איך נערה יכולה לרצוח את תאומתה? אלו שאלות
שאין להן מענה.
הסיפור המשפחתי הראשון בתנ"ך הוא סיפור הרצח הראשון – רצח בתוך
המשפחה, רצח בין אחים. רצח הבל בידי קין. למה האתוס התרבותי שלנו נפתח בסיפור שבו
היחסים בין 100% מן האחים שהיו בעולם, הסתיימו ברצח? למה לא בסיפור חינוכי מתקתק
על אחוות אחים ושיתוף פעולה פורה ביניהם? סיפור קין והבל נועד להרתיע ולהזהיר
אותנו מפני יצרי האופל הטמונים בתהומות נפשנו, כדי שנשכיל להתמודד עמם, להילחם
בהם, לפתח מוסר אנושי כדי להתחסן מפניהם.
האלוהים הזהיר את קין: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ
וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".
* קשר שתיקה – מספר
הנשים שהעידו על פגיעות ותקיפות מיניות מצד משה איבגי כבר הגיע ל-12. לפחות חלקן
סיפרו שדיווחו והתלוננו על כך בפני הממונים בתיאטרון או בהפקות הסרטים. למשל,
מפיקת הקולנוע יעל (שם בדוי), שהתראיינה ל"סדר יום", סיפרה שהותקפה בידי
איבגי בהפקה הראשונה בה השתתפה בצעירותה, לפני עשר שנים, התלוננה וביקשה לסלקו מן
ההפקה, ואף איימה להתלונן במשטרה. המפיקים ארגנו איזו "התנצלות" רפה של
איבגי. כאשר ראתה שנשים נוספות נפגעו, היא עזבה את ההפקה. מאז, במשך עשר שנות
הקריירה, סירבה לכל שיתוף פעולה עמו בהפקות שבהן השתתפה, כלומר רק מצדה רבים
מבכירי תעשיית הקולנוע היו מודעים לכך.
הולכת ומצטיירת תמונה מכוערת ועגומה, על פיה "כולם ידעו",
כלומר התנהגותו המינית של איבגי הייתה "סוד" גלוי בתעשיה, ואיש או אישה
לא נקפו אצבע; הכל היו שותפים לקשר השתיקה.
אילו היה מדובר בשחקן מן השורה השלישית או הרביעית, ברגע שהיה מנסה - היה
חוטף סטירה מהמוטרדת או בעיטה בביצים מהמותקפת ולאחר מכן היה עף לכל הרוחות. אולם
כשמדובר בבכיר ותקיף, בעל מעמד ועוצמה, הוא חש שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו
ואיש לא יעצור בעדו. ותחושתו מתבררת כנכונה.
החשיבות בכך שנשים יוצאות מן הארון, מעידות ומתלוננות, רבה ביותר, כדי
להבהיר לו ולשכמותו שלא לעולם חוסן.
על החברה לעודד אותן נשים להגיש תלונה למשטרה. לצערי, יש היום טרנד של
הצדקת ההימנעות מתלונה, לכאורה מתוך הגנה על המותקפות. התוצאה של הטרנד הזה היא
הגנה על התוקפים.
* השבת שלנו – הצעת
החוק המאפשרת לחילונים לסרב לדרישה לעבוד בשבת חיונית, מוצדקת וראויה לא רק כדי
לשים קץ לאפליית החילונים בנושא הזה, ולא רק מטעמי זכויות הפרט, אלא כאמירה
תרבותית שהשבת אינה עניין "דתי" בלבד, ואינה שייכת רק
ל"דתיים". השבת היא נכס לאומי של העם היהודי כולו, שהנחיל את רעיון יום
המנוחה השבועי לעולם כולו.
* אתנחתא קומית – קראתי
בדיחה. מישהו השווה את הפושע המושחת, העבריין הסדרתי אולמרט ל... תחזיקו טוב... צ'רצ'יל.
ואת פשעיו – היותו גנב, נוטל שוחד, מדיח עדה וכו' ל... עישון סיגרים בפי צ'רצ'יל.
* המאזן - אי
אפשר לקחת מאולמרט את הפצצת הכור הסורי, תרומה גדולה לביטחון ישראל ולשלום
האנושות. אולם גם אי אפשר למחוק את קלונו – הניסיון הנואל למסור לידיו של אותו אסד
את הגולן. ושליטה של אסד על הגולן והכינרת מסוכנת לא פחות, אולי יותר, מכור
גרעיני.
* תאומים –
אולמרט ודרעי הם תאומים זהים. אותו סוג אנשים, עם אותו קסם אישי, כושר ניהול,
יכולת החלטה ולכן פוטנציאל להיות מנהיגים לאומיים, אך האופי דופק אותם – תאוות
השררה והבצע המטורפת, השחיתות העמוקה והיותם קרימינלים – גנבים ונוטלי שוחד חסרי
עכבות. יש לקוות שבכך יסתיים הדמיון, ואולמרט לא יצעד במסלול של דרעי – מן הכלא
לממשלה. אמנם עיתון הבית שלו – "ידיעות אחרונות" כולל אתר הבית שלו –
ווינט עומדים לרשותו ולרשות קמפיין הקמבק שלו בכל רגע, אך יש לקוות שאזרחי ישראל
לא יחזרו על הקלון.
* הזרוע השלישית – האם
סמ"ר טוביה ינאי וייסמן היה צריך להירצח, כדי שהרמטכ"ל יחליט על המובן
מאליו?
דורות של לוחמים התחנכו על כך, שאין דבר כזה חייל ללא נשק; שהנשק הוא חלק
בלתי נפרד מן החייל, הוא הזרוע השלישית שלו. הדבר הוטמע בנו מן הטירונות, ומבחינתי
עד סוף שירותי במילואים, לפני שנים אחדות, לא יכול היה להיות אחרת.
בני הנו לוחם ביחידה מובחרת. כעת הוא משרת בקורס חובשים, והוא יוצא הביתה
ללא הנשק, בהסבר המטומטם והמפוקפק שמעיר הבה"דים לא יוצאים עם נשק... למה?
ככה. איזו טיפשות. איזה אבסורד.
זו טיפשות גם אלמלא מתקפת הטרור – קל וחומר לנוכח מתקפת הטרור, תקופה שבה
ראוי שלוחמים חמושים רבים ככל הניתן יסתובבו ברחובות, כדי להבטיח את חייהם, שלומם
וביטחונם של אזרחי ישראל. ואילו חייל שאינו חמוש, יהפוך באחת ליעד הראשון של
המחבלים.
טוב שהרמטכ"ל החליט לאלתר שכל לוחם ייצא לביתו חמוש. חבל שהיה צורך
בהחלטה כזאת. חבל ששילמנו בחיי לוחם כדי להחליט על המובן מאליו.
* אייזנקוט צדק וטעה –
נתניהו, יעלון, בנט, הרצוג, לפיד ועוד רבים וטובים יצאו להגנתו של הרמטכ"ל על
דבריו בנוגע למחבלת בת ה-14 עם המספרים. לעומתם, ארדן, אקוניס, אלקין, ישראל כץ,
חוטובלי ואחרים ביקרו אותו. ואילו אני לא מצאתי הבדל עקרוני בעמדותיהם של מי שדברו
בזכותו ומי שדברו בגנותו.
דבריו של אייזנקוט, על פיהם חייל אינו צריך לרוקן מחסנית על מחבלת בת 14
שבידיה מספריים ויש ביניהם מתרס - נכונים. אלה ערכיו של צה"ל – ערכי טוהר
הנשק ומוסר הלחימה. אלה היו ערכיו של צה"ל בעבר ובוודאי ובוודאי אלה ערכיו של
צה"ל כיום. אלה הוראות הפתיחה באש. אייזנקוט אמר את המובן מאליו וראוי לחזור
על המובן מאליו, בוודאי במפגש עם בני נוער לקראת גיוס. הרי בכל מסגרות ההכנה
לצה"ל, כמו בכל סדרות החינוך בצה"ל וכל קורסי הפיקוד עוסקים בדילמות
מוסריות.
הבעיה בדבריו של אייזנקוט כלל לא נגעה לתוכן הדברים, אלא לדרך הבלתי זהירה
שבה הם נאמרו. שעה שקיימת מתקפת דה-לגיטימציה, עלילות דם, הסתה ותעשיית שקרים נגד
צה"ל בהובלת "שוברים שתיקה", "הארץ", BDS
וגורמים אנטי ישראלים קיצוניים, אסור היה לרמטכ"ל לומר דברים שמהם עלולה
להשתמע הטענה שחיילי צה"ל מרוקנים מחסניות על ילדות המשחקות אבן-נייר-ומספרים,
כפי שאותם גורמים מעלילים. אין לי ספק שאייזנקוט לא התכוון לכך, אבל עובדה
שב"הארץ" התפרסם מאמר תחת הכותרת "גם אייזנקוט שובר שתיקה"
וב"אינדפנדט" הבריטי האנטי ישראלי נכתב שהרמטכ"ל מודה שחיילי
צה"ל נקטו פעולות קטלניות שלא לצורך. מותר לבקר את הרמטכ"ל על שיקול
הדעת בברירת המילים, אם דבריו מפורשים באופן כזה.
ראוי היה שהרמטכ"ל ישיב לשאלת התלמיד באופן כזה: "חיילי
צה"ל ושוטרי משטרת ישראל, מקפידים מאוד על מוסר לחימה. משימתם היא להגן על
חיי אדם ולשם כך הם מקבלים נשק. הם יורים במחבלים על מנת לנטרלם ובכך הם מצילים
חיי אדם רבים. כל מחבל האוחז בסכין כדי לרצוח יהודים או בהגה כדי לדרוס יהודים,
ימשיך במסע ההרג עד שינוטרל. לכן, אני מעניק גיבוי מוחלט ללוחמים המצילים חיים. עם
זאת, ברגע שמחבל נתפס והוא עצור בידינו, אין לפגוע בו לרעה בשום אופן, והאחריות
שלנו היא להביאו בריא ושלם לחקירה ולדין. כך נוהגים חיילי צה"ל ושוטרי משטרת
ישראל".
לא יגרע מכבודו של הרמטכ"ל, אם יבהיר את דבריו.
* אינדוקטרינציה פוליטית –
שלמותה של ירושלים ואחדותה אינה קונצנזוס לאומי. באמרי זאת, אין כוונתי לכך
ששוליים סהרוריים מצדדים בחלוקתה, אלא שבקרב המיינסטרים הציוני הפטריוטי, קיימת
מחלוקת עמוקה בנושא.
ולכן, בחירת "אחדותה של ירושלים" כנושא המרכזי במערכת החינוך
לשנה"ל תשע"ז היא צעד של אינדוקטרינציה פוליטית; ניסיון להשליט דעה
פוליטית אחת כערך ממלכתי חינוכי מחייב. אין מקום לצעדים כאלה.
הצעד הזה של בנט, כמוהו כמו הניסיון להפוך את יום השנה לרצח רבין – מיום
המעלה את הדמוקרטיה על ראש שמחתנו ומנחיל שלילה מוחלטת של אלימות בכלל ואלימות
פוליטית בפרט, ליום של הזדהות ממלכתית עם מורשת אוסלו, בהגדרתה כ"מורשת
רבין". צעדו של בנט מזכיר לי את הקדנציה של יולי תמיר כשרת החינוך, שנכנסה
לתפקידה כפיל לחנות חרסינה וניסתה לכפות את השקפותיה על מערכת החינוך (לדוגמה –
לצייר על המפות הרשמיות במערכת החינוך את "הקו הירוק" כגבולה של ישראל,
בניגוד להחלטת הממשלה שהתקבלה ב-1967).
לא אחת אני מתייצב להגנתו של בנט מול קמפיין הגעוואלד בנוסח אור קשתי,
אולם במקרה הזה, הוא הלך צעד אחד רחוק מדי. טוב יעשה אם יתקן את הצעתו. מן הראוי
שנושא הזיקה והקשר הנצחי בין העם היהודי וירושלים יהיו נושא מרכזי במערכת החינוך,
והשאלה הפוליטית האם הדרך לממש את הזיקה הזאת היא בהכרח בריבונות ישראלית על
ירושלים בהגדרתה המוניציפלית הנוכחית, או שרצוי לצמצם את תחומיה כדי להבטיח את
היותה עיר יהודית, תהיה שאלה לדיון דמוקרטי פתוח.
* בארץ ישראל קם העם היהודי - מגילת
העצמאות נפתחה, ולא בכדי, במשפט: "בארץ ישראל קם העם היהודי". אפשר לדבר
על עם שקם על פי סיפורי האבות וירד מצרימה ושב למולדתו. אפשר לדבר על עם שהיה מדוכא
במצרים והחל את דרכו כעם עם היציאה מעבדות לחירות וההליכה לארץ ישראל. אפשר לדבר על
עם שנוסד בארץ ישראל (אין ממצאים ארכיאולוגיים המאוששים בעליל את עבדות מצרים ויציאת
מצרים). באופן מהותי - ברור שבארץ ישראל קם העם היהודי. דבריה הקנטרניים של סתיו שפיר
בנדון הם פרובוקציה דמגוגית.
* בעקבות בריטניה – לקראת
חקיקת החוקים נגד תנועת החרם על ישראל, המוציאים אותו אל מחוץ לחוק בבריטניה
ובקנדה, על ישראל לנצל את המומנטום לפעולה דיפלומטית, שתדחוף את כל מדינות האיחוד
האירופי ללכת בעקבותיהן ולחוקק חוקים ברוח זו.
* אירופה נאבקת על דמותה - מה קרה
השבוע באירופה?
ממשלת בריטניה החליטה על חוק למלחמה ב-BDS,
המוציא אל מחוץ לחוק את ההסתה לחרמות על ישראל ומגדיר אותה כתופעה אנטישמית.
ומה עוד קרה השבוע באירופה?
קרנבל אנטישמי בקמפוסים, במסגרת "שבוע האפרטהייד הישראלי"; שבוע
השיא של תעשיית השקרים האנטי-ישראלית ושל הדה-לגיטימציה לישראל.
אז איזוהי אירופה האמתית?
אלו ואלו פניה של אירופה. באירופה מתקיים מאבק על דמותה, בין בני אור ובני
חושך, בין הנאורות לאנטישמיות. יש המנסים להשתחרר מהמסורת האנטישמית של אירופה, שהמיטה
על היבשת אסונות כבדים ויש המתעקשים להיאחז בה.
המזוויע בכל העניין, הוא השתתפותם של ישראלים ויהודים באורגיה האנטישמית הזאת;
ישראלים מסוגו של המטורף אודי אלוני, המכנה את מדינתו באוזני מאזיניו הגרמניים (!)
"מדינה פשיסטית" ומגנה את ממשלת גרמניה על שהיא שולחת נשק לישראל, נשק המגן
על חייו ומאפשר לו לפעול נגד מדינתו.
אבל האמת היא שבעניין אודי אלוני, מי שאשם זה אני.
בתור משלם מסים אני מממן את יצירתו האנטי ישראלית.
* הפילוסופיה של החינוך מחדש –
ד"ר ענת רימון אור, היא מרצה לפילוסופיה ולסוציולוגיה של החינוך במדרשה
לאמנות במכללה האקדמית בית ברל. מהי הפילוסופיה החינוכית שלה, שעליה היא מחנכת את
תלמידיה? בית המשפט העליון העז לדחות עתירה של מחבל. הדוקטור לפילוסופיה של החינוך
מחדש הבהירה מה יעשה לשופטים אם חלילה השמאל הרדיקלי יעלה לשלטון בישראל:
"בבוא היום יעמדו שופטי בית המשפט העליון לדין על אשמת בגידה בדרגה חמורה
ביותר. תקוותי שייתלו כמו אחרוני הפושעים נגד האנושות על כל הזוועות שהם עזרו
לעולל לפלסטינים".
ננסה לדמיין את ה"בבוא היום" הזה. שרת המשפטים לאה צמל והיועץ
המשפטי לממשלה מיכאל ספרד מקימים בתי משפט שדה שידונו לתליה את שופטי בית המשפט
העליון על שיתוף פעולה עם המשטר הציוני. על ההוצאה לפועל יהיה אחראי ראש
השב"כ עזרא "גזנגה" נאווי. שר החינוך אודי אלוני יורה
למנכ"לית משרדו ענת רימון אור להקים מחנות לחינוך מחדש של הסוטים. שר התעמולה
גדעון לוי יהיה אחראי על חינוך ההמונים בכלי התקשורת.
גם עודא בשאראת, במאמר ב"הארץ", פתח צוהר לצפוי לנו אם הם יעלו
לשלטון. למשל, כך הוא כתב על שופטי בג"ץ שהעזו לדחות את עתירת המחבל. "אני
מבטיח לכם, ועכשיו ברצינות, שאחרי סיום הכיבוש, והדבר עוד יקרה בחיינו, אנשים אלה יוקעו
כמי שגררו את היהודים לבוץ הכיבוש בכך ששימשו ריפוד פוליטי, משפטי ומוסרי לו".
ועכשיו נבאר. כשהוא מדבר על סיום הכיבוש, לאיזה כיבוש הוא מתכוון? ביהודה
ושומרון? הנה, כך הוא כותב. "עכשיו נראה את הפרופסורית רות גביזון מסבירה לנו
איך מדינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. גם שמנת וגם בשר חזיר".
כלומר, מדינה אינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. וכיוון שבשאראת וענת רימון
אור הם שוחרי הדמוקרטיה, ברור שסיום הכיבוש הוא קצה של המדינה היהודית.
ולמה מתכוון בשאראת כשהוא מדבר על הוקעה? שמא כוונתו למונח הוקעה בלשון
התנ"ך (למשל – במדבר כה, שמ"ב כא ועוד), כלומר לאופן שבו מציעה ד"ר
רימון אור לנהוג בשופטי העליון?
במערכת המשפט הצודקת שיקימו אור ובשאראת, מה יהיה דינם של מחבלים שרצחו
יהודים? "ואם באינטלקטואלים עסקינן, האם אין צדיק אחד מקרבם שיעלה את התהייה איפה
הפגם במציאות שמדרבן ילדה לצאת ולדקור יהודי? האם היא שונאת את היהודי בגלל יהדותו,
או אולי מכיוון שהוא כובש? הרי הילדה הזאת לא הכירה מעולם יהודי לא כובש. הגיע הזמן
לחשוב על הילדה הזאת כקורבן לפני הוקעתה כמחבלת, ומהר לרוקן מחסנית בגופה הדק".
הבה נפרש את הטקסט. קודם כל, אין המדובר במחבלת אלא בילדה. אין להוקיע
אותה, כלומר אין לנהוג בה כפי שהוא מציע לנהוג בשופטי בג"ץ – "לרוקן מחסנית
בגופה הדק"; איזה מטעמים עושים שונאי ישראל מעיוות דבריו של הרמטכ"ל.
ה"ילדה" רוצחת היהודים צודקת. היא אינה מכירה יהודי שאינו כובש, ולכן
בצדק היא רוצחת יהודים. בכך שהיא רוצחת יהודים, היא קורבן. ומהו הכיבוש - כבר
למדנו.
אבל לזכותו של בשאראת יאמר, שהוא מגלה נדיבות ומציע לפושעים הציונים טיפ,
כיצד אולי יוכלו לשרוד את שלטונם במדינה שתקום על חורבות מדינת הכיבוש היהודית. זו
הצעתו לשופטים: "כדאי להם כבר עכשיו לחפש אליבי". וזו הצעתו הנדיבה
לגלעד ארדן: "אם יש לך, השר ארדן, איזה חבר ערבי מימים שבהם לא הבדילו בין אדם
לאדם ובין גווייה לגווייה, חדש מהר את הקשר אתו. זה אליבי לא רע".
והעיקר – לא לפחד כלל.
* גדעון לוי ומלחמתו באנטישמיות - בספרו
"על מדרונות הר געש" מספר עמוס עוז על הרצאה שנשא באוניברסיטה בגרמניה.
אחת הסטודנטיות, פעילת שמאל רדיקלי אנטי ישראלי, שאלה אותו האם הדור של הורינו
הגרמנים אינו נושא באחריות לאסונם של הפלשתינאים, כיוון שבגלל מעשיהם הייתה הנכבה?
עוז השיב לה בסרקזם: בוודאי שדור ההורים שלכם אחראי לאסון של הפלשתינאים. הוא
אחראי בכך שהוא לא עשה עבודה טובה. הוא לא השלים את המלאכה. אלמלא התרשל, אילו היה
עושה את מלאכתו עד תום, לא הייתה בעיה לפלשתינאים...
נזכרתי בסיפור עקב פשקוויל נאצה נגד קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, התומכת
בישראל ומוכרת לה צוללות, שכתב גדעון לוי ב"הארץ". משפט המפתח במאמרו: "גרמניה
נושאת חוב היסטורי כבד לעם היהודי. היא גם נושאת חוב עקיף לעם הפלסטיני, שישראל הוקמה
בעקבות השואה על חורבות ארצו". זאת מהותה של מדינת ישראל על פי לוי. מדינה
שקמה על חורבות ארצו של העם הפלשתינאי, תוך ניצול השואה ובהעלמת עין של העולם בשל
השואה. ולכן מפעל חייו של לוי הוא לשים קץ לקיומו של העוול הזה.
לוי, המעריץ את המחבלים רוצחי יהודים ותומך בכל גורם אנטישמי בעולם
(דוגמת "ראיון" סגידה מביך עם גדול המסיתים האנטישמיים מאז מלחמת העולם
השניה רוג'ר ווטרס) השתלח במרקל והאשים
אותה ב...אנטישמיות, לא פחות. "אנטישמיות חדשה היא להתעלם ממצוקות הפלסטינים,
שאין להם זמן אחר מלבד ההווה כדי להשתחרר מכבליהם; לא להבין שלא מגיע להם לחיות עוד
50 שנה תחת ישראל; לא להכיר בכך שמגיע להם שאירופה, וגרמניה בראשה, תעשה למענם, דווקא
בגלל העבר הרודף".
* תהום – בתכנית
הבוקר שלו בגל"צ ביום שלישי, התמקד רזי ברקאי במלחמה ב-BDS.
הוא ראיין ישראלים ויהודים במקומות שונים ברחבי העולם שסיפרו על האופן שבו הם
נאבקים בתופעה. במקביל, גדעון לוי מטיף בכל מאמריו ב"הארץ" ובחו"ל
בעד ה-BDS.
מדוע אני מציין זאת? כדי לקעקע את המושגים: "השמאל"
ו"התקשורת השמאלנית". אלה הנוקטים במושגים הללו, עושים זאת כדי להכליל
בצוותא חדא את רזי ברקאי וגדעון לוי, לרוב בניסיון להציג את שניהם בדמותו של גדעון
לוי. והאמת היא, שבין השמאל הציוני, שרזי ברקאי הוא איבר מאבריו לבין השמאל האנטי
ישראלי, שגדעון לוי הוא דוברו הראשי, פעורה תהום.
דעותיי הפוליטיות רחוקות מאלו של ברקאי, ולא אחת ביקרתי אותו על השימוש
הדמגוגי שהוא עושה במיקרופון להנחלת השקפותיו. אבל אני יודע, שבסופו של דבר, בקו
ההפרדה האידיאולוגי האמתי, הוא ואני נמצאים באותו מחנה ציוני דמוקרטי. מעברו השני
של קו ההפרדה, במחנה האנטי ציוני ואנטי דמוקרטי, נמצאים רוגל אלפר ואיתמר בן גביר.
* שכחו מה זה להיות יהודים - בכתבה
בוויינט תוארו תקיפות אלימות של גרמנים על ריכוזי פליטים, כולל יידוי בקבוקי תבערה
לעבר מרכזים מאוכלסים ועוד. בין המגיבים בטוקבקים, היו שהצדיקו את המעשים הנפשעים.
וכאשר יהודים מזדהים עם גרמנים המבצעים פשעי שנאה גזעניים, אין מילים לבטא את
הזעזוע. הם שכחו מה זה להיות יהודים.
* ישיבת מיר החליטה לעבור מיידיש לעברית - יש לקוות
שזה הצעד הראשון בחזרתם בתשובה, ושעוד נראה אותם מאמצים את הציונות, נאמנים למדינה
היהודית ומשתתפים בהגנה על קיומה וביטחונה.
* קזינו בישראל: מערכה ראשונה – כבר
ב-1958 החל להתגלגל רעיון העוועים של הקמת קזינו בישראל. אז לא היה מדובר באילת אלא
בשבי ציון. היזם והמשקיע היה איש עסקים ששמו לוריא, שהיה מקורב לראשי מפא"י,
שהיו אז בשלטון. בראש המצדדים היה שר האוצר לוי אשכול, שארבע שנים מאוחר יותר נבחר
לראשות הממשלה. בראש המתנגדים - שר החינוך זלמן ארן.
נקווה שכמו הניסיון ההוא וכל הניסיונות שבאו אחריו - גם הניסיון הנוכחי לא
יצא לפועל.
* ביד הלשון
המון טיפות המים – בשעה
טובה ומוצלחת נפתחו סוף סוף ארובות השמים. סוף סוף גשם!
גשם גשם משמים ... ??? ומה ההמשך.
עוד מהגן אנו יודעים: "כל היום טיפות המים".
זאת טעות.
לא אלו מילות שיר – לא "כל היום טיפות המים", אלא "קול המון
טיפות המים". השיר הוא "היורה", אותו כתב יחיאל הלפרין, אביו של המשורר
אוריאל שלח הלא הוא יונתן רטוש. הלחין יואל אנגל.
זה השיר במלואו:
גשם, גשם, משמיים
קול המון טיפות המים
טיף-טיף-טף, טיף-טיף-טף
מחאו כף אל כף
טיף-טף, טיף-טף
טיף-טיף-טף, טיף-טיף-טף
מחאו כף אל כף!
להב אש חוצה שמים
מעוור את העיניים
בריק-וברק, בריק-וברק
זה הבריק הברק
בריק, ברק, בריק, ברק
זה הבריק הברק
בריק, בריק, ברק
בריק, בריק, ברק
קול אדיר מן השמיים
מחריש את האזנים
רם-רעם, רם-רעם
זה הרעם ירעם
רם רם, רם רם
זה הרעם ירעם
רעם רעם, רעם רעם!
ומה הייתה ההשראה של הלפרין? מהיכן "קול המון טיפות המים"? מן
התנ"ך. במלכים א' פרק יח נכתב: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב: עֲלֵה,
אֱכֹל וּשְׁתֵה, כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם".
המון במובן של שפע, או אולי המון במובן של רעש.
ועוד ביטויים בעברית שמקורם בפרק יח במלכים א': "עוכר ישראל",
"פוסח על שתי הסעיפּים", "אין קול ואין עונה" ו"משנס
מתניו".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
