הבלוג של אורי הייטנר

אליהו עולה בסערה השמימה, במופע פירוטכני מרהיב. עוד קודם לכן, הוא עושה את הנס האחרון שלו, המציב אותו בגלריה האקסקלוסיבית של מבקעי מים כדי לאפשר לבני אדם לעבור בחרבה, לצד משה ויהושע: "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ, וַיִּגְלֹם, וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה". המים הם מימיו השוצפים של נהר הירדן. השנים הם אליהו הנביא ואלישע – תלמידו המובהק, נושא כליו וממשיך דרכו.

אלישע היה צמוד זמן רב אל אליהו, יצק מים על ידיו, למד את תורתו ואת אורחותיו, למד ממנו פרקטיקות של מחולל נסים, ונשאלת השאלה האם תשרה עליו רוח האלוהים, האם יידע להתנבא ולחולל נסים.

יומו האחרון של אליהו ידוע לו, לאלישע ולקבוצות בני הנביאים המקובצים באתרים שונים. אליהו עובר ביום זה ממקום למקום, על פי הנחיות אלוהים. בכל מקום הוא מבקש מאלישע לא להמשיך להתלוות אליו, אך אלישע מתעקש ונשבע: "חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ". אלישע מביע באוזני אליהו את המשאלה, לקבל את כוחותיו האלוהיים. אליהו מציג בפניו סימן, על פיו ידע אם שורה עליו רוח אלוהים. אם הוא יהיה עד לחזיון עלייתו השמימה, אות הוא שרוח האלוהים עמו: "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ, יְהִי לְךָ כֵן, וְאִם אַיִן - לֹא יִהְיֶה".

עוד הם מהלכים ומשוחחים, עֵד אלישע למעמד המסעיר: "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם, וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם". אלישע האבל מְצַעֵק את אחד ההספדים הקצרים והיפים ביותר בתנ"ך: "אָבִי, אָבִי! רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!"

אלישע הוא היורש של אליהו, איש האלוהים. האם נחה עליו רוח האלוהים? אלישע יודע שהתשובה לשאלה הזו חיובית – הרי הוא קיבל סימן מאליהו, ומיד לאחר קיבלת הסימן – הוא התגשם במעמד כל כך הרואי.

אולם אין די בכך שהוא יודע. שליח ציבור צריך ציבור, ואין משמעות לכוחותיו ללא לגיטימציה מן הציבור. את הלגיטימציה הזאת עליו לרכוש בהדרגה. תחילה, מהמיליֶה החברתי והתרבותי שלו – בני הנביאים, ולאחר מכן מן הציבור הרחב.

אלישע הולך בגדולות. הנס האחרון של אליהו, שהוא העז לנסות לאחר עשרות שנות נבואה, הוא הנס הראשון של אלישע. "וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ, אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיָּשָׁב, וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן. וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ, אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֹּאמַר: אַיֵּה יְהוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ? ...וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע". ומה שלא פחות חשוב, הוא פומביות הנס. הוא נעשה לנגד עיניהם של בני הנביאים: "וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ, מִנֶּגֶד. וַיֹּאמְרוּ: נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע. וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה".

הנה, יש לו כבר חבר חסידים, נאמנים מאמינים. אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט. אם חסידי חב"ד ממאנים להכיר במותו של הרבי, גם אחרי שהלכו אחרי מיטתו, טמנו את עצמותיו באדמה, כיסו את הקבר בעפר והציבו עליו מצבה – קל וחומר חסידי אליהו, שלא ראוהו מת ולא נקבר. הם יודעים שהוא עלה בסערה השמימה. מה זה אומר? אולי הוא זומן להתייעצות בפמליה של מעלה? אולי הוא זומן לקבל עדכונים לעשרת הדברות?

אולי הוא עלה וחזר? אולי הוא הושלך באחד הגאיות בסביבה והוא כעת בודד, עייף, רעב וצמא, ואיך הם יכולים לנטוש אותו וכבר לדבוק באלישע? ואולי הוא מת וגופתו נטושה, ואיך לא יתנו לו כבוד אחרון? יש להם כבוד לאלישע, והם מבקשים את רשותו: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל. יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת אֲדֹנֶיךָ, פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ יְהוָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הַגֵּיאָיוֹת". אלישע קצר רוח: "וַיֹּאמֶר: לֹא תִשְׁלָחוּ". אבל הם מתעקשים ואינם מרפים, ומפצירים באלישע. לבסוף הוא נכנע ומאפשר להם שלושה ימי חיפושים. החיפושים לא העלו דבר, אלישע מזכיר להם ש"אמרתי לכם", ועכשיו ברור – בני הנביאים אתו, הם חסידיו ונאמניו, הם מאמינים בו ובכוחותיו.

עכשיו יש צורך בלגיטימציה ציבורית. אותה ניתן להשיג באמצעות נס גלוי, לנוכח פני הציבור. מה אליהו עשה זאת במים, גם אלישע עושה זאת במים. אליהו הוריד גשם בכרמל, אלישע ריפא את המים החולים ביריחו.

****

ובכן, ראינו שאלישע הוא ממשיכו ויורשו של אליהו. ראינו שהוא יודע לחולל נסים כאליהו, שהוא יודע לרפא מים כפי שאליהו יודע להוריד גשם, שהוא יודע לחצות את הירדן, כמו אליהו.

ונשאלת השאלה האם הוא ניחן גם ברשעות של אליהו, בחוסר העכבות שלו ובזילות חיי האדם שלו. מסתבר שגם בנושא הזה, עולה התלמיד על מורהו, אם ניתן לדבר על כך במושגים של "עליה". מסתבר שאם אליהו היה קנאי לה', אלישע קנאי לעצמו, לכבודו. קנאי חסר עכבות.

פרק ב מסתיים באחד הסיפורים המזעזעים והמצמררים בתנ"ך. "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל, וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ. וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: עֲלֵה קֵרֵחַ! עֲלֵה קֵרֵחַ! וַיִּפֶן אַחֲרָיו, וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה. וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים".

לאלישע אין כל בעיה לרוקן מחסניות בילדים קטנים, ילדים ישראליים מבית אל, שכל חטאם הוא מעשה קונדס של ילדים: צחקו על היותו קרח. אוי אוי אוי. ועל משובת הנעורים הללו הם נענשו בטבח – טבח המוני של 42 ילדים.

אלישע ערך טבח, והוא ממשיך כאילו כלום: "וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל, וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן".

****

בילדותי הרחוקה, חברי דרור ואני היינו "מקס ומוריץ" קטנים.

בשכונתנו חי אדם עם עקמומיות מסוימת בפיו. הוא היה דתי, מרובה ילדים, ותמיד כשהלך ברחוב השתרכה אחריו שיירת ילדים מסודרים לפי הגובה.

אנו, בטוב לבנו, הענקנו לו שם: "האבא העקום". וזה ממש הצחיק אותנו.

לעתים, ברגע של שעמום, די היה בכך שאחד מאתנו יעווה את פניו בקוד הפרצוף המסמל את "האבא העקום", כדי שנפרוץ בצחוק משחרר והשעמום יפוג.

אך בכך אין די. כאשר ראינו אותו הולך, והשיירה בעקבותיו, תפסנו מחסה מאחורי איזה שיח או גדר חיה, ובהתקרבו פרצנו בצהלות: "האבא העקום! האבא העקום!" ונסנו על נפשנו.

הביטוי שיימינג עוד לא היה אז, אבל ביישנו, ועוד איך ביישנו, אותו ואת ילדיו. ועשינו זאת לא פעם, לא פעמיים ולא עשר פעמים.

הוא מעולם לא הגיב. הוא לא ניסה לרדוף אחרינו, לתפוס אותנו, לתלוש איזו אוזן וללמד לקח. הוא גם לא ניסה לברר מיהם הוריהם של שני הפוחזים, כדי להתלונן.

היינו אז ילדים בני חמש-שש, פחות או יותר. חלפו מאז למעלה מארבעה עשורים וחצי.

אין לי מושג אם "האבא העקום" עוד חי, ואם כן – האם הוא זוכר, האם ילדיו זוכרים? ספק רב. אבל אני זוכר היטב, וחרף השנים הרבות שחלפו, ועל אף שבאמת היינו ילדים קטנים, עד היום אני חש בושה ומתייסר בכל פעם שאני נזכר בכך. ואילו ידעתי מה שמו או שם ילדיו, היום הייתי חוזר ומתנצל בפניהם, על מה שלבטח כלל אינם זוכרים. כי זה טיבו של מצפון – כשהוא נוקף, הוא מעיק ורודף; אין הוא יודע מידתיות.

וכשאני קורא את הסיפור על אלישע ו"עלה קרח", אני חושב לעצמי, עד כמה התמזל מזלי. לו אך היה "האבא העקום" בעל כוחות-על וגם אגוצנטרי ומרושע דיו, הוא היה פותר את הבעיה באמצעות "שְׁתַּיִם דֻּבִּים". אפילו דב "אחת" היה מספיק. 

* 929