* זה היה שבוע האפרטהייד שהיה – "שבוע
האפרטהייד הישראלי" הוא החג הגדול של אויבי ישראל – מנוולי ה-BDS
למיניהם, המנסים ליצור דה-לגיטימציה לישראל ולהוביל לחרמות נגדה.
אז מה היה לנו השבוע, שבוע האפרטהייד הישראלי? ממשלת בריטניה וממשלת קנדה
קיבלו החלטות לקדם חוקים המוציאים את ה-BDS
אל מחוץ לחוק. לאחר שלוש שנים מצרים שבה ושיגרה שגריר לישראל. נשיא קניה אוהורו
קניאטה ביקר בישראל. נתניהו וקניאטה הכריזו על קידום מהלך להקמת ברית (!)
ישראלית-אפריקאית שתכלול את קניה, רואנדה, אוגנדה ואתיופיה. ראש ממשלה בולגריה בויקו
בוריסוב, ביקר ישראל, לקידום יחסי הכלכלה והביטחון בין המדינות. שר הביטחון ביקר
בקפריסין להידוק היחסים הטובים בין המדינות. להקת הרוק ג'ת'רו טאל ביקרה בישראל כחלק מרכבת
אווירית יוצאת דופן של טובי האמנים בעולם המבקרים השנה בישראל.
איני מציע, חלילה, להקל ראש באויב ה-BDS,
בסכנתו ובצורך לצאת למתקפת נגד. אבל כדאי לראות את הפרופורציות – בסך הכל המהלך
הזה כושל, למגינת לבם של אלה בתוכנו האוהבים לחגוג על ה"בידוד המדיני"
של ישראל.
* עקביות – מיום
היבחרו לנשיאות, הציב הנשיא ריבלין את השתלבותם של ערביי ישראל ואת קידום השוויון
שלהם, במקום מרכזי בסדר יומו. החלטתו לא לאשר לח"כ זחאלקה, שערך ביקור הזדהות
עם משפחות מחבלים רוצחים, להשתתף במפגש בבית הנשיא בנושא ההשתלבות והשוויון, מעידה
על עקביותו של הנשיא. איך אפשר לקדם את ההשתלבות, בשיח עם אויביה? מי פוגע ביכולת
ההשתלבות יותר מזחאלקה ושכמותו?
* ריבלין הגזען (ע"פ "הארץ") – לאחר הבחירות
לכנסת ה-11 (1984) זימן כנהוג הנשיא חיים הרצוג את נציגי הסיעות להתייעצויות לקראת
החלטתו על מי להטיל את הרכבת הממשלה. הרצוג מצא פרצה בחוק – לא נכתב בפירוש שעליו
להתייעץ עם נציגי כל הסיעות, ולכן החליט לא להזמין את כהנא. וכך הוא נהג לאורך כל
הקדנציה. הוא נהג כך, כי לא רצה לתת לגיטימציה לפשיסט הגזען הזה ולמה שהוא מייצג.
החלטתו של הרצוג זכתה לגיבוי ציבורי מקיר לקיר.
נשיא המדינה ריבלין הלך השבוע בעקבותיו, כשאסר על ח"כ זחאלקה,
שהשתתף בביקור תמיכה במחבלים, להשתתף בשיח בבית הנשיא שעסק בהשתלבותם של ערביי
ישראל בחברה הישראלית; נושא מרכזי מאוד בפעולתו כנשיא.
מאמר המערכת של "הארץ" בגיליון ערב שבת השתלח בנשיא על החלטתו,
והאשים אותו בלא פחות מ... גזענות. לומר שהחלטתו של ריבלין גזענית, כלומר הוא לא
קיבל את זחאלקה בשל היותו ערבי, זה כמו להאשים את הנשיא הרצוג באנטישמיות, כאילו
הוא לא קיבל כהנא, כיוון שהוא יהודי. זאת שטות גמורה ושקר גס.
כאחרוני הטוקבקיסטים התבטאה מערכת "הארץ" כלפי הנשיא:
"התקרנף... מעל בתפקידו וביזה את הכנסת... מעשה מחפיר... מסע הסתה ורדיפה נגד
הח"כים הערבים... הוסיף עוד שמן לתבערת השנאה והגזענות... הצטרף לכל מקעקעי
הדמוקרטיה שמנסים להחריבה... נכנע להלכי הרוח הלאומנים והגזעניים... הצטרף למסע
ההסתה והרדיפה, שמטרתו האמתית לסלק את הנציגות הערבית והאותנטית מהכנסת ולהפכה
לכנסת יהודייה. בכך מעל ריבלין בתפקידו כנשיא מאחד ולא מפלג, נשיא של כולם, ולא רק
נשיא היהודים הישראלים... עליו למהר ולהתנצל עכשיו בפני ח"כ זחאלקה, על שביזה
אותו ואת הכנסת".
לא יאומן.
להבדיל, ראוי לצטט את דברי הגיבוי של שלי יחימוביץ' להחלטת הנשיא: "עוד
שיעור מדויק באזרחות מהאזרח מספר אחת. ואיזה כיף שיש מישהו ללמוד ממנו. אותו נשיא חכם
ואמיץ, שהתייצב בלי למצמץ נגד החוק לסילוק ח"כים בידי חבריהם, סוגר את דלת מעון
הנשיא, ושוב בלי למצמץ, בפני חבר כנסת שהוא סולד מהתנהגותו. בכך הוא מביע את הזעזוע
ואת הגינוי שלו כלפי ביקורו של זחאלקה בבית משפחות הרוצחים.
קודם הוא שולח לו מסר שלא להגיע, ואחר כך, כשזחאלקה מתעקש להגיע כאורח לא
קרוא – הוא מוותר על הנימוס ונועל בפניו את דלת משכן הנשיא.
ככה, בתכונות שכל כך חסרות היום בהנהגת המדינה, בעדינות, בממלכתיות ובתקיפות,
הוא קובע את גבולות הגזרה של הדמוקרטיה הישראלית: לא אחוקק נגדך חוק, אבל אינך רצוי
בבית הספר הממלכתי שלי".
* האיום על הפלקט – ליאור
דיין, מי שניצב "בצד היותר שמאלי של המפה", כהגדרתו, סייר במסגרת צילומי
תכנית לערוץ עשרים בעיר חברון, ובסופה אמר ש"המצב הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מורכב
ממה שהוא נראה משכונת רמת אביב בתל אביב ומבעד לחדשות ערוץ 2, זאת האמת". זאת
באמת האמת. המצב מורכב, וכשלומדים אותו, מסיירים בשטח, נפגשים עם בעלי דעות אחרות,
מודעים לפחות למורכבות הדברים.
מורכבות היא הדבר המפחיד ביותר את אנשי הפלקט, אנשי השחור לבן. טוב להם
יותר עם אנשי השחור לבן, מקביליהם מן הצד השני. לא מכבר, כתב רוגל אלפר מאמר הערצה
לתשלילו, בן דמותו מימין, איתמר בן גביר, בו הוא העלה על נס את מהפכנותו
האנרכיסטית. היא הזכירה לו את עצמו. אכן, בן גביר מייצג השקפת עולם מורכבת כעומק הפלקט
של אלפר.
אבל כאשר דיין, איש "הצד היותר שמאלי של המפה" נוכח שהמציאות
מורכבת יותר מהפלקט, לדידו של אלפר זו "התקרנפות מרהיבה תוך הפגנת גמישות מצפונית
מעוררת התפעלות, ממש בורג צוקהרה עם דאבל סלטה קדימה, פליק־פלאק לאחור ונחיתה מושלמת
על הרגליים. מסע ההתקרנפות שלו רק החל, אבל כבר עכשיו אפשר לאבחן שהוא קרנף עם פוטנציאל
גדול". אלפר רוצה את דיין כבת יענה. אם דיין מבקש לפקוח עיניים, להביט
במציאות וללמוד את מורכבותה, הוא באחת "קרנף". כי בעומק מורכבותו של
אלפר, כל מי שאינו בת יענה, הוא קרנף.
* שנים אוחזין ברב קוק – "נאמני
תורה ועבודה", היא תנועה ציונית דתית, הפועלת קרוב לארבעים שנה, ומקדמת את
תפיסת "תורה ועבודה" – גישה מתונה ופתוחה של הדת היהודית לחברה הישראלית
על כל גווניה, למודרנה ולהומניזם על כל גווניהם, להנחלת יהדות ליברלית, ציונית
ומוסרית בחברה הישראלית כולה ובמיוחד בציונות הדתית. התנועה מכילה בתוכה מנעד רחב
של בעלי דעות בנושאי ארץ ישראל, חוץ וביטחון, אך דומני שבאופן כללי גם בסוגיה זו
היא מבטאת גישה מתונה יותר מהקונצנזוס של הציונות הדתית.
תנועת "נאמני תורה ועבודה" מוציאה כתב עת איכותי מאוד, הנקרא
"דעות". כל גיליון מוקדש לנושא מסוים, והכותבים בו עוסקים בנושא הגיליון
מכיוונים שונים, בניתוח עמוק ויסודי, לפניי ולפנים. הגיליון האחרון של
"דעות" הוקדש לרב קוק ומשנתו, ולרלוונטיות שלה לחיינו.
אך טבעי שתנועה כ"נאמני תורה ועבודה" תראה עצמה ממשיכת דרכו של
הרב קוק ותראה בהגותו את אחד ממקורות יניקתה. איך זה מסתדר עם העובדה שגם הגורמים
השמרניים ביותר בציונות הדתית, היריבים האידיאולוגיים החריפים ביותר של
"נאמני תורה ועבודה" – "ישיבות הקו" החרד"ליסטיות, אף הם
מחויבים לתורת הרב קוק ורואים עצמם ממשיכי דרכו? התשובה היא המורכבות והעומק של
תורת הרב קוק. הרב קוק לא היה פשרן, סובלן ופלורליסט. הוא דווקא היה מקסימליסט
שהציב דרישות גבוהות מאוד לפרט, לחברה ולאומה. גישתו הייתה מקסימליסטית בכל כיווניה,
גם בכיוון של החיים הדתיים ושל המחויבות הלאומית, כפי שהם באים לידי ביטוי בתפיסה
החרד"לית, אולם לא פחות מכך, ביחסו ל"נטיות החיים" השונות, ובהן
האידיאולוגיות המודרניות כמו ההומניזם, הליברליזם, הלאומיות, הסוציאליזם, הציונות
ובכלל זה הציונות החילונית; וכן גם ביחסו ל"נטיות החיים" במובן של
אמנות, ספרות, פילוסופיה, מדע – כולל תורת דרווין, פסיכולוגיה ואפילו הספורט.
גישתו לכל אותן "נטיות החיים" אינן של קבלה ופתיחות כלפיהן, אלא של
קידושן – הוא ראה בהן, כאשר הן באות ממקום טהור ומחיפוש אמתי אחר האמת וכשהן מבטאות
באופן אותנטי את האדם, כביטוי של האלוהות. ההסתגרות מפניהן, היא הסתגרות מפני
ביטויים של האלוהות בעולם. לכן, אין להיבדל ולהימנע מהן, אלא להיות נוכחים בהן
ולהחיל עליהן ובתוכן את היהדות, ולראות בהן חלק מן ההוויה היהודית.
האופן שבו החרד"לות מפרשת את הרב קוק חלקי מאוד, ומתורץ בכך שגישתו
הכוללת היא אידיאל אוטופי לעתיד לבוא, כשהדור יכשר לכך, ודורנו אינו כשר לכך, ולעת
עתה יש להתמקד בממדים הדתיים והלאומיים של משנתו, שאף הם כשלעצמם מאתגרים ומחייבים
מאוד את הפרט והכלל.
לעומתם, הזרם הליברלי בציונות הדתית, מאמץ את תורת הרב קוק בכוליותה,
בהתאמה לאתגרי השעה. המאמרים בגיליון "דעות" אינם מכסים על השניוּת והמורכבות
בגישתו של הרב קוק, אך למיטב הכרתי הם מיטיבים לפרש את תורתו. האופן בו תורתו
מפורשת בכתב העת, תואמת את האופן שבו אני מבין את כתביו, ואת האופן שבו פירשתי
אותו במחקר שכתבתי לפני שנים אחדות על גישתו ליהדות החילונית.
השבוע קראתי בעניין רב את גיליון "דעות" על הרב קוק, ובדיוק
השבוע קראתי התייחסות לרב קוק בפשקוויל הנאצה התורן של המסית והמדיח הסדרתי ספי
רכלבסקי ב"הארץ". במאמרו, הוא הציג, במפגן של בורות ושנאה, את החינוך
הדתי כחינוך פרימיטיבי התקוע בימי הביניים וחתום מפני המדע, הקדמה והנאורות של
מאות השנים האחרונות. לטענתו, החינוך הדתי, המסרב לתת דריסת רגל לכל גישה אחרת,
משתלט גם על החינוך הממלכתי וכופה עליו אותה הסתגרות פונדמנטליסטית, משיחית,
קלריקלית, לאומנית. הפתרון שלו – לפרק את מסגרות החינוך הדתי, להטמיע אותן במערכת
חינוך אחת שתהיה בדרכו המודרנית, הנאורה, החילונית והפתוחה של ספי רכלבסקי.
במאמר, הוא שוב ושוב ציין שהרוח שנגדה הוא יוצא היא
"קוקניקית", כביטוי גנאי לרוח המבטאת אותה סגירות פונדמנטליסטית לתרבות
המערב, לנאורות ולקדמה. שוב ושוב הוא דיבר על בנט הקוקיסט, ממשיך דרכו של זבולון
המר הקוקיסט וכו'. אלא שתורתו של הרב קוק היא היפוכו המוחלט של מה שמכנה המסית
והמדיח הסדרתי "קוקיזם". מאיפה הוא שאב את ה"ידע" שלו בנושא?
כנראה שהוא קרא את ערימת הזבל הקרויה "חמורו של משיח", ספר שכתב... ספי
רכלבסקי, בו הוא ליקט אוסף של קטעי אמירות, שברי ציטוטים מחוץ להקשרם ובפרשנות
יצירתית, ויצר מצג שווא על אודות תפיסתו של הרב קוק.
לאחר צאת הספר, שמעתי הרצאה של פרופ' אבי רביצקי על תורת הרב קוק, בכנס
"לא בשמים" בכפר בלום. רביצקי הוא איש הרוח המזוהה ביותר עם הגישות
הליברליות והפתוחות בציונות הדתית ועם גישה יונית בשאלות חוץ וביטחון. רביצקי פתח
ואמר שהוא אינו תלמיד של הרב קוק והוא אף בר פלוגתא של תלמידיו, אך הוא בחר להרצות
על הנושא, בעקבות קריאת "חמורו של משיח". במשך שעה וחצי הוא ריתק את
הקהל בהרצאה שעימתה בין האופן בו מוצגת תפיסתו של הרב קוק בספר לבין משנתו האמתית.
במשך שעה וחצי הוא קטל את הספר, הפריך כל טענה וטענה שבו, לא הותיר ממנו אבן על
אבן והציג אותו כעפרא דארעא.
אבל למרבה הצער, יש לא מעט אנשים, שכל מה שהם יודעים על תורת הרב קוק,
הוא מה שכתוב באותה ערימת הבלים, שכל כולה פרץ של שנאה ותו לא.
* מי רצח את יאסר ערפאת? – את
הכרך השני של האוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי", הקדיש אורי אבנרי לזכרם של
"אנשי המלחמות שהפכו ללוחמי שלום ושילמו על כך בחייהם". לצד סעיד חמאמי,
עיצאם סרטאווי, אנדי קוריאל ויצחק רבין שאכן נרצחו בידי קנאים בני עמם בשל חתירתם
לשלום, הוא הוסיף את... יאסר ערפאת. נעזוב את השקר הגס על פיו ערפאת הפך
ל"לוחם שלום". אבל... איפה הוא שילם בחייו על עמדותיו? אבנרי: "מת
ממחלה מסתורית החשודה כהרעלה". כל החקירות של נסיבות מותו הפריכו את טענת
ההרעלה, אבל ממתי עובדות מזיזות לאורי אבנרי?
* תו"ל המפגע הבודד – החלטתו
של הרמטכ"ל שכל חייל יצא לחופשה עם נשק נכונה תמיד, וביתר שאת לנוכח מתקפת
הטרור. אולם המקרה הטרגי שבו רס"ן אליאב גלמן נהרג מאש כוחותינו מצביע על
הסכנות שבשימוש בנשק.
אנו מתמודדים היום עם איום המפגע הבודד, השולף במפתיע סכין כדי לדקור יהודי
או מנסה לדרוס יהודים. מול איום זה, "כוחותינו" שצריכים לתת מענה הם לא
פעם חייל בחופשה. אין די בכך שהנם אוחזים בנשק, יש להכין אותם להתמודדות עם האויב
הזה. איך מזהים, איך מגיבים נכון ובמהירות, איך ומתי יש להשתמש בנשק חם, איך
להימנע מפגיעה בכוחותינו, איך להימנע מפגיעה במחבל אחרי שנוטרל אם נשאר בחיים
וכו'. יש לגבש תורת לחימה ולאמן על פיה את כל החיילים, מכל היחידות, כולל אימוני
קרב מגע, מצבי ירי ולוט"ר.
* צחוק מהחוק – לאורי
אבנרי ב"העולם הזה" היו שיטות יצירתיות לעקיפת צנזורה וצווי איסור
פרסום. למשל, הוא נהג לפרסם כתבה על בכיר ששמו נאסר לפרסום, ולצדו ידיעה נוספת,
חסרת כל חשיבות, על אותו אדם, עם תמונה גדולה שלו. בכך הוא המתיק סוד גלוי עם
קוראיו.
כך נהג "ישראל היום" בפרשת ענבל אור. צו איסור הפרסום התמקד
בשמה, אך גם סמנכ"ל הכספים שלה נעצר לחקירה. "ישראל היום" יצא
בכותרת ענק: "נעצר סמנכ"ל הכספים של ענבל אור" ותחתיה תמונה גדולה
שלה. ולאורך עמודים 2-3 כותרת ענק: "באור לא מחמיא" ושוב תמונה גדולה של
ענבל אור. וכותרת המשנה: "הסתבכות בקבוצת הנדל"ן של ענבל אור: נעצר
סמנכ"ל הכספים של הקבוצה" ועל מעצרה של אור עצמה נכתב בכותרת המשנה:
"גורם בכיר נוסף בקבוצה נעצר, שמו נאסר לפרסום".
אפשר לחלוק על הצו, ויתכן שאכן ידו של בית המשפט קלה מדי על הדק הוצאת
הצווים הללו. אולם אם בית המשפט סבור שיש להטיל צו כזה, כדי שלא לפגוע בחקירה או
כדי לא לפגוע בשמו של חשוד בשלבים הראשונים של חקירתו, מן הראוי לכבד את הצו. נכון
שבעידן האינטרנט והרשתות החברתיות קשה לאכוף את הצווים הללו, ובכל זאת, ניתן לצפות
מן העיתונות ליתר אחריות ומכובדות.
* ביד הלשון
תפסתי את אבשלום קור - "תשמע",
פנה אבשלום קור למראיינו נתיב רובינזון ברשת ב'... אופס... היה עליו לפנות אליו במשקל
ציווי: "שמע".
לא שגיאה קריטית, בוודאי בדיבור קולח, אבל... בכל זאת... אבשלום קור. תענוג
לתפוס אותו בשגיאה. הרי זאת התגלמות המושג "אדם נשך כלב".
אבשלום קור קיבל השבוע את פרס ראש הממשלה, בכנס "לשון בראשון",
כנס ראש הממשלה לשפה העברית. מעטים ראויים לפרס כאבשלום קור, הכוהן הגדול של השפה העברית.
פועלו של קור משלב הנחלת הידע הרחב שלו בשפה עברית, ומלחמת חורמה בלעז.
גישתו בנושא הלעז, "מלחמה לו את הלעז להשחית", קיצונית ומאבקו לעתים
פאתטי. העברית ניצחה והניצחון דרמטי ובלתי הפיך. אפשר להרגיע. אין היום צורך ב"גדוד
מגיני השפה העברית".
אבל טוב שיש כמה אבשלום קורים כאלה, בדיוק כפי שיש מקום לכמה טהרני איכות
השלטון ולירוקים פונדמנטליסטים. נכון, הם משוגעים לדבר אחד, הם אינם רואים את התמונה
השלמה, אבל תרומתם כשומרי סף, כאוונגרד, כסמנים ימניים - חשובה.
פועלו החשוב יותר הוא בהאהבת השפה על הציבור, בהקניית ידע בעברית, בעיקר בפינתו
"באופן מילולי" בגל"צ, המשודרת כבר 39 שנים! עזריה אלון נכנס לספר השיאים
של גינס על התמדה בת 55 שנה בשידור פינתו "נוף ארצנו", אך זו הייתה פינה
שבועית. להחזיק פינה יומית במשך ארבעה עשורים, זה בהחלט הישג יוצא דופן. אני אוהב להאזין
לפינה, למדתי ואני לומד בה הרבה ואבשלום קור מגיש אותה בחן.
ברכות לאבשלום קור, הדוקטור (במילרע ועם ה"א הידיעה) אבשלום קור, מחובֵב
שפת עבר.
(והמלצתי לשנה הבאה – ירון לונדון).
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
