עקרה /
אחינועם ניני
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.16
לפני שבועיים קיבל אריאל זילבר פרס אמ"י על מפעל חיים. ברגע שהוא
קיבל את הפרס מיד הופנו הזרקורים לעברה של אחינועם ניני. האומה כולה ועמה כל
ההיסטוריה היהודית ציפו למוצא פיה – מה היא תאמר, איך היא תגיב הפעם, לנוכח תגובתה
כשהוא קיבל את פרס אקו"ם. וכמי שמודעת לגודל הציפיות, אחינועם ניני לא אכזבה.
היא הייתה חייבת להגביר את המינון, אם בפעם שעבר הודיעה על החרמת הטקס, הפעם
הודיעה על פרישה מאמ"י. ויזועו אמות הספים.
אם לנקוט לשון המעטה, אומר שתגובתה של אחינועם ניני אינה מעידה על
תבונה יתרה. יש בה אפילו משהו ילדותי, משהו של שוטה הכפר (מיד עולה לראשי שם של
מישהו מן הכפר שלי), שיודע שמצפים ממנו להתלהם, והוא לא יאכזב, כמי שנגזר עליו לא
להחמיץ אף מהמורה בכביש, ויקפיד תמיד למעוד לתוכה. אחינועם ניני לא הצליחה לגרום לתנועת פרישה או
לתופעת חרם. היא בסך הכל בודדה את עצמה, הפכה את עצמה ללעג ולקלס, וצפתה בעיניים
משתאות ביהונתן גפן עולה יחד עם אריאל זילבר לקבל את הפרס, ומפרגן לו, אף שאיש לא
יחשוד בו שהוא מקבל את עמדותיו והוא אף הבהיר זאת.
גישתי לאחינועם ניני דומה לגישתי לאריאל זילבר. שניהם קיצונים, בעלי
דעות בלתי נסבלות, במובן שאין מקום לסובלנות כלפיהן. אין סובלנות כלפי עמדותיו
הכהניסטיות הגזעניות של זילבר. אין סובלנות כלפי השתתפותה המתריסה של אחינועם ניני
בפרובוקציה הזולה והפרברסית ביום הזיכרון לחללי צה"ל – בטקס משותף לחללי
מערכות ישראל ולמחבלים.
ולמרות סלידתי מדעותיהם הפוליטיות, אני אוהב מאוד את יצירתם האמנותית
ומעריך מאוד את תרומתם לזמר העברי ולתרבות הישראלית.
מזה 25 שנים אחינועם ניני היא אחת הזמרות והיוצרות המצוינות, הטובות
ביותר שיש לנו. קולה – קול זמיר, והיא מופיעה בחן רב, חוש קצב מפותח ורפרטואר
נפלא, המורכב הן משירים שכתבה והלחינה, הן משירי משוררים שהלחינה והן משירים
שנכתבו והולחנו בעבורה. יחד עם גיל דור, היא הוציאה תקליטים מצוינים והעלתה הופעות
נהדרות. בקיצור, זמרת נהדרת.
כאדם דעתן בעל רצון להשפיע, אני מבין כל אדם דעתן הרוצה להשפיע, ואין
לי כל טענה כלפי אמן, על כך שהוא מנצל את פרסומו, מעמדו והבמה הניתנת לו כדי
להשמיע את דעותיו ולנסות להשפיע. אני במקומו הייתי נוהג באותה דרך.
עם זאת, כדאי לזכור שכישרון מוסיקלי וקולי אינו ערובה לתבונה פוליטית,
לא למוסריות וערכיות ולא להערכת מצב אסטרטגית מלומדת. אין כל יתרון לזמר, לשחקן
ואף ליוצר, כבעל דעה, על דעתו של נגר, מהנדס, רופא, סנדלר, קברן או דבוראי.
בנוסף לכך, אי אפשר להתעלם מתופעת העדר בקרב אמנים, המצטופפים ברובם
הגדול באותו אזור פוליטי מוגדר ומגודר, שגם אם הוא לעומתי לעמדת הרוב במדינה –
בעצם היותו עדר צפוף ומחמם, הוא אזור הנוחות והפינוק של אותו אמן. הסנקציה למי
שסוטה מן הקו, היא לעג, ומי מוכן להיות נלעג במיליה שלו, בברנז'ה אליה הוא מתייחס,
או לפחות חותר להתייחס. וכך אנו רואים איך רוב גדול של האמנים מתנבאים באותה שפה,
מנוגדת לעמדת הרוב, ומרגישים כמיוחדים, כאינדיבידואליסטים, כהולכים נגד הזרם,
ואפילו אינם חשים שאין קונפורמיסטים מהם, הנוהים ללא מחשבה אחרי העדר שלהם. ובכל
עדר יש מי שמתנדב להיות שוטה העדר, מתוך תחושה שבאמירותיו הקיצוניות הוא מגלם את רוח
העדר, בלי שיחוש שהוא יוצא טמבל, קודם כל בתוך העדר שלו.
כפי ששמתם לב, לא אמרתי מילה על אחינועם ניני הפוליטיקאית, אלא רק על
אחינועם ניני האמנית. ובתור שכזו, אני מעריך אותה מאוד.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. היה זה באחת מתכניות האירוח של
ערב שבת בראשית שנות ה-90; איני זוכר אם של רבקה מיכאלי או של מני פאר, אולי של
מגיש אחר. תימניה צעירה, נחמדה ורבת קסם, שרה נפלא, כשלצדה גיל דור המלווה אותה
בנאמנות מאז ועד היום. היא שרה את "פרנויה", שאותו כתבה והלחינה, ואני
התאהבתי.
מאז אני עוקב בהנאה רבה אחרי יצירתה, אוהב את המוסיקה שלה, את שיריה
המקוריים, את שירי המשוררים שהיא שרה, את השירים המתורגמים – כמו למשל התקליט
הנהדר של שירים נפוליטניים.
אחינועם ניני אוהבת מאוד שתי משוררות, שבעיניי הן המשוררות העבריות
הגדולות מכולן: רחל ולאה גולדברג. להיטה הגדול ביותר בכל הזמנים, הוא השיר
"הוא" של לאה גולדברג, המוכר בפיה ובלחנה כ"בואי כלה". שיריהן
של שתי המשוררות שזורים בתקליטיה, ולפני כעשרים שנה היא יצאה במופע משיריהן –
"רחל ולאה". צפיתי במופע הזה בצמח, ומאוד מאוד נהניתי משירתה, אבל די
חשתי נבוך מרמתם של דברי הקישור שהשמיעה, ומאז אני מעדיף ליהנות ממנה דרך האזנה
לתקליטים ולרדיו וצפיה בטלוויזיה.
השיר שנאזין לו היום הוא "עקרה", שירה המקסים של רחל
המשוררת, אותו הלחינה אחינועם ניני והקליטה לאלבומה הראשון. לשיר כבר היו שני
לחנים קודמים ושני ביצועים קודמים, שאותם היא לא הכירה, כיוון שגדלה בחו"ל.
חוה אלברשטיין שרה את השיר בלחנה של דרורה חבקין, לתקליט שירי רחל שהקליטה עם דני
גרנות ב-1968. שם נקרא השיר: אורי. הביצוע השני הוא של שולי נתן, ללחנו של פאול בן
חיים. שני ביצועים נפלאים ללחנים יפים. אך את לחנה וביצועה של אחינועם אני אוהב
במיוחד.
השיר הזה מאוד קרוב אליי, כיוון שהוא אחד ממקורות שמי. אמי, שקראו לה
רחל והיא אהבה מאוד את המשוררת רחל ואת שירתה, קראה לי בשם זה, הן כיוון שנולדתי
בקרבת חנוכה והן בשל השיר המקסים הזה. יש בישראל הרבה מאוד גברים הקרויים אורי
בזכות השיר.
רחל המשוררת הייתה מטפלת של ילדי דגניה א' – היא אהבה מאוד ילדים, אך
בשל מחלתה שפקדה אותה בגיל צעיר, לא זכתה לילדים משלה. ובשיר רב עוצמה ורגש, ביטאה
את כאב העקרות.
השיר מבטא את הכמיהה לילד, הילד שאיננו, אך הוא כל כך מוחשי – יש לו
שם, יש לו פנים, יש לו מראה, היא חוֹוָה אתו את חוויית האימהות. כמו בשירים אחרים,
רחל המשוררת מזדהה עם רחל אמנו, וכאן עם עקרותה וגעגועיה לילד ועם מִרְמוּרָהּ
וקנאתהּ, כפי שבאה לידי ביטוי בדברים שהטיחה ביעקב. כאן היא מזדהה גם עם תפילתה של
חנה בשילה. אולם בניגוד אליהן – רחל שילדה את יוסף ובנימין וחנה שילדה את שמואל, רחל
המשוררת לא זכתה.
"רסיס נהרה לילדי השחרחר" – אילו מילים נפלאות.
אנו נאזין לשיר בביצוע אחינועם בליווי התזמורת הפילהרמונית.
בן לו היה לי
ילד קטן
שחור תלתלים ונבון
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן
ילד קטן
אורי אקרא לו
אורי שלי
רך וצלול הוא השם הקצר
רסיס נהרה
לילדי השחרחר
אורי אקרא לו
אורי אקרא
עוד אתמרמר כרחל (האם)
עוד אתפלל כחנה בשילה
(עוד) אחכה לו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
