בערב ל"ג בעומר הקרוב ימלאו 75 שנים להקמת הפלמ"ח. אי אפשר
לתאר את הציונות בלי הפלמ"ח; את המאבק בבריטים, את ההעפלה וכמובן את הניצחון
במלחמת השחרור. ואי אפשר להבין את הפלמ"ח בהתעלם מהבחירה להכריז על הקמתו
בל"ג בעומר. ואי אפשר להבין את המהפכה הציונית בהתעלם מהמקום המרכזי של אתוס הגבורה
של מרד בר כוכבא בהוויה הציונית.
ב"מבחן התוצאה" הקר, בטבלאות אקסל חסרות רוח ונשמה של
"רווח והפסד", מרד בר כוכבא היה כישלון חרוץ. אמנם בר כוכבא הצליח לסחוף
אחריו את העם ולארגן אותו למרד, שבראשיתו הביא לניצחון על האימפריה הרומית האדירה ולעצמאות
יהודית, שנמשכה שלוש שנים, אך לאחר שהאימפריה גייסה את כוחותיה מארצות אירופה
והמזרח, היא דיכאה את המרד באכזריות, בהשמדה המונית ובמכה קשה לעם היהודי בארץ
ישראל, שהאיצה והרחיבה את יציאתו לגלות. אולם "מבחן התוצאה" הזה, אולי תואם
את "האמת הארכיאולוגית", על פי הגדרות אחד העם, אך זו גישה מצומצמת וצרה
בפרספקטיבה רחבה של "האמת ההיסטורית".
נס קיומו של העם היהודי, היחיד מעמי קדם, בתנאי השעבוד, הגלות והפיזור
הבלתי אפשריים, הוא תופעה כמעט בלתי נתפסת, ואי אפשר להסביר אותה בממד מצומצם אחד.
לטעמי, בפרספקטיבה היסטורית רחבה, ניתן להסבירה באחדות של ניגודים היסטוריים,
המשלימים אלה את אלה. לכאורה, אין ניגוד גדול יותר בין מה שמייצג רבן יוחנן בן
זכאי למה שמייצג בר כוכבא. אך עורמת ההיסטוריה, היא שהשילוב בין הניגודים הוא
שקיים את העם היהודי.
ריב"ז העניק ליהדות את הגמישות והסתגלנות, בכך שהנהיג יחד עם
חכמי יבנה בדורו וממשיכיהם בדורות הבאים את הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות –
יצירת יהדות פוסט מקדשית, היודעת להתקיים ולשגשג גם ללא עצמאות מדינית, ללא ישיבה
בפועל בארץ ישראל, ללא בית המקדש ועבודת הקורבנות וללא המצוות התלויות בארץ. זו
יהדות שהיטיבה להסתגל למהמורות ההיסטוריה, לתועפות השנאה והרדיפות ולשמר את העם
היהודי, את דתו ותרבותו, כאשר ארץ ישראל היא מחוז חפץ, כמיהה וגעגוע בציפיה לגאולה
נסית. היהדות הרבנית השתדלה להדחיק את רוח הלאומיות ואת הגיבורים הלאומיים כמו
המקבים, הקנאים ובר כוכבא, והציגה את הלאומיות האקטיבית כהפרת שלוש השבועות – לא לעלות
בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ.
השואה הייתה סופה של היהדות הגלותית. אלמלא התחיה הציונית, שקדמה
לשואה, לא הייתה לעם היהודי תקומה מן החורבן הזה. התחיה הציונית לא הייתה מתרחשת
אלמלא נזרעו בעם היהודי וביהדות זרעי ההתרסה, התגר והאקטיביזם הלאומי, שאתגרו את
הגעגוע הפאסיבי לאורך הדורות, רחשו ופעפעו בתת התודעה היהודית. הזרעים הללו הביאו
גם לאסונות, כמו השבתאות, אך בלעדי הרוח הזו, הגם שהודחקה, ספק רב אם העם היהודי
היה מתקיים לאורך הדורות. ובזכות הרוח הזו, ובהשפעת הלאומיות המודרנית באירופה,
עלתה הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, שאפשרה את המשך קיומו גם במאה ה-20,
במאה ה-21 ולעתיד לבוא, בשיבת ציון וקוממיות לאומית במדינת ישראל הריבונית.
בר כוכבא הוא אחד הסמלים המרכזיים של רוח האקטיביזם הלאומי, שחוללה את
הציונות, ובזכותה העם היהודי שב למולדתו, החיה את שפתו והקים את מדינת ישראל.
מרד בר כוכבא, כמו גם מרד המקבים והמרד הגדול, היו סמליהם של כל הזרמים
בציונות – הציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניסטית, האזרחית והדתית. הניסיון
בשלושים-ארבעים השנים האחרונות לקעקע את אתוס בר כוכבא ולהציג אותו כמטורף שהמיט
אסון על עם ישראל, נובע בעיקרו מנסיגה מהאתוס הציוני ורצון לקעקע את סמליו.
במוזיאון ארץ ישראל מוצגת בימים אלה התערוכה "בר כוכבא".
התערוכה נפתחת בסיפור ההיסטורי של המרד ומציגה ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה. עיקרה
של התערוכה, היא מקומו של בר כוכבא באתוס הציוני – בספרות, באמנות, בחינוך,
באגודות הספורט, בתנועות הנוער (מבית"ר ו"בני עקיבא" ועד "השומר
הצעיר") ובממלכתיות; מהאגדה על בר כוכבא והאריה, שחוברה באמצע המאה ה-19 ועד
טקס הקבורה הממלכתי (והפאתטי משהו) של "עצמות לוחמי בר כוכבא" ב-1982, שבועיים
לפני פרוץ מלחמת הלבנון הראשונה.
התערוכה מסתיימת בפולמוס על מיתוס הגבורה של בר כוכבא. המחלוקת מוצגת
בהקרנת דיון טלוויזיוני בהנחיית אלעזר שטורם, בין הרב אורי שרקי להיסטוריון פרופ'
קרלו שטרנגר, (ולמעשה לעימות בין שטורם ושטרנגר לשרקי).
התערוכה מיטיבה להציג את מקומו של בר כוכבא בסיפור הציוני ובתרבות
הציונית, תוך שהיא ממחישה זאת במוצגים יפים ומרגשים. לזכותה של התערוכה יש לציין,
שהיא אינה נוקטת עמדה, אלא מספקת כלים לקהל למחשבה ולגיבוש דעה.
עם זאת, יש בתערוכה מספר כשלים. העיקרי הוא בסרט הטלוויזיה, שהווליום
שלו נמוך מאוד וקשה מאד לשמוע אותו על רקע האקוסטיקה הגרועה של אולם התצוגה כולו. מתחת
לדגל של קן "השומר הצעיר" בנתניה מל"ג בעומד תשכ"ה, נכתב
"אמצע שנות החמישים" אף שהשנה היא 1965. בסרטון על המכביה הראשונה,
שנקבעה לציון 1,800 שנה למרד בר כוכבא, נאמר שהשתתפו במכביה 930 ספורטאים, ובטקסט
הכתוב על המכביה, הצמוד למסך, נכתב שהשתתפו בה 5,000 ספורטאים. חסרה התייחסות
לאתוס הגבורה של בר כוכבא במחתרות ובצה"ל ובהצגת פולמוס בר כוכבא נפקד מקומו
של פרופ' יהושפט הרכבי, שעורר את הפולמוס הזה בראשית שנות ה-80.
אסיים בדברים שאמר חתן פרס ישראל, הארכיאולוג יגאל ידין, חוקר מרד בר
כוכבא והרמטכ"ל השני של צה"ל, בשנת 1983, בשיאו של פולמוס בר כוכבא
שחולל הרכבי. "...על סמך הערכת
המצב שלנו... החליטו להכריז על הקמת מדינת ישראל! הרי החלטה זו יכלה להביא גם להרס.
וההרס יכול היה להיות גדול מההרס של מרד בר-כוכבא, הרס טוטלי. כי שנאת היהודים מצד
ערביי הארץ, באותם הימים, כשהמופתי הירושלמי עמד בראשם, שנאתם הייתה כל-כך גדולה, שמלחמתנו,
לו נגמרה במפלה, ואולי גם בשחיטה פיזית - הייתה נהפכת להשמדה מוחלטת! אלא מה? איך אומרים
באנגלית: אין
לך דבר המצליח יותר מן ההצלחה - ולכן, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מפי בן-גוריון, שעמד
בראש הממשלה הזמנית, תירשם בהיסטוריה העברית כאחד האקטים הגדולים של עמנו, ובצדק; ובן-גוריון
- כגיבור שלמעשה הושיע את ישראל בשיקול-דעתו הנכון.
מי שטוען, כטענתו של הרכבי, שיש לשקול כל
מעשה העזה ב"חשיבה ריאליסטית" כהגדרתו, היה צריך להצביע בתש"ח נגד הקמת
מדינה יהודית. שכן, כל הטיעונים נגד קריאת התיגר של 600 אלף יהודי ארץ-ישראל, היו אז
חסרי הגיון.
... ואשר לערך הגבורה וההקרבה למען האידיאל
בו מאמינים בני העם היהודי - גם בנושא זה אין לי ספק, כי יש להמשיך ולחנך עליו. כי
עמנו לא יוכל להתקיים כעם אם יפסיק להאמין במשהו שהוא הייחוד שלו - ועל כך יהיו בני
העם מוכנים לתת את נפשם.
* "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
