במאמרי "עולים חורנה", לפני שבועיים, תיארתי את הכמיהה לחורן (האזור
הקרוי היום "הגולן הסורי") בקרב היישוב בא"י ובעיקר בתנועת העבודה,
בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה שעברה, על אף שהגולן והחורן היו בשלטון
צרפת, מחוץ לא"י המנדטורית. על כך הוסיף מנשה כהן, שתיאר בגיליון הקודם את
ההתיישבות בחורן של חלוצי העליה הראשונה.
במאמר זה אציג פן נוסף של הכמיהה לגולן ולחורן – הביטוי האמנותי שלה,
בשירה ובזמר העברי.
****
ב-1935 עלה לאקרנים סרט הקולנוע הראשון שהופק במלואו בארץ ישראל – "זאת
היא הארץ", שאותו הפיק ברוך אגדתי, על פי תסריט של אביגדור המאירי. הסרט,
ששילב קטעים דוקומנטריים עם צילומים מבוימים, הציג חמישים שנות התיישבות ציונית
בארץ ישראל, מימי הביל"ויים ועד אותה תקופה. הסרט הופק במימון קק"ל. את
השירים לסרט כתבו עמנואל המאירי ואלכסנדר פן. בין השירים, הופיע השיר
"מולדתי", שבדרך כלל הוא משויך לרפרטואר המפואר של "עממי", אך
יש המשייכים אותו לאלכסנדר פן. גם הלחן של השיר הוא של "עממי", והוא לחן
ארצישראלי המושפע משירי העם של ערביי ארץ ישראל.
מוֹלַדְתִּי
אֶרֶץ כְּנַעַן.
מְגַמָּתִי -
שְׂדוֹת חוֹרָן.
ב-1935, 12 שנים לאחר שחבר הלאומים קבע את הגבול הבינלאומי, הציונות לא
ויתרה על חלומה ומגמתה להרחיב את גבולות התיישבותה אל החורן.
לימים, הוסיפה לשיר המלחינה והכוריאוגרפית שרה לוי תנאי, כלת פרס ישראל,
שני בתים נוספים. ובהם מופיע החרמון.
לצפון הרים אשא עיניי / וגבול מדבר למול פניי / מנוף חרמון קולטות אזניי
/ הד תורתי מגאון סיני.
החרמון היה תמיד אחד מסמליה של ארץ ישראל והוא הופיע ככזה בשירה העברית.
אחד משירי היסוד של השירה הציונית, הוא שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור",
אותו פרסם בהיותו בן 19, ב-1891. זהו שיר געגוע וערגה לציון, המופנה אל ציפור הנוד
החוזרת לאירופה הקרה אחרי ששהתה בארץ ישראל. ביאליק שואל אותה על המראות שראתה בא"י,
ונוקב בשמות חבלי הארץ השונים. וגם בשירו לא נפקד מקומו של הגולן. "הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים
הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, / אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? / וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן
וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? / וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?"
קדם לביאליק בשירתו על טל החרמון, ומן הסתם היווה השראה לשירו, רבי יהודה
הלוי (ריה"ל, מאות 11-12), מגדולי המשוררים וההוגים היהודיים בימי הביניים, מי
שכתב "לבי במזרח ואני בסוף מערב". אחד משירי הערגה לציון החשובים ביותר שלו,
הוא "ציון הלא תשאלי", שאף נכנס לסידור התפילה בסדר הקינות לתשעה באב בקהילות
אשכנז. פיוט זה היווה השראה לשירי ציון לאורך דורות, בוודאי אצל משוררי הציונות ועד
ימינו. ומהו האתר הראשון בארץ ישראל המוזכר בפיוט של ריה"ל? "צִיּוֹן הֲלֹא
תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ
/ מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן, שְׁלוֹם / רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל
עֲבָרָיִךְ / וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל / חֶרְמוֹן וְנִכְסַף
לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ / לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים וְעֵת אֶחֱלֹם / שִׁיבַת
שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ". החרמון. אחד הסמלים המובהקים של ארץ ישראל.
וכך גם זאב ז'בוטינסקי. כאשר שורר ז'בוטינסקי את אהבת הארץ, ב"שיר אסירי
עכו", אותו כתב עם פקודיו האסירים, חברי "ההגנה" בירושלים, שנאסרו כאשר
הגנו על יהודי ירושלים בפרעות תר"פ (1920), הוא סיים את השיר במילים: "לָנוּ,
לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ / כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן".
השיר "מולדתי", בו פתחתי את הסקירה, מכנה את ארץ ישראל בשמה
התנ"כי "ארץ כנען" – הייתה זו אופנה בתרבות הציונית הארצישראלית
(ואין קשר לתנועת "הכנענים", שהיא סיפור אחר לגמרי).
"יפים הלילות בכנען", כתב המשורר יצחק קצנלסון, שלימים היה
המנהיג הרוחני של מרד גטו ורשה ונספה בשואה. הוא כתב את השיר ללחן ארצישראלי ערבי עממי.
וגם בשיר הזה מופיע החרמון, שמשקעיו שודרגו הפעם מן הטל אל השלג:
הַשֶּׁלֶג עַל הַר חֶרְמוֹן
הוֹלֵךְ וְנָמֵס,
בּוֹאִי אֵלַי, רָחֵל שֶׁלִּי
בּוֹאִי וְנִתְעַלֵּס.
וביננו, האם יש רקע מתאים יותר להתעלס מהשלג ההולך ונמס?
הגולן והחרמון מופיעים גם בשירה של רחל המשוררת "כנרת". רחל
חייתה ועבדה בדגניה א', בתקופת העליה השניה, וזו הייתה התקופה היפה בחייה. לא
בכדי, היא ביקשה לשוב ולהיקבר בבית הקברות בכנרת, על אותה גבעה, עם אותו דקל
שפל-צמרת, עליו כתבה בשיר. נופי המולדת שנגלו לעיניה בכנרת, מתוארים בפתח השיר:
שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –
בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר.
בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא
וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.
גם בשירה "שי", מ-1930, מופיע הגולן:
אֲרַפֵּד הַטֶּנֶא
זִכְרוֹנוֹת כִּנֶּרֶת,
וֶרֶד שְׁמֵי הַבֹּקֶר
בֵּין עֲצֵי הַגָּן,
זְהַב הַצָּהֳרַיִם
בְּמֶרְחָב רוֹגֵעַ
וְלִילַךְ הָעֶרֶב
עַל הָרֵי גוֹלָן.
סופר ומשורר נוסף שכמה לגלעד ולגולן היה עבר הדני (שם עט של אהרון פלדמן
1899-1972). הגלעד הוא האזור ממזרח לירדן, מדרום לירמוך, בשטח ממלכת ירדן. עבר
הדני כתב את השיר "הגלעדה":
הגלעדה אל החורן
הגלעדה נעלה.
מבאר שבע ומדן
השומר בראש יצעד.
הגלעדה, הגלעדה.
השיר הפופולרי ביותר בחג השבועות ב-87 השנים האחרונות, מאז שנכתב
בתרפ"ט 1929, הוא "סלינו על כתפינו", של לוין קיפניס וידידיה
אדמון. בדרך כלל אין לנו סבלנות לשיר את כל בתי השיר, וכך איננו מגיעים לבית
האחרון, שאלו מילותיו:
מִגּוֹלָן, מִגּוֹלָן מִבָּשָׁן,
מִן הַנֶּגֶב, מִן הַנֶּגֶב וְהַיַּרְדֵּן!
פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ,
בִּכּוּרִים אִתָּנוּ,
הַךְ, הַךְ, הַךְ בַּתֹּף, חַלֵּל בֶּחָלִיל!
את אחד משירי המולדת היפים ביותר, כתב אהרון אשמן. "הֵי, שִׁירִי לִי
יוֹם, שִׁירִי לִי לַיְלָה!
אַרְצִי הָרִים, הָרִים וְגַיְא לָהּ". השיר הוא "ככה
כך", ומרדכי זעירא הלחין אותו. וכך נפתח השיר:
כָּכָה, כָּכָה, כָּכָה!
כָּךְ וְכָךְ וְלֹא אַחֶרֶת
יָם תִּיכוֹן וְיָם כִּנֶּרֶת,
גַּם בָּשָׁן וְגַם גִּלְעָד
מִנִּי אָז וַעֲדֵי עַד.
"גַּם בָּשָׁן וְגַם גִּלְעָד". הבשן הוא הגולן.
מִנִּי אָז וַעֲדֵי עַד!
(תודתי נתונה למורנו ורבנו אליהו הכהן, שנעזרתי בידע העצום שלו להכנת המאמר).
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
