הבלוג של אורי הייטנר

אתמול השתתפתי בכנס של תנועת "מילואימניקים בחזית", שקמה כדי להתמודד עם התופעה ההרסנית של ארגון "שוברים שתיקה", הפועל נגד מדינת ישראל, בשירות קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל ולזכותה להגנה עצמית בהובלת גורמי ה-BDS, ומעליל עלילות דם נבזיות על צה"ל, חייליו ומפקדיו. הכנס עסק בנושא: אתיקה במלחמה בטרור.

בין המשתתפים בכנס היו הנשיא ריבלין, הפרופ' אסא כשר, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, האלופים במיל' גרשון הכהן ואבי מזרחי, העיתונאי בן דרור ימיני ואל"מ (מיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך. כולם עסקו בדילמות המוסריות והאתיות שעמן מתמודד צה"ל והאופן שאין לו אח ורע באף צבא בעולם ובהיסטוריה של המלחמות, מבחינת הדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, הרבה מעל ומעבר למתחייב על פי דיני המלחמה הבינלאומיים.

אסא כשר דייק את ההגדרה המקצועית ל"חפים מפשע", "אוכלוסיה אזרחית", "בלתי מעורבים" וכו'. הוא דיבר על ההפרדה בין מי שמסכנים אותנו למי שאינם מסכנים אותנו. יש לעשות מאמץ למזער ככל הניתן את הפגיעה במי שאינם מסכנים אותנו, וצה"ל עושה זאת באמצעים רבים, חסרי תקדים, שפורטו בכנס, בדבריו ובדברי אחרים. האבחנה הזאת, אינה רק בין מחבל חמוש לבין אזרח, אלא גם בין שני מצבים שונים של אותו מחבל. עד השניה שהמחבל נוטרל הוא מהווה סכנה ומותר להרוג אותו. ברגע שנוטרל, אם נשאר בחיים, אין הוא מהווה עוד סכנה, ואסור לפגוע בו.

אלישע פועל בפרק זה על פי האתיקה הצה"לית, ואולי הוא מהווה השראה לאתיקה הזאת. צבא ארם יוצא למלחמה בישראל, ומתוך הכרה בכוחו של אלישע, משימתו הראשונה היא ראשו של אלישע. אלישע גובר על צבא ארם בדרך נס – מכה אותם בסנוורים. ובעיוורונם, הוא מוליך אותם כסומים באפלה עד לשומרון, בירת ישראל, שם הם נתונים לחסדי צבא ישראל, שיכול להשמידם בנקל. מלך ישראל (יהורם?) פונה ליועץ הנבואי לממשלה אלישע, ושואל האם לחסל את האויב במצבו. מאחר והאויב אינו מהווה סכנה, אוסר עליו אלישע להרוג אותו, ומצווה על המלך להאכילם ולהשקותם ולשחרר אותם לחזור לארצם.

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע, כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם: הַאַכֶּה אַכֶּה, אָבִי? וַיֹּאמֶר: לא תַכֶּם! הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה? שִֹים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ, וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם. וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיְשַׁלְּחֵם, וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם.

כאז, כן עתה, ניצב מולנו אויב שאין לו כל כללי משחק, כל עכבות, הוא בז לכל שיקול מוסרי. ניתן היה לצפות מארם להיות אסירי תודה לישראל, על האופן שנהגו בהם. אך לא חולף זמן רב, והם שבים ונלחמים, והם צרים על שומרון, בירת ישראל. התודה על הלחם והמים שקיבלו מאויבם הישראלי, הוא מצור אכזרי על שומרון, הגורם לרעב כבד, ובו תיאורים בנוסח מגילת איכה, על הורים שאכלו את ילדיהם ברעב.

מלך ישראל חסר האונים, שאינו מסוגל לסייע לבני עמו, מאשים במצב את אלישע. אלישע הוא שהורה לו לשחרר את צבא ארם ללא קרב, והנה – זו התוצאה. והיכן אלישע? הוא תמה. מדוע אין הוא נמצא אתנו במצוקתנו הקשה, לה הוא אחראי?

הוא מבקש את ראשו של אלישע.

* 929