דרשה בקבלת שבת באורטל, 4.3.16
פרשת "ויקהל" ופרשת "פקודי" שאחריה, מתארות את
הקמת המשכן. בשנים שאינן מעוברות אנו קוראים את שתי הפרשות יחד, ובשנים מעוברות,
כמו השנה, אנו קוראים כל פרשה בנפרד.
עיקר הפרשה היא מפרט טכני של משכן שאינו רלוונטי לימינו. והרי כשאנו
קוראים את התורה, המטרה היא למצוא את הרלוונטי לנו. מה שמרשים אותי בפרשה, הוא תיאור
הירתמותו של העם, בהתנדבות רבתי, להקמת המשכן. כל העם מתואר כעוסק, כמתנדב, כתורם
בנכונות אין קץ, עד שמשה עוצר את העם, כי כבר אין צורך בהתנדבותם.
אני רואה בכך מופת לימינו – הן ברמת הקיבוץ והן ברמה הלאומית. כאשר
מוצבת בפני הציבור משימה גדולה, המשרתת אידיאל גדול, הוא מתגלה בזוהר יופיו. למרבה
הצער, אנו רואים זאת בעיקר בעתות מלחמה. וכפי שכתב אריאל הורביץ: "כמו רקפות בין
הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים". אבל אם ההנהגה תציב בפני העם חזון גם
בימי שלום, אני מאמין שהוא יירתם באותה מידה. שוב תתגלה בחברה הישראלית רוח
החלוציות.
שירו של מאיר אריאל "שיר התעסוקה", מבטא את המסר הזה. השיר,
מתוך אלבומו "רישומי פחם", הוא מדרש על פרשיות "ויקהל-פקודי".
ברוב שירי התקליט מצייר מאיר אריאל אפוקליפסה
– על אודות בדידותו של האדם וחוסר האונים שלו בחברה המנוכרת, מול הממסד
והבירוקרטיה והשעבוד לטכנולוגיה. אך מול האפוקליפסה, הוא מציב אוטופיה. ואם השפל של תיאור מצבו העגום
של האדם בעולם המודרני מתואר באמצעות העבודה ב"שיר המקצוע", שם האדם הוא
עבד של המכונה – גם גאולתו של האדם מתוארת דרך העבודה, ב"שיר התעסוקה". ב"שיר
התעסוקה" מציג אריאל חלופה אחרת של חיי עבודה ויצירה, המרוממים את האדם וגואלים
אותו. לשם כך הוא חוזר אל הפרקים בספר שמות המתארים את בניית המשכן. "קחני אל
מחנה בני ישראל, אצל ההר". בתיאור הזה הוא מוצא את חדוות האדם העמל, שבניגוד לעבד
המנוכר של המכונה, מבטא את יצירתיותו בעבודה למען אידיאל גדול שבו הוא מאמין. בהתייחסו
לפסוק "וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ
אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי
הַקֹּדֶשׁ". כותב אריאל: "רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי / לראות וגם לשמוע,
כי מרבים הם להביא / בבוקר בבוקר, ברצון הכי חופשי - / איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,
/ בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי..."
וכך, השיר כולו מתכתב עם סיפורי בניית המשכן,
עם בצלאל ואהליהב שניצחו על המלאכה. המשורר עובר בין בעלי המקצועות השונים ומתבשם מחדוות
היצירה שלהם. הוא מוצא במלאכה את היצירה האמנותית, "מעשה חושב", ומבטל את
האבחנה בין יצירה רוחנית תרבותית ליצירה פיסית חומרית. בין הנגרים, הנפחים והצורפים
הוא מזכיר גם את "האמנים, חושבי המחשבות / המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות...
/ הראיני את האמנים, המציירים את המחשבות".
האם המציאות הזאת הייתה אפשרית רק אצל בני
ישראל במדבר? אריאל רואה בחלוצים הציונים הבונים את א"י אותה חדווה, אותה עשיה
מתוך תחושת משמעות. החלוצים הללו הם אנשי ההתיישבות העובדת "הרפתנים, הדירניקים",
לצד אנשי המעברה – העולים קשי היום, שעמלו מתוך תחושת משמעות. "קחני אל מחנה בני
ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר / במעברת העולים, שוכני האוהלים / קצת
אשוטט, אנשף, אנשום לי ריח פועלים / במעברת העולים – ריח פועלים".
הציונות, בניין הארץ והמדינה, הם מלאכת עבודת הקודש של ימינו. כאשר
אנו מתמסרים למפעל הזה, כדי לתת ולא כדי לקחת, זהו מאמץ המעניק משמעות לחיינו. כשאני
נחשף לציניות והניהיליזם הפוסט ציוני, המעורר בי קבס, תגובתי היא כתגובתו של מאיר
אריאל כשהוא על סף ייאוש - הוא
שב וחוזר מיד אל שורות הפתיחה "קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה
הזו שבמדבר". התעסוקה היא מלאכת הקודש הציונית של בניין הארץ, בניין האומה, בניין
החברה והמדינה, על אף כל המקטרגים, המלעיגים והמלעיזים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
