* תודעה ציונית –
החלטתו של הרמטכ"ל להוציא את נושא החינוך לתודעה היהודית בצה"ל מידי
הרבנות הראשית היא החלטה חשובה מאוד, המעידה על כך שהוא מבין את החשיבות האדירה של
התודעה היהודית, ואינו יכול להשאירה באחריות פלג דתי, שייעודו הוא מתן שירותי דת
בצה"ל.
התודעה היהודית הנה התודעה הלאומית שלנו, שיש לה מרכיב דתי משמעותי, אך
היא הרבה יותר מקיפה וגדולה מתודעה דתית. התודעה היהודית היא התודעה על אודות
היהדות על כל גווניה וביטוייה, העתיקים והמודרניים, הדתיים והחילונים, הציוניים
והאוניברסליים. הגישה על פיה זה לא באמת מעניין את צה"ל כצבא העם הממלכתי
ולכן נשאיר את התודעה היהודית לרבנים, כי זה "שלהם", הייתה ממש מעילה
בייעודו וייחודו של צה"ל, ואייזנקוט ראוי לברכה על צעדו.
בשום פנים ואופן אין להדיר את היהדות הדתית האורתודוכסית, על רבניה,
מתחום התודעה היהודית בצה"ל, אלא שיש לראות בהם שותפים, לצד גורמים המבטאים
השקפות, גישות וזרמים אחרים. אגב, גם היום לא רק הרבנות עוסקת בכך – למשל, מכון
"שיטים" הקיבוצי עורך סדרות חינוך יהודי בגישה פתוחה, מתקדמת
ופלורליסטית, אך עיקר החינוך היהודי נעשה בידי הרבנות וזאת הייתה טעות.
שגיאתו של אייזנקוט, הייתה העברת הנושא לידי אכ"א ולא לאחריות קצין
חינוך ראשי. אני מקווה שהוא יתקן זאת.
* מלחמה קרה - הפרלמנט
המצרי הדיח חבר פרלמנט כיוון שנועד עם שגריר ישראל. קודם לכן הוכה חבר הפרלמנט בנעל
בידי עמיתו, שהפך לגיבור לאומי.
כך נראה השלום, אחרי 37 שנים.
למען השלום הזה ישראל נסוגה מכל סיני, עקרה והחריבה את כל יישוביה, גירשה
את כל אזרחיה.
כאשר נחתם השלום, הייתה אופוריה גדולה. נחתמו עשרות הסכמי נורמליזציה. היה
ברור שאנו הולכים לקראת יחסי שכנות כמו בין ארה"ב לקנדה. הייתה מחלוקת האם המחיר
כדאי, אך היה ברור מה התמורה.
יחד עם סאדאת, נרצח השלום. את סאדאת רצח הג'יהאד האסלאמי. את השלום רצח חוסני
מובארק.
הביטוי "שלום קר" לתיאור היחסים בין ישראל למצרים הוא ביטוי מכובס
למלחמה קרה.
* מקדמת שוויון –
הממשלה הנוכחית מקדמת יותר מכל ממשלה אחרת מאז קום המדינה את השוויון והשילוב של
ערביי ישראל. המדיניות הזו באה לידי ביטוי בתכנית האב לקידום האוכלוסיה הערבית בסך
של 15 מיליארד ₪, במינוי ניצב מוסלמי ראשון במשטרה ובמבצע לגיוס שוטרים מוסלמים
למלחמה בפשיעה במגזר הערבי, בקידום פתרון מוסכם של פשרה לסוגיית הבניה הבלתי חוקית
ובבחירות ביישובי הפזורה הבדואית.
המלעיזים ימשיכו להתעלם מכל אלה ולהיטפל לדברי ראש הממשלה בבחירות על
"הנוהרים לקלפיות". היו אלא דברים מכוערים ונפסדים, אינם יאים לראש
ממשלה, אבל בסופו של דבר נבחנת הממשלה בהחלטותיה ומעשיה, ולא באמירה ביום הבחירות.
* עונש חינוכי – הצעת
חוק: מי שיטען שהמדינה פשיסטית – ייגזר עליו לחיות חצי שנה תחת משטר פשיסטי. תרופה
נגד הבורות, השקרנות והרשעות.
* ממשלה לאומית?! – עמית
סגל בערוץ 2 ויוסי ורטר ב"הארץ" דיווחו בימים האחרונים על התארגנות של
בכירי "מרכז-ימין" להפלת נתניהו. איני יודע עד כמה הדיווחים הללו
רציניים. אני יודע, שטיבם של החיים הפוליטיים הוא שתמיד הם רוחשים התארגנויות
כאלו, שלרוב אינן אלא משאלות לב, ולעתים רחוקות יותר יש בהן גם בשר. בשנה שעברה, בגחמה
תמוהה וחסרת פשר, נתניהו טלטל את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת, יקרה, מזיקה
ומפצלת על הרבה פחות מזה. וכך, במקום הממשלה הקודמת, בעלת ההרכב המאוזן, שקידמה
כמה נושאים חשובים, הוא הקים ממשלת ימין צרה, או כהגדרתו של נתניהו, "ממשלה
לאומית".
לאומית?! ממשלה ששר הדתות שלה עושה כל שלאל ידו כדי לסכל את פשרת הכותל,
ומצהיר שלא תינתן דריסת רגל בישראל לרוב העם היהודי (הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי)
היא לאומית?! על נתניהו להבהיר לשר החצוף, שישראל היא מדינה ציונית, וגישתו האנטי
ציונית, האנטי לאומית, מנוגדת לדרכה של הממשלה ואם ברצונו לכהן בה, עליו לשנות את
דרכו לאלתר. האם נתניהו ינהג כך?
* הסיוט הקטן והסיוט הגדול -
המפלגה הדמוקרטית באופוריה; צמרת המפלגה הרפובליקאית בפאניקה. ככל שטראמפ צועד
לניצחון בבחירות המקדימות, נסלל ניצחונה המוחץ של הילארי קלינטון, או אולי סנדרס
(סיכוי קטן). לעומת זאת, הפאניקה של צמרת המפלגה הרפובליקאית כפולה לנוכח תסריט
הבלהות הזה – הסיוט של תבוסתם בבחירות הוא עוד הרע במיעוטו לעומת הסיוט של ניצחון
בבחירות.
* סאטירה לגיטימית – אפשר לאהוב
את המערכון הסאטירי של אראל סג"ל שירד על סתיו שפיר ואפשר לא לאהוב אותו.
אני, למשל, לא התלהבתי מרמתו. אבל... הטרדה מינית?! תלונה למשטרה?!?!?! התחרפנו?
זה קטע סאטירי לגיטימי לא פחות ממערכוני "ארץ נהדרת" ו"היהודים
באים". מותר וראוי לבקר אותו, אבל הניסיון הנואל לסתימת פיות אינו הולם חברה
דמוקרטית פתוחה.
* ביד הלשון
לא דובים ולא יער –
תיאטרון מדיטק חולון העלה הצגת ילדים – עיבוד ל"זהבה ושלושת הדובים",
ששמה "לא דובים ולא יער".
מקור הביטוי הוא הסיפור המקראי המזעזע על אלישע, איש האלוהים, שקבוצת
ילדים מבית אל לעגו לו על היותו קרח, והוא זימן "שתים דובים" שטבחו בהם
וטרפו למוות 42 ילדים.
בדיון על הסיפור הזה במסכת סוטה בתלמוד, אחד האמוראים סבור שלא היו באותו
אזור לא דובים ולא יער, ונעשה נס בתוך נס על ידי אלישע: הוא הצמיח שם בשנייה אחת יער
ובו דובים שפגעו בילדים שלעגו לו. מהמדרש הזה נכנס הביטוי לשפתנו.
בשירו הפרודי של אריק איינשטיין "הבלדה על זומטי ולבטי", מסופר
על זומטי ולבטי שהלכו לים, זומטי טבע ולבטי נשאר. ושם מופיע המשפט: "אך לא
דגים ולא 'יעם', לא גלים ולא זומטי".
ורפול נהג לומר: "לא דובים ולא זבובים" (וזה נשמע יותר כמו
"לא דוביבּ ולא זבוביבּ").
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
