הבלוג של אורי הייטנר

ממלכת ישראל חרבה ועשרת השבטים הוגלו ולימים – אבדו. הפוקוס עובר ליהודה. אפילו השפה מוגדרת בפרק כ"יהודית". בהנחה ששר התעמולה האשורי רבשקה, שנשא נאום של לוחמה פסיכולוגית באוזני העם לא דיבר יידיש, הרי שהיהודית היא העברית, שמעתה דוברה בארץ ישראל רק בפי בני ממלכת יהודה.

מלך יהודה בפרק זה הוא חזקיהו – החיובי והנאמן לתורת ישראל ולאלוהי ישראל יותר מכל שושלת בית דוד. ניתן לצפות שתחת מלך כזה תשגשג הממלכה ותפרח ותנצח את אויביה. ואכן, האויב הפלישתי מגיח לעוד מלחמה, שבה ידה של יהודה על העליונה.

לא כן, כאשר מדובר במעצמת העל העולה מצפון מזרח – אשור. ממלכת אשור, השוטפת בכיבושיה את המזרח התיכון, כבשה את ישראל וכעת היא נלחמת ביהודה. אשור כובשת חלקים נרחבים משטחי ממלכת יהודה ומטילה מצור כבד על ירושלים. הפעם, גם אוצרות בית המקדש אינן מרצות את האויב. סנחריב מלך אשור נחוש להמשיך במסע הכיבושים. אין לו כל כוונה לעצור. אין לו כל כוונה להימנע מכיבוש ירושלים.

ובעיצומו של המצור, ברעב הכבד שבו מצוי העם הנצור, שבו נאלצים "הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם", שולח סנחריב את שר התעמולה שלו, רבשקה, לשאת נאום ביהודית, שבו הוא פונה לחזקיהו, אך מדבר אל כל העם, מתוך כוונה ברורה של לוחמה פסיכולוגית; להמיס את לב העם, לערער את אמונתו בעצמו ולפורר את התנגדותו.

המצב נראה בכי, אך כפי שאומרת קלישאת הכדורגל "כדורגל משחקים 90 דקות" ו"עד שזה נגמר זה לא נגמר". איך תסתיים המערכה? בזאת ניווכח בפרק הבא.

רמז מטרים ומעודד, הוא העדות הזאת על רמת הסולידריות והמשמעת של העם הנצור ועל רמת השליטה של חזקיהו: "וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר, כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא, לֵאמֹר: לֹא תַעֲנֻהוּ".

* 929