הבלוג של אורי הייטנר

אודי מנור, "יגאל אלון ביוגרפיה פוליטית 1980-1949", הוצאת דביר תשע"ו 2016, 471 עמ'

ב-2004 התפרסמה סוף סוף הביוגרפיה המיוחלת של יגאל אלון, מגדולי המנהיגים של ישראל. "אביב חלדו", פרי עטה של פרופ' אניטה שפירא היא ביוגרפיה מרתקת, המציגה את עלייתו המזהירה של האיש, מפקד הפלמ"ח, המנהיג הבולט והחשוב ביותר של דור תש"ח, המצביא החשוב ביותר של מלחמת השחרור. אלא שמשום מה הסופרת החליטה להרוג את הגיבור ב-1949. לטענתה, במלחמת העצמאות הוא הגיע לשיאו, ומאז הוא היה אכזבה, הוא לא מעניין, וכמעט השתבחה בהמתת החסד שהשאירה אותו צעיר, יפה והבטחה גדולה. ומכאן, שפשוט אין צורך בספר המשך.

במאמר ביקורת על ספרה, שיבחתי את חצי הביוגרפיה ותקפתי את בחירתה השערורייתית לקפד את פתיל חיי הגיבור בעודו באיבו. סיימתי את מאמר הביקורת בהבעת חשש, שלא יהיה מי שיעז להיכנס לנעליה הגדולות של שפירא ולכתוב ביוגרפיית המשך.

לשמחתי הרבה התבדיתי; יש גואל ליגאל. בימים אלה יצאה לאור ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, פרי עטו של ההיסטוריון ד"ר אודי מנור, המתחילה בנקודה שבה מסתיים ספרה של אניטה שפירא; מ-1949 עד מותו של אלון ב-1980. וכיוון שהמעז מנצח, מנור אף הרחיב את נפח הנעליים, בביוגרפיה מרתקת, כתובה היטב, מיטיבה לנתח את ההיבטים האידיאולוגיים והפוליטיים של אלון והשקפת עולמו. סיפור המחצית השניה של חיי יגאל אלון, כפי שבאים לידי ביטוי בספר, מפריכים את גישתה של אניטה שפירא ואת אובדן העניין באלון הפוליטיקאי והמדינאי.

בחירתה של שפירא שגויה מבחינה עקרונית. כל סיפור חיים הוא סיפור מעניין וכל סיפור חיים הוא מקיף ושלם. כאשר מציגים את סיפור חייו של לאדם, ראוי שהוא יוצג בשלמותו. היא שגויה גם בשל ראיית הפוליטיקה כתכנית ריאליטי או כתחרות ספורט על המקום בפסגה. בספורט אף אחד אינו זוכר את הזוכה במקום השני, וכיוון שאלון לא זכה במקום הראשון, הוא חשוב כמת. זו גישה אבסורדית ובעייתית מאוד מבחינה ערכית. סיפור חייו של אלון, כפי שבא לידי ביטוי בספרו של מנור, מפריך את התפיסה הזאת, בהשפעתו הגדולה של אלון על דרכה של ישראל ועל דרכה של תנועת העבודה, שלא נפלה מהשפעתם של ראשי ממשלות. אם המשותף לספריהם של שפירא ומנור הוא כתיבה מרתקת על דמות מרתקת, הרי שהמפריד ביניהם, הוא הנטיה של שפירא לתיאור החיים הציבוריים כתכנית ריאליטי לעומת הנטיה של מנור לתיאורם כהתמודדות בין דעות והשקפות עולם. וכך, בעוד הסיפור המרכזי בספרה של שפירא הוא התחרות האישית בין דיין ואלון, שני אבירי דור תש"ח, שני גיבורי תמונת החניכה כשהם חבוקים בזרועות יצחק שדה בעליה לחניתה, שהתמודדו על הבכורה – התמודדות שלאחר מלחמת השחרור זכה בה דיין והפסיד בה אלון; הסיפור המרכזי בספרו של מנור הוא על התמודדות אידיאולוגית פוליטית בין דרך שאותה ייצג אלון לדרך שאותה ייצג דיין (ואחריו פרס). ולמרות, שכפי שאציין בהמשך, אני חולק על חלק מתובנותיו של מנור, דומני שניתוח פוליטי כשלו הרבה יותר מעניין; הוא אולי פחות רומנטי ופחות צהוב, אך בעל ערך רב יותר.

"יגאל אלון, ביוגרפיה פוליטית 1980-1949" היא ביוגרפיה מרתקת על אחד המנהיגים החשובים ביותר בתולדות הציונות ומדינת ישראל – מנהיג, אסטרטג, מדינאי, מצביא והוגה דעות מדיני וחברתי ראשון במעלה.

****

בשנות ה-90 המוקדמות, הייתי שותף להקמתה של תנועת "הדרך השלישית" שלימים הייתה למפלגה פרלמנטרית. בראשית הדרך, כשהתלבטנו בשם התנועה, שקלנו לכנות אותה "תנועת אלון". יהודה הראל אף השתעשע בציור לוגו בדמות עץ אלון. בסופו של דבר, אימצנו את השם שהציע חיים גורי. גורי, חברו ותומכו של אלון, עמד בראש חבורה שהתייצבה לתמיכה במאבק נגד הנסיגה מהגולן והייתה מעין מועצת חכמי "הדרך השלישית" – "הפלמ"חניקים" כפי שכינינו אותם: גורי, עמוס חורב, יצחק חופי וצביקה זמיר. הארבעה פרשו מן התנועה עם הפיכתה למפלגה.

לא בכדי, תנועה שהתלבטה אם להיקרא על שמו של אלון, קראה לעצמה "הדרך השלישית". לא זו בלבד שתכניתה המדינית הייתה מבוססת על עקרונות תכנית אלון בהתאמה למציאות שנות ה-90, אלא שהיא ביטאה את תפיסת העולם המורכבת, שאינה נעה לקצוות האוטומטיים, לחלוקה האוטומטית של "ימין" ו"שמאל", "ניצים" ו"יונים", אלא יוצאת מחוץ לקופסה ומחפשת פתרונות מורכבים יותר, המנסים לענות על מגוון של אתגרים ובעיות, להבדיל מן הפתרונות הפשטניים של "הכל או לא כלום". כזו הייתה דרכו של אלון. וכהגדרתו של מנור: "את דרכו של אלון הנחה עקרון ה'גם וגם' התובעני, ולא גישת ה'או-או' השטחית". יש המתלהבים מהרומנטיקה שבהחלטיות ה"או-או" ונדים למורכבות האפורה של ה"גם וגם" שלכאורה היא "בלתי קוהרנטית", ואינה מסעירה את הדמיון. אולם בעיניי, דווקא גישת ה"גם וגם" מרתקת לאין ערוך, כיוון שהיא מקורית יותר, שבלונית פחות, מחייבת יתר מחשבה ויצירתיות ומייצרת פתרונות אמת.

תמה נוספת בספר, היא גישת ה"כלים שלובים" של אלון. המאמר של אלון "כלים שלובים" היה המצע הרעיוני של התמודדותו על ראשות מפלגת העבודה, מול שמעון פרס, שבעיצומה – הוא נפטר מהתקף לב. המאמר היה הבסיס לקובץ "כלים שלובים", שיצא אחרי מותו. הספר היה המתנה שקיבלתי מחברתי ליום הולדתי ה-18, והוא השפיע עליי עמוקות, לאורך שנים. "כלים שלובים" היא התפיסה הרחבה, הכוללת, של השקפת עולם ציונית סוציאליסטית חובקת כל, שיש בה חוץ וביטחון, חברה וכלכלה, חינוך ותרבות, עליה לארץ וזיקה ליהדות התפוצות, דת ומדינה והכל כמכלול אחד; הא בהא תליא. זו גישה נכונה לחיים, בוודאי שזו גישה נכונה למנהיג. עם זאת, אחת המגרעות בספר, היא ההתייחסות של המחבר לכלים השלובים כאל מקשה אחת, שיש לקבל או לדחות אותה כמות שהיא, וכיוון שהוא מקבל אותה, נעדר הספר את מידת הביקורתיות והספקנות הראויה לביוגרפיה.

הספר מתאר את תרומתו הגדולה ופורצת הדרך של אלון לתחומים המיניסטריאליים שהיו באחריותו – שר העבודה, שר הקליטה, שר החינוך והתרבות, שר החוץ וכסגן ראש הממשלה הוא היה הראשון שעסק בתחום איכות הסביבה. בכל התחומים הללו באה לידי ביטוי השקפת העולם הכוללת, ברוח הכלים השלובים.

אך עם כל החשיבות הרבה מאוד של אותם תחומים, הנושא המדיני ביטחוני עמד במרכז עולמו של אלון ובמרכז ספרו של מנור. הספר החשוב ביותר של אלון, לטעמו של מנור (ולטעמי), הוא "מסך של חול" – תפיסתו האסטרטגית, המדינית ביטחונית, שאותה עיצב, ניסח ופרסם ב-1959. אלון פרסם את הספר בשנית, עם אפילוג עדכני, לאחר מלחמת ששת הימים. עובדה זו מעניינת, לנוכח המהפך שחל בעמדותיו, מתומך מובהק ברעיון ארץ ישראל השלמה, למוביל רעיון הפשרה הטריטוריאלית. עובדה זו מעידה על כך שאלון לא ראה בשינוי הזה מהפך אידיאולוגי, אלא התאמת החזון למציאות המשתנה. אלון דבק כל ימיו בשלמות הארץ כרעיון מכונן. הוא מעולם לא דיבר על שטחי א"י שהוא הציע לסגת מהם במונחי "כיבוש". נהפוך הוא, כאשר הוא דיבר על "שטחים כבושים", כוונתו לשליטה הירדנית ביהודה ושומרון והמצרית ברצועת עזה (ע' 88). נקודת המוצא של תכנית אלון, כפי שהוצגה בכל הזדמנות, בכתב ובעל פה, היא "היסוד המוסרי" כהגדרתו של אלון, כלומר זכותנו על א"י והעובדה שלא כבשנו שטחים לא לנו, אלא שחררנו חבלי מולדת, שזכותנו עליהם אינה נופלת מזכותנו על גינוסר ועל ת"א. על כך נוספת זכותנו להגנה עצמית והעובדה שהשטחים שוחררו במלחמה צודקת שנכפתה עלינו, ולכן אין כל הצדקה לדרישה מאתנו לסגת. תפיסה מרכזית בעיצוב דרכו היא ההכרה בחשיבות העומק האסטרטגי ובגבולות בני הגנה, ומכאן הגישה המחייבת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן והגולן.

מה שהביא לשינוי בגישתו של אלון היה הנושא הדמוגרפי. במלחמת השחרור נטשו הערבים את האזורים ששוחררו בידי צה"ל וכשאלון תבע את שחרור יהודה, שומרון ורצועת עזה, היה זה בהנחה שגם אותם הם יעזבו. לכן הוא ביכה כל השנים את ההחלטה להימנע משחרורם והתנגד להסכמי שביתת הנשק. הוא העריך, שגם במלחמה עתידית התוצאה תהיה זהה: "בריחת חלק מהאוכלוסיה הערבית מזרחה חייבת להיות חלק מהתכנון הצבאי". משהמציאות הייתה שונה, הוא עיצב את תכנית אלון עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים. הדבר כמעט בלתי נתפס – אדם שכל ימיו הטיף לרעיון מסוים, גיבש תוך כדי מלחמה תכנית אחרת, המתייחסת למציאות שהשתנתה ומציעה פשרה טריטוריאלית על בסיס דמוגרפי – ויתור על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים וריבונות והתיישבות רבתי באזורים חיוניים לביטחון ודלילים יחסים באוכלוסיה פלשתינאית.

תכנית אלון היא בעיניי תרומתו הגדולה ביותר של אלון להיסטוריה הפוליטית של ישראל, והפרק על תכנית אלון הוא החשוב בספר. אף שהתכנית מעולם לא התקבלה רשמית, עליה התבססה תכנית ההתיישבות של ממשלות ישראל בין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון. תכנית אלון הייתה דרכו של רבין גם כשחתם על הסכם אוסלו (אף שקבלת אש"ף כפרטנר מנוגדת לעקרונות אלון ולדרכו של רבין עד ההסכם) כפי שהציגם בנאומו האחרון בכנסת. זו הייתה דרכה של מפלגת העבודה עד ימי ברק בשנת 2000. לדעתי, המצב האסטרטגי והבינלאומי של ישראל היה היום טוב לאין ערוך, אילו אימצה את התכנית ופעלה על פיה, כמצע מדיני, ביטחוני והתיישבותי. אני סבור שגם היום, חרף תמורות הזמן, תכנית אלון, בהתאמות לשינויים שחלו, היא הדרך הנכונה שבה על ישראל ללכת.

אלון האמין שתכניתו, שכללה מאמץ מדיני בלתי פוסק לשלום עם גורמים מתונים בעולם הערבי ובקרב הפלשתינאים, תביא לשלום. גם מנור סבור כך. אני שולל את ההערכה הזאת. הערבים שדחו על הסף את הצעות ברק ואולמרט – קל וחומר שהיו דוחים את תכנית אלון. הערבים טרם השלימו עם קיומנו. זו הסיבה להיעדר שלום, ולא מדיניות ישראל. למרבה הצער, מציאות זו אינו עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין.

אלון לא קיבל את ההערכה הזאת ואודי מנור אינו מקבל אותה. בעיניו זוהי גישה דייניסטית-פרסיסטית, המבוססת על "התחפרות" והתבססות על העוצמה הגרעינית של ישראל. כך הוא מפרש את גישתם של דיין ופרס כשהם מתנגדים לכל נסיגה ושהם תומכים בנסיגה עמוקה. ובעוד הוא מיטיב לנתח את דרכו של אלון, עקב אכילס של ספרו, הוא האופן שבו הוא מנתח את דרכם; ניתוח מעניין, אך לוקה באונס פרשני של עמדותיהם המשתנות, והצגתן על פי דוֹגמה שאימץ.

ניכרת בספרו של מנור השפעת אסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים" ופרופ' יגאל וגנר. בין ספרה של שפירא לספרו של מנור, יצא הספר "לקראת הימים הבאים" – קובץ מאמרים על אלון, ברוח וגנריסטית מובהקת, המציבה את אלון ב"מחנה הנכון" בהרכב כוחות חובק עולם, שתקצר היריעה לתארו כאן. מנור רחוק מאוד מדוגמטיות וגנריסטית. הוא מתאר בספר, למשל, את הערכתו הרבה של אלון לבן גוריון וקרבתו אליו חרף המחלוקות הפוליטיות והאישיות, ואת העדפתו האידיאולוגית והאישית על לבון, הגם שהוא תמך פרגמטית בלבון בפולמוס "הפרשה". מנור מבהיר בפירוש את תמיכתם של אלון וגלילי בפרויקט הגרעין, ואת הוויכוח בינם לבין דיין ופרס כמחלוקת על שאלת העמימות. הוא קצת מעמם, לדעתי, את העובדה שב"ג עצמו היה בוויכוח הזה לצדם של אלון וגלילי. לטעמי, הוא מפריז בחשיבות המחלוקת על הגרעין, כבסיס למחלוקת האידיאולוגית בין מחנה "ההתחפרות" והססטוס-קוו למחנה "היוזמה" האסטרטגית (במלחמה ובשלום). החלוקה הזו, והאופן שבה מנור מפרש על פיה את המציאות, מושפעת מתורת וגנר. קריאת הספר לא שכנעה אותי בצדקתה. אני גם סבור, שבהצגת המחלוקות בין אלון ליריביו אך ורק כביטוי למחנות פוליטיים אידיאולוגיים מוגזם. הגם שאיני רואה בפוליטיקה תחרות ריאליטי, אי אפשר להתעלם מכך שיש בה גם מימד של תחרות אישית, בדיוק כפי שהיא קיימת באקדמיה, בצבא ובכל מערכת אנושית. לא "הכל אישי", אך התחרות האישית אינה "פולקלור" בלבד, כטענתו של מנור. הרי גם אלון לא כפר בקיומה של "פוליטיקניות".

מה שעוד חסר בספר, לטעמי, הוא הצגת הדינמיקה המרתקת בין טבנקין לאלון. אלון עשוי היה להיות "נסיך הכתר" ואף לזכות בביוגרפיה מלאה מאניטה שפירא (!), אלמלא דבק  בפרשת הדרכים של 1949 בטבנקין האיש, בדרכו של הקיבוץ המאוחד ובחבריו לתנועה. טבנקין ראה באלון את בן טיפוחו ותלמידו המובהק. אולם אלון גילה עצמאות לאורך כל הדרך ופרץ דרכים פוליטיות חדשות. הוא הבין לפני חבריו את חוסר התוחלת בברית המוזרה עם "השומר הצעיר" במפ"ם "הגדולה" ודחף להיפרדות הבלתי נמנעת. הוא היה הראשון בין חבריו לאמץ אוריינטציה מערבית. יחד עם גלילי הוא הוביל להקמת המערך, בניגוד לדרכו של טבנקין והוא מרד בו בנכונותו לפשרה טריטוריאלית. הדרמה הזאת לא מצאה ביטוי הולם בספר.

לקראת סוף הספר מצטט מנור את אהרון ידלין, שהתקומם על עיתונאי שהגדיר את אלון "האיש שלא היה" – לא היה רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש ממשלה: "לא נכון הדבר... יגאל הוא האיש שהיה. האיש היה גדול מצביאי מלחמת השחרור; האיש שהיה מהוגי הדעות המדיניים הפוריים ביותר אחרי מלחמת ששת הימים; האיש שהיה מחדיר שאר רוח ואופקים רחבים ותעוזה וחדשנות בכל תפקיד ממלכתי; האיש היה המאחד הגדול של תנועה קיבוצית; היה יחיד סגולה בקרב המנהיגות הישראלית בתחושתו והכרתו כי החברה הישראלית היא פלורליסטית מובהקת".

אכן, אלון לא היה בשום פנים ואופן החמצה, אולם העובדה שלא מונה לרמטכ"ל אחרי מלחמת השחרור, לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים ולא הגיע לראשות הממשלה, היא בהחלט החמצה. לא החמצה שלו, אלא של מדינת ישראל.

אני ממליץ בחום על הספר המצוין. נפלו בספר מספר טעויות, שראוי לנכשן לקראת המהדורות הבאות:

אלון לא "השתתף בוועדות כנסת שונות" אלא בוועדות שרים (ע' 30). הוא היה מועמד ברשימת מפ"ם ולא ברשימת מפא"י (49). מועמדי מפ"ם אחרי טבנקין, שעמד בראש, הם יערי וחזן ולא חזן ויערי (50). כפר דרום אינו בפתחת רפיח אלא ברצועת עזה (262). שמואל תמיר לא היה איש גח"ל שבקואליציה אלא איש "המרכז החופשי" שבאופוזיציה. ולכן, ביקורתו על "תכנית אלון" לא הייתה "ביקורת גם משותפיו לקואליציה הרחבה" (266). ראש לשכת הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים היה אבנר שלו ולא אריה שלו, שהיה עוזר ראש אמ"ן למחקר (312). בע' 315 מוצגת הפרשה שבה ערב הטבח במעלות (15 במאי 1974) דיין ופרס הודיעו על התפטרות, גולדה עמדה למנות את רבין לשר הביטחון וברגע האחרון השניים חזרו בהם בטענה של מתיחות בגבול עם סוריה. הפרשה הזאת אכן קרתה, אך במרץ 1974, בעת המו"מ על הרכבת ממשלת גולדה שאחרי הבחירות לכנסת השמינית (לאחר מלחמת יום הכיפורים). הטבח במעלות היה למעלה מחודש לאחר התפטרות גולדה בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ו' אגרנט, הממשלה הייתה ממשלת מעבר (שאי אפשר להתפטר ממנה), רבין היה בשלבים מתקדמים של מו"מ על הרכבת ממשלתו, שמלכתחילה לא אמורה הייתה לכלול את דיין. ב-31 במאי 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה ולא עם מצרים. ההסכם עם מצרים נחתם ב-18 בינואר 1974 (328). "על המחיר שישראל עמדה לשלם [תמורת שלום עם מצרים, לאחר ביקור סאדאת] נודע לכל המאוחר בינואר "1978. בין השאר נאמר: "פינוי היישובים הישראליים". זו טעות. בינואר 1978 פורסמה תכנית השלום של בגין, שכללה את האוטונומיה ביש"ע ואת הנסיגה הישראלית מכל סיני. אך על פי התכנית, היישובים היו אמורים להישאר תחת ריבונות מצרית, עם כוח שיטור ישראלי חזק. רק בקמפ-דיוויד, כעבור 8 חודשים, ישראל הסכימה לעקור את היישובים (391).

הטעויות הללו תתקונה, ואין הן מעיבות על איכותו של הספר.

גילוי נאות – שמי המופיע ברשימת התודות מעיד על כך שקראתי חלק מן הטיוטות והערתי עליהן. מחקרי "הקיבוץ המאוחד בשאלת שלמות הארץ 1973-1967" הוא מקור שצוטט פעמים אחדות בספר.

* "כיוונים חדשים"