הבלוג של אורי הייטנר

"אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ". הפסוק הזה אינו רק מזעזע, אלא גם מקומם. מה הוא מתאר? את השואה הנוראה של ממלכת יהודה – חורבן הבית, חורבן הממלכה, ההליכה בגלות, מרחץ הדמים הבלתי נתפס. ואיך האסון הזה מתואר? כניקוי צואה. איזו אטימות! איזה חוסר כבוד מינימלי כלפי הסובלים.

וזה הזכיר לי את הביטוי הדוחה והמקומם "פינוי" לעקירת גוש קטיף. פינוי?! מה זה, זבל שמפנים אותו? גם אם מישהו סבור שהחורבן, העקירה והגירוש הם המעשה הנכון, ניתן לצפות ממנו למינימום סולידריות אנושית כלפי אחים, לפחות להכרה במשמעות הנוראה של המעשה, בכאב העקירה, ולא לכבס את המעשה בשם החיבה "פינוי".

הביטוי "פינוי" הוא דה-הומניזציה של העקורים.

* 929