* גאה להיות ישראלי – אני
גאה להיות אזרח במדינה שיש לה צבא עם נורמות מוסריות וערכיות כשל צה"ל, כפי
שבאו לידי ביטוי באיגרת הרמטכ"ל.
אני גאה בצה"ל שבראשו עומד מפקד ערכי ומוסרי, שכתב את האיגרת הזאת.
אני גאה בעליונות המוסרית שלנו על אויבינו, שהיא מכפיל כוח בניצחוננו על
האויב, ומרכיב משמעותי ביכולת קיומנו בתוך ים של עוינות ושנאה.
אני גאה בשר הביטחון וברמטכ"ל שעומדים כחומה בצורה מול הדמגוגים
הפופוליסטיים המנסים להפוך את צה"ל למיליציה שתאמץ את נורמות המזה"ת.
* גיבור ישראל –
אביגדור קהלני, שחירף את נפשו ועמד בראש כוח מצומצם מאוד, שאיבד רבים מחייליו
ומפקדיו, ונלחם בגבורה עילאית בקרב פנים אל פנים עם אויב בסדר כוח גדול לאין ערוך
ובלם אותו – הוא גיבור ישראל.
רועי קליין, שזינק על רימון שהושלך לעברו וחירף את נפשו כדי להציל את חיי
חייליו הוא גיבור ישראל.
ופתאום, בשבוע האחרון, אני שומע על גיבור ישראל חדש... מי שירה בראשו של
אויב פצוע, שרוע על האדמה, שכבר לא יכול להזיק, דקות ארוכות אחרי שנוטרל. באמת...
גבורה עילאית. אומץ למופת. איזו זילות של המושג גבורה. איזו עליבות. צבא שזה יהיה
אתוס הגבורה שלו, לא ינצח באף מלחמה. כזהו אתוס גבורה של צבא מובס.
* עוד ססמולני -
בניגוד להתהדרות ה"שמאל" הקיצוני והתלהמות ה"ימין" הקיצוני,
חקירת מצ"ח של החייל היורה לא החלה בעקבות סרטון "בצלם", אלא
בעקבות תחקיר צה"לי, שערכו מפקדיו של החייל. המג"ד, שהעיד בבית הדין
שאינו מאמין לחייל, הוא סא"ל דוד שפירא. שפירא, חובש כיפה סרוגה גדולה, בוגר
ישיבת מרכז הרב, הוא האיש שכאשר שמע על הטבח בישיבת מרכז הרב, רץ למקום והסתער
לבדו, בנשקו האישי, על המחבל וחיסל אותו. כלומר, בניגוד ל"גיבור ישראל"
שירה בניחותא בראשו של מחבל גוסס ששכב על הכביש מתבוסס בדמו, מדובר בגיבור אמתי, שחתר
למגע תחת אש וחירף את נפשו בקרב עם מחבל חי, בעת פיגוע.
זה לא יעזור לו. מבחינת תומכיו של "גיבור ישראל" מוג הלב,
שפירא מתויג עכשיו לצד משה יעלון, יהודה גליק וחנוך דאום כ"יא-מחבל מניאק ססמולני
לך תאכל בתחת בעזה".
* אש זרה - פרשת
"שמיני": נדב ואביהוא מתו כיוון שחרגו מהוראות פתיחה באש.
* השתולים של "שוברים שתיקה" - חשוב
שהדיון על פרשת החייל היורה יתמקד בראש ובראשונה בפן המוסרי, הערכי, אך גם בעניין ההסברתי
אין לזלזל. הרי אותו חייל גרם נזק נורא למדינת ישראל. הוא כאילו אושש את עלילות הדם
על ישראל של גולדסטון, "שוברים שתיקה", גדעון לוי ומועצת זכויות האדם. ההתייצבות
הברורה של צמרת המדינה וצה"ל, שהציבה תהום ברורה בין צה"ל וערכיו לבין המעשה,
הייתה חשובה מאוד, קודם כל בצד הערכי-מוסרי, אך גם בצד המדיני-הסברתי. הפופוליזם הדמגוגי
של בנט, ליברמן ושות', היה משת"פיוּת עם BDS ו"שוברים שתיקה". הם יודעים זאת, אך השיקול הפופוליסטי והרווח
האישי חשוב יותר מטובת המדינה.
* שמחת בית השוקן – מי
שלא קרא השבוע את "הארץ" לא ראה שמחה מימיו. החייל שירה במחבל הפצוע,
העניק ל"שמאל" הרדיקלי את המתנה הגדולה לה ייחל 50 שנה – "אקדח
מעשן", לכאורה, לאופן שבו "שוברים שתיקה", "הארץ" ושות'
מציגים את צה"ל והמדינה. לא חשוב שמדובר בחריג שבחריגים, שפעל בניגוד לערכי
צה"ל, לדרכו של צה"ל, למוסר הלחימה של צה"ל, לפקודותיו של
צה"ל. לא חשוב שכל שרשרת הפיקוד מהרמטכ"ל ומטה יצאו נגד המעשה. לא חשוב
שהצמרת המדינית – ראש הממשלה ושר הביטחון, יצאו נגד המעשה. לא חשוב שהיורה מצוי
בחקירה ועל פי תוצאותיה יעמוד לדין ועל פי תוצאות המשפט ייענש. לא חשוב, שבניגוד
לטענת הכזב, התחקיר שהוביל למעצרו קדם להפצת הסרטון ולא קשור אליו כלל. לא חשוב,
שאפילו אלה שגיבו אותו, לא הצדיקו את המעשה, אלא ניסו לטייח אותו בטענה שהוא חשש,
כיכול, שהמחבל נושא חגורת נפץ. אמנם זהו שקר, אבל הוא מעיד על כך שגם להם ברור
שירי במחבל פצוע מנוגד לדרכה של המדינה.
אבל כל אלה זוטות. העיקר שיש במה להיאחז בהסתה נגד מדינת ישראל, נגד
צה"ל, נגד מפקדי צה"ל ולוחמיו, נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה.
וכך, לאורך כל השבוע, חוגג "הארץ" מדי יום בארבעה חמישה מאמרים
לפחות, של עיתונאים מאושרים המריירים את תיעובם למדינת ישראל, ומנפנפים בחייל
היורה כדגל להתהדר בו.
הנה, דוגמית קטנה מצבי בראל: "הצבא שלו [של אייזנקוט. א.ה.] ושל קודמיו
הצמיח את הרוצח בחברון, ואת 'דוד הנחלאווי'. הוא הרג והורג ילדים, מרוקן מחסניות על
ילדה חמושה במספריים והופך אלפי פלסטינים לחסרי בית. את כל אלה הוא עושה בנוחות בשם
'ערכיה של המדינה'. ... לישראל יש ממילא צבא צייתן שערכיו אינם באמת מתחרים בערכיה
המעוותים של המדינה".
בכל המאמרים הללו החייל הוא כמובן "רוצח". הם יודעים שאין בית
משפט בעולם שבסיטואציה כזו היה מרשיע ברצח, אבל בהשתמשם בביטוי הזה, הם מכינים את
עצמם להשתלחות במערכת המשפט והצגת תוצאות המשפט כ"טיוח", שכן הם כבר
פסקו וגזרו את דינו, וכעת על בית המשפט להתיישר עם גזר דין האספסוף.
עוזי ברעם הבהיר את הדברים היטב: "אין שום דבר סתום באירוע שבו הרג חייל
צה"ל מחבל פצוע. מה יש כאן לחקור? החייל עשה את מה שעשה ללא פרובוקציה וכנראה
ללא חשד כלשהו. הוא פשוט חשב שהערבי הוא בן מוות. כנוע, קשור, עם סכין או בלעדיה
—- אחת דתו למות". ואם אין צורך לחקור, ברור שגם אין צורך בראיות במשפט ולכן
אין צורך גם לשפוט. האספסוף של רחוב שוקן כבר פסק וגזר. ועל פי ניתוחו המלומד של
ברעם, הוא לא הרג מחבל אלא "ערבי". סתם, ערבי כנוע.
וב. מיכאל, לאורך מאמרו השתמש שוב בשוב, ואי אפשר היה שלא לחוש את האושר
המפעפע מכל הקשה על מקלדתו, בביטוי "החייל הרוצח", כאילו שהוא היה זקוק
לאירוע כדי שחיילי צה"ל יוצגו בידיו כרוצחים. ובסוגריים הוא מסביר מדוע הוא
חרץ את הדין: "אני יודע: הוא עדיין לא הועמד לדין. אין זה ראוי לכנותו כבר עתה
'רוצח'. אבל אני רק מיישם עליו את אשר למדתי מצדיקי הימין. הם הרי מעניקים לפלסטינים
תוארי 'רוצח', 'מחבל' ". כלומר, ה"ימין" הוא כל מי שמגדיר את לוחמי
החופש – מחבלים.
מזמן לא באה לידי ביטוי כה מובהק הברית הבלתי כתובה בין קיצוני השמאל
לקיצוני הימין – איך הם מסייעים אלה לאלה, מפרנסים אלה את אלה, מעצימים אלה את
אלה. חוק הפנאטים השלובים.
* אקיבוש משכיט - ביום
שישי התפרסמה ב"הארץ" כתבה ובה ציטוטים מפרוטוקולים של ישיבות ממשלה,
שבהן בן גוריון, שרת, גולדה ושרים אחרים הביעו זעזוע כבד ממעשי רצח ואונס של
חיילים כלפי ערבים, עד כדי כך שב"ג שקל מהסיבה הזאת לא לבטל את עונש המוות.
בראשית שנות המדינה, נעשו פשעי מלחמה נגד הערבים, שהיום אי אפשר להעלות על
הדעת שאפס קצהם היה קורה. צה"ל היה צבא מוסרי בהחלט ב-1948, הרבה יותר מוסרי ב-1967,
אבל היום הוא מוסרי לאין ערוך וללא השוואה. היום, מה שאריק שרון ומאיר דגן עשו ברצועת
עזה, לא יעלה על הדעת. גם לא פרומיל ממה שנעשה אז. איך ניתן להסביר את זה? פשוט, הכיבוש
משחית.
* הוא זכאי? – כמו
לכל אזרח, גם לאריה דרעי קיימת חזקת החפות. עם זאת, כדאי לזכור שגם כאשר הוכחה
אשמתו, דרעי עדיין היה "הוא זכאי".
כאשר דרעי קורא "לשים גז" בחקירה, איני יכול שלא להיזכר בסיבוב
הקודם, שבו במשך שנים הוא שיבש את החקירה, שתק בחדרי החקירות, לא בחל בכל סחבת,
ואח"כ התבכיין על עינוי הדין המתמשך...
בלי קשר לחשדות החדשים, שאין לי מושג מה הם, אני שב ומביע את התנגדותי
למינויו של דרעי כשר בממשלה בכלל, ובמקום הפשע, משרד הפנים, בפרט. הטענה שהוא
החזיר את חובו לחברה נכונה – ולכן הוא אינו יושב עוד בכלא, אלא הנו אדם חופשי.
אולם אין בכך כדי להפוך אותו ראוי להיות מנהיג ציבור במדינת ישראל. בדיוק כפי
ששופט שלקח שוחד יהיה אזרח חופשי אחרי שיחזיר את חובו לחברה, אך לא יוכל לחזור
להיות שופט, כך הדבר כאשר מדובר במנהיגות ציבורית.
בוודאי שכך הדבר, כאשר אין המדובר במי שמעד באופן חד פעמי, אלא באנשים
כמו דרעי ואולמרט, שבמשך עשרות שנים השחיתות והפשע היו אורח חייהם.
ואף על פי כן, אני מתנגד לעתירות לבג"ץ נגד מינויו של דרעי. אין כל
בעיה חוקית במינוי, ובית המשפט אינו צריך להתערב במה שנעשה על פי חוק. בית המשפט
אינו בייביסיטר של הציבור הישראלי, ואינו תחליף לדיון ציבורי, פוליטי, תקשורתי.
* קשר שתיקה - מה משותף
לדרעי והרצוג? זכות השתיקה.
* מוסר של גנבים –
בתגובתו על הפרסום על הבדיקה (חקירה?) המתנהלת בעניינו, האשים הרצוג את הליכוד
ופעילים מתוסכלים בהכפשתו. תלונות – אמת או שווא, בנושאי בחירות פנימיות במפלגה, אף
פעם אינן מגיעות ממפלגה יריבה. האמירה על הליכוד, נועדה לנסות ללכד מאחוריו את
השבט, ומעידה בעיקר על הלחץ שבו הוא נמצא. כוונתו האמתית הייתה ל"פעילים
המתוסכלים", כלומר ליריביו במפלגה.
למי הוא מתכוון? את השיימינג הוא עשה באמצעות בן כספית, שהצביע, בשם
"מקורבי הרצוג" על משה קלוגהפט, יועצו האסטרטגי של ח"כ אראל
מרגלית, המאותת על כוונתו להתמודד נגד הרצוג. כעת ברור על מי איים הרצוג
ב"בעיטה".
בתכנית "הכל דיבורים" כבר עמד מרגלית בחקירה צולבת של קרן
נויבך ויואב קרקובסקי, האם הוא עומד מאחורי העברת המידע למשטרה?
בראש סולם הערכים של עולם הפשע, עומדת הנאמנות. לא הנאמנות לחוק, למדינה,
לטובת הציבור, לערכים, לדרך, אלא ל"ארגון". בתחתית סולם הערכים של עולם
הפשע ניצב ה"שטינקר", המלשן. בנורמות של העולם התחתון, שולה זקן הייתה
דמות מופת כל עוד שכבה על הגדר למען הסנדק. ברקע שהפלילה אותו היא שטינקרית בזויה.
בחברה מתוקנת, חושף שחיתות ראוי לשבח.
הבה לא נתבלבל. השאלה החשובה והמעניינת אינה מי דיווח למשטרה וגרם לפתיחת
הבדיקה / חקירה, אלא האם יש אמת בחשדות. אם הם נכונים, כלל אין זה משנה מי עשה את
השירות החשוב לציבור ודיווח למשטרה.
אם יתברר שהרצוג נקי, ושמישהו תפר לו תיק כדי לפגוע בו פוליטית, או אז
השאלה החשובה תהיה מי העבריין שעשה כן.
כל עוד אנו בשלב הבדיקה / החקירה, זה ממש לא מעניין. הדבר היחיד שמעניין,
הוא האם הרצוג פעל בניגוד לחוק ובצורה מושחתת.
* חדשות הבידוד המדיני – משלחת
פרלמנטרית של אינדונזיה ביקרה בשבוע שעבר בישראל, כחלק מתהליך מואץ, בחודשים
האחרונים, של התחממות היחסים בין המדינות, בדרך לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל
למדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר בעולם.
נשיא יוון ערך ביקור ממלכתי בישראל ומכריז על ברית אסטרטגית בין המדינות.
יש לזכור שכאשר השמאל הרדיקלי עלה לשלטון ביוון, רבים מאתנו, ואני בתוכם, העריכו
שהתוצאות שמו קץ לברית הנרקמת בין המדינות. בפועל הברית אך התהדקה, ומאז נערך
ביקור של ראש ממשלת יוון, ביקור נוסף של ראש הממשלה עם מרבית שרי ממשלתו ועכשיו
ביקור הנשיא.
ישראל וסין מתקדמות בדיונים על כינון אזור סחר חופשי.
בקיצור, לאלון ליאל, שהצליח לסכל את מינוי שגריר ישראל בברזיל, יש הרבה
עבודה.
* יום היסטורי – פסיקת
בג"ץ, המחייבת להכיר בגיורים אלטרנטיביים לרבנות, היא חג גדול למדינת ישראל,
לעם היהודי, לציונות, ליהדות, לדמוקרטיה. החלטה זו מחזקת את ישראל כמדינה
דמוקרטית, אך בראש ובראשונה היא מחזקת אותה כמדינה יהודית ציונית, המחוברת לעם
היהודי בגולה, הנלחמת בהתבוללות, פתוחה למי שמעוניינים להצטרף לעם היהודי, ומשחררת
את היהדות מלפיתת המיעוט החרדי הקנאי שהשתלט על הרבנות ומתנכל לרוב הגדול המקיים
באופן שונה את יהדותו.
הדבר המגוחך ביותר הוא האמירות המוזרות של החרדים, שהפסיקה "מפלגת
את העם". איזו חוסר מודעות. בעיניהם, אחדות העם, פירושה שכל העם ייכנע באופן
אחיד לתכתיביהם.
כעת יש לפעול לביטול החרפה, שבה מאות אלפי יהודים שעלו לישראל מחבר העמים
אינם מוגדרים כיהודים.
* הפרטת הגיור – קצת
סדר בבלגן. פסיקת בג"ץ בעניין הגיור, לא עסקה דווקא ברפורמים או קונסרבטיבים,
אלא בעתירה של שני בתי דין חרדיים, מחמירים אפילו יותר מהרבנות החרדית הראשית,
שהרבנות לא אישרה גיורים שלהם, בשל המונופול. לעתירה הצטרף ארגון "עתים"
– ארגון אורתודוכסי, דתי לאומי, הפועל לגיור על פי ההלכה, לא על פי תכתיבי
המונופול החרדי. פסיקת בג"ץ הייתה שקהילה יהודית מוכרת רשאית לגייר.
כמובן שכך הדבר כאשר מדובר בזרמים גדולים וותיקים ביהדות, כמו התנועה
ליהדות מתקדמת (הזרם הרפורמי) והתנועה ליהדות מסורתית (הזרם הקונסרבטיבי). למעשה,
החלטת בג"ץ היא הפרטת הגיור הממלכתי.
איני חסיד גדול של ההפרטה ואני דווקא מאמין בממלכתיות. אולם הממלכתיות
ראויה כאשר היא פועלת על פי ייעוד הממלכה. כאשר הרבנות הראשית נשלטת בידי חרדים
שאינם ציונים וחותרת תחת חוק השבות, החוק שהוא ליבת מהותה של ישראל, טוב עשה
בג"ץ שהגן על חוקת המדינה מפני מי שחותרים תחתיה, ופועלים נגדה בתוקף
השתלטותם העוינת על הרבנות הראשית.
יש לפתוח את שערי העם היהודי למי שבחרו באמת ובתמים לקשור את גורלם עם
העם היהודי ותרבותו. בשום אופן לא אוכל להסכים שמי שרוצה להיות יהודי כמוני, לא
יוכל להתקבל לעם היהודי ולמדינת ישראל, כי יהודים אחרים, שחלק מיהדותם היא השתמטות
מהגנה על קיומה של מדינת היהודים, סגרו בפניו את השער. זהו אבסורד אנטי ציוני. כל
יהודי לאומי, כל ציוני, חייב להתקומם נגד האנומליה הזאת ולשבח את בית המשפט העליון
שהגן על הציונות מפני מתנגדיה.
* אין חסינות מפני ביקורת – אין כל
הצדקה למתקפה על שרת המשפטים בעקבות ביקורתה על פסיקות בג"ץ. בדמוקרטיה אין גוף
חסין מפני ביקורת, כפי שאין גוף שהוא מעל החוק, כולל בית המשפט העליון. מותר למתוח
עליו ביקורת ובוודאי שמותר לשרת המשפטים למתוח עליו ביקורת. מי שאינו מסכים עם ביקורתה
של שקד, שיתווכח עמה, לא עם חופש הביטוי שלה.
שקד השמיעה ביקורת עניינית, מנומסת, לא מתלהמת; הייתי תומך בזכותה לבקר את
בית המשפט גם אילו חלקתי על דעתה, אך אני מסכים אתה.
* רק חול וכולירע –
"ימין ושמאל רק חול וכולירע". הפסוק האלמותי הזה מ"גבעת חלפון אינה
עונה" היה הכותרת ליום ההנחיה שלי במיזם "נפגשים בשביל ישראל", עמו
צעדתי ביום שני מזיכרון יעקב, דרך יער עופר לפארק עופר.
הנושא היה שמאל וימין והמטרה שלי הייתה לפחות לסדוק במקצת את החלוקה
המחנאית הזאת. בסדנה, הוצאתי את מעגלי השיח לניווט בשדה הרעיוני פוליטי, כשהם
חמושים ב"מפה אילמת". ציידתי אותם בדף מקורות ובו ארבעה טקסטים, בלי
לציין את זהותם של הכותבים. על המשתתפים היה לציין על כל טקסט האם הוא טקסט ימני
או שמאלני, האם כתב אותו איש שמאל או איש ימין ולנסות להגדיר על פי הבנתם את הטקסט,
מה זה שמאל ומה זה ימין.
בתום הסדנה הופתעו משתתפיה לשמוע, שארבעת הכותבים הם שני כותבים, שכל אחד
כתב שני טקסטים. אלא שכל אחד כתב טקסט אחד שהם הגדירו כ"ימני" ואחר שהם
הגדירו כ"שמאלני". הכותבים הם יצחק טבנקין – ממורי הדרך של תנועת
העבודה, מייסד ומנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד, שהיה סוציאליסט אדוק מהאגף השמאלי של
תנועת העבודה ואיש ארץ ישראל השלמה – לא רק מן הים הירדן אלא מן הים על המדבר, ועל
דרך זו חינך את הקיבוץ המאוחד, שהאמין ודגל בה לאורך עשרות שנים. השני הוא
העיתונאי נחמיה שטרסלר, ליברטיאן וקפיטליסט קיצוני ובעל דעות יוניות קיצוניות,
שהבוז והשנאה שהפגין בטקסט אחד כלפי המתנחלים והציונות הדתית מתחרה עם הבוז והשנאה
שהפגין בטקסט האחר כלפי ה"חברתיים", כהגדרתו. אז מה זה שמאל? ומה זה
ימין?
חלק מן המשתתפים לקחו זאת לתובנה, הנכונה כשלעצמה, שאין קשר בין ימין
ושמאל מדיני וחברתי. אדם יכול להיות איש ימין חברתי ושמאל מדיני ולהיפך. אולם אני
חותר למקום אחר; לתובנה שמדובר בהגדרות שאבד עליהן כלח, ומחנות שאינם רלוונטיים עוד.
המציאות המורכבת שבה אנו חיים מחייבת פתרונות מורכבים, ואלה אינם נמצאים בקצוות
הקיצוניים, הפשטניים, הסיסמאתיים משמאל ומימין. עצם החלוקה המחנאית הזאת גורמת
להקצנה, ולשיח קצוות שבו פנאטים משני הצדדים נותנים את הטון. השיח הזה הרסני
ומפלג, כפי שנוכחנו ב"דיון" על פרשת החייל היורה, בשבועיים האחרונים,
שהינו התגלמות ההקצנה ואובדן השפיות.
את היום הקדשתי לזכרו של אהרון מגד, שהלך לפני שבוע וחצי לעולמו. לבד
מהיותו סופר דגול, הוא גם גילם בעיניי את איש הרוח האמתי, המשוחרר מן הכבלים של
"שמאל" ו"ימין" ולכן אינו מדקלם את סיסמאותיהם אלא מבטא גישות
עצמיות, ברוח שביל הזהב הציוני. איש שסלד מהקיצוניות בשני הצדדים ויצא נגדה
בעקביות.
* העונש לסוטה מן העדר - חוקרת
הספרות נורית גוברין, הביוגרפית של אהרון מגד, פרסמה במוסף הספרות והתרבות של
"הארץ" מאמר מרתק על מגד, שבו היטיבה לתאר בקצרה קריירה של שמונים שנות
כתיבה ולפענח את סודם.
במאמר היא התייחסה גם לעמדותיו הפוליטיות, וגם אותן היטיבה לתאר:
"אהרון מגד היה אדם אמיץ, שלא נרתע מהשמעת דעות שאינן מקובלות. על כך לקה לא
פעם מ'ימין' ומ'שמאל'. הוא היה אדם מעורב וציוני גאה. במאמריו ובמסותיו בעיתונות,
שכונסו בארבעה ספרים, השמיע בגלוי ובמפורש את קולה של ישראל השפויה".
מדויק. אגב, גוברין היא שהכניסה את המילים "ימין" ו"שמאל"
למירכאות, כפי שאף אני נוהג, ואני בטוח שבכך היא ביטאה גם את דרכו של מגד, שסלד
מהאוטומטיות המחשבתית המאפיינת את מי שמסגרו עצמם במחנות הללו.
מגד היה איש המיינסטרים הציוני ברוח תנועת העבודה הציונית, וסרב להיכנע
לתכתיבי המיליֶה הספרותי, שמשנות השבעים החל לפתח סלידה כלפי הערכים הללו. על כך
הוא נאלץ לשלם מחיר: הברנז'ה "הענישה" אותו. שני מאמרים באותו עמוד
מיטיבים לתאר זאת.
בני ציפר כתב: "... על כך שמגד הלך כביכול קצת ימינה, הוא נענש.
למשל, כשפרס אמ"ת היוקרתי נשלל ממנו בתרגיל מכוער", והוסיף בגילוי לב:
"אני מודה: באותן שנים הייתי בעצמי חלק מהעדר הצדקני שרדף את הסוטים מדרך
הישר של השמאל".
רות אלמוג כתבה הספד מרגש ויפהפה על מגד הסופר והאדם. היא תיארה את
הידידות ביניהם: "היה נעים להיות במחיצתו. הוא היה איש שיחה מרתק ותמיד למדתי
ממנו משהו חדש. הוא קנה שביתה בלבי...". יפה מאוד. אבל... המשך המשפט הוא
"...עד שהפוליטיקה התערבה והרחיקה אותי ממנו. לא עוד הבנתי אותו והחיים לקחו
אותנו למקומות אחרים". מי זו אותה גברת "פוליטיקה" שהתערבה? הרי
בכל זאת, אין המדובר בפוליטיקאי, מדובר בסופר, שהיה ונשאר אותו אדם ש"היה
נעים להיות במחיצתו", אותו "איש שיחה מרתק". מן הסתם, גם רות אלמוג
"הענישה" את מגד, על כך שלא נכנע לתכתיבי הפוליטיקה "הנכונה"
בברנז'ה.
הסיפור על פרס א.מ.ת. אותו הזכיר ציפר, הוא משנת 2002. הוועדה המקצועית
של פרס א.מ.ת. היוקרתי, המליצה להעניק את הפרס בקטגוריית הספרות לס. יזהר ואהרון
מגד. אריאל הירשפלד, חבר הוועדה שהיה בדעת מיעוט, והציע לצרף ליזהר את דליה
רביקוביץ', פעל לסיכול החלטת הוועדה והפעיל גורמים פוליטיים המעורבים בפרס, והם
ביטלו את בחירתו של מגד. הטענה המוזרה הייתה שמגד נבחר מסיבות פוליטיות (!) כדי
לאזן את בחירתו של ס. יזהר.
כעבור שנה זכה מגד בפרס ישראל לספרות עברית.
* הקונפורמיזם של העדר - מיד
כשסיימתי לכתוב את ההערה הקודמת, הדלקתי את הרדיו, והאזנתי לראיון של יצחק לבני עם
מגד, לפני כ-15 שנה, בתכנית "בין שישי לשבת". בראיון העיד מגד על חבריו
מה"שמאל", שציננו את היחסים עמו כיוון שלא הלך בתלם הקונפורמיסטי שלהם,
ובעיקר כיוון שאינו מבטא שנאה כלפי אנשי הימין, המתנחלים והציונות הדתית, ואף הביע
סימפטיה כלפיהם, למרות שהוא חלוק על האידיאולוגיה שלהם. הוא סיפר, שכאשר הוא אומר
דבר חיובי על איש ימין או על מתנחל, מיד משתרר סביבו שקט של מבוכה, או שמתנפלים
עליו.
נדמה לי, שאין כמו העדות הזאת, כדי להסביר מדוע רוב מוחלט בקרב האמנים
מרוכזים באותה דבוקה אידיאולוגית צרה. פשוט, מחיר הסטיה הוא הלעגה והקנטה. למגד
היה האומץ לא להיסחף בזרם. הוא אמר בראיון, שאינטלקטואל צריך להטיל ספקות, לפקפק.
הוא צודק, אך למרבה הצער הספקות שרבים מן האינטלקטואלים מתהדרים בהצגתם, אינם אלא דקלום קונפורמיסטי של דעת העדר.
* ביד הלשון
* יסוד המעלה – הפתעה
לטובה הייתה לי כשצפיתי ביומן בערוץ הראשון, בערב שבת. בכתבה יפה על האביב בצפון,
היטב הכתב (שאת שמו שכחתי) לבטא את שם המושבה יסוד המעלה: יְסוּד המעלה ולא בשגיאה
השגורה יְסוֹד. שמה של המושבה בת ה-133 לקוח מפסוק מספר עזרא: "כִּי בְּאֶחָד
לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל" (עזרא, ז',ט'), כלומר
תחילה העליה מבבל. חלוצי העליה הראשונה שהקימו את המושבה, ראו עצמם כשבי ציון בתום
גלות בבל.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
