הפרק מחזיר אותנו לפרק ט"ז במלכים ב'. שם מסופר על הברית בין
ממלכת ישראל וארם נגד יהודה והמצור שלהן על ירושלים. אחז, מלך יהודה, מזמין את מלך
אשור, המעצמה העולה, באמצעות שוחד מאוצר בית המקדש, כדי שיציל אותו מברית האויבים הזאת.
בפרק ז בישעיהו, נוספת עוד דמות לעלילה – בֶּן טָבְאַל, משת"פ של שתי הממלכות, שהיה
בכוונתן להמליכו על יהודה, ובכך לשים קץ לשושלת בית דוד.
בפרק זה לא מסופר על כך שאחז הזמין את
מלך אשור.
כאן אלוהים שולח את ישעיהו לאחז, כדי שירגיע אותו ויודיע לו שהמזימה
של ישראל, ארם ובן טבאל "לֹא
תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה". ישעיהו מספר לאחז על עלייתה של
אשור, המעצמה הגדולה, שתביס את ארם ותכרית את ישראל.
לקראת סוף הפרק, מנבא ישעיהו את מלחמת אשור ביהודה, שתסתיים בתבוסתה
והוא מבטיח שגשוג לחקלאי הארץ לאחר תבוסת אשור.
בהשוואה בין הפרקים, קל לי יותר עם פרק שאין בו הסיפור על הזמנת אשור
בידי מלך יהודה. ניתן, אמנם, להבין את מלך יהודה, שיעשה הכל לנוכח המצור הכבד על
עירו. ובכל זאת, משמעות הדבר, היא שמלך יהודה הוא שהזמין את המעצמה שהחריבה את
ממלכת ישראל וכמעט גם את ממלכת יהודה.
כאשר מסופר, כמו בפרק שלנו, שאלוהים שרק לאשור וזימן אותה – הדבר קל
יותר לעיכול, כמתן פירוש תיאולוגי בדיעבד, לכל התרחשות ארצית. ההתרחשות הארצית, על
פי פרק זה, הוא עליית אשור ויציאתה לכיבוש המזה"ת כחלק ממהלך מדיני מעצמתי,
אך לא באשמת מלך יהודה.
* 929