אני נושא
עמי / שלמה ארצי
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 12.4.16
כל ימיו נצר בלבו המשורר, המתרגם והמחזאי הדגול, חתן פרס ישראל יעקב
אורלנד, את סיפור הטראומה הגדולה של ילדותו.
אורלנד נולד באוקראינה ב-1914. בהיותו בן 5, מיד לאחר מלחמת העולם
הראשונה, נערך פוגרום ביהודי עיירת הולדתו טטייב, שבפאתי קייב. שמונה מבני משפחתו
נטבחו לנגד עיניו. הוא התחבא בתוך חבית דגים, ודרך החריצים הוא ראה איך ראשו של
סבו נערף בגרזן. הוא ראה מראות זוועה של רצח ואונס של בני משפחתו.
כעבור שנתיים, בגיל 7, אורלנד עלה עם משפחתו לארץ. הוא היה נחוש
להתערות בארץ כאחד הצברים. על הטראומה שחווה הוא לא אמר מילה. הוא נעל את הסיפור
עמוק עמוק בחדרי לבו. איש לא שמע מפיו את הסיפור, גם לא בני משפחתו.
רק בהגיעו לגיל 80, שמונה שנים טרם מותו, נפרץ הסכר. אורלנד כתב
פואמה, שבה תיאר את האירוע המחריד שהעיב על חייו. עד אז, נשא עמו את צער השתיקה,
ורק רמז על הסיפור באחדים משיריו.
ב-1939, בהיותו צעיר בן 25, כתב אורלנד את השיר "אני נושא
עמי", שרק כעבור 55 שנים ניתן היה להבינו כהלכה. בשיר הזה רמז לחורבן עירו,
ובעיקר דיבר על מועקת השתיקה בה בחר. צער השתיקה הוא צער כפול – שתיקת האימה שגזר
על עצמו בתוך החבית, כשלא יכול לצעוק ולבכות כאשר ראה את הזוועה; את נוף האלם שהוא
שרף אז, מפחד. והשתיקה שגזר על עצמו כל חייו, לא לספר את סיפורו.
לכאורה, השתדל אורלנד להקרין חיים רגילים, עליזים. הוא היה מהדמויות
המרכזיות בבוהמה התל-אביבית, מיושבי בית הקפה "כסית", חברו הקרוב של
אלתרמן, חברם של שלונסקי, פן ולאה גולדברג; אחד מהחבורה, איש רֵעים להתרועע. אך כל
אלה היו תכסית לצער שהיה חבוי בו. שושני הנוחם כבר קמלו. גם החיוך האמתי בלתי
אפשרי, רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב.
למה הוא שתק? למה הוא לא פרק את הסיפור? הבחירה שלו הייתה לנסות
ולהדחיק את הטראומה. "בחלומות", הוא ייחל, "נרדים את עברנו".
אבל הוא ידע שבסופו של דבר, יבוא יום שבו לא יוכל לשתוק, שבו הטראומה תצא ממחבואה,
מן ההדחקה. הוא ייחל לכך, שיבוא היום שבו יהיה בשל לכך, יוכל להתפייס עם עברו, עם
ילדותו, שהפגישה לא תהיה כל כך קשה, אלא כמו בפגישת יעקב ועשיו שלמרות הפחד מפניה,
הם נפלו בנשיקות איש על צווארי אחיו. הוא ייחל שכך תהיה גם הפגישה המאוחרת עם
ילדותו, שתיפול שוב בנשיקות על צווארינו.
עד אחרית ימיו, עת סיפר את סיפורו, השיר נתפס כשיר אהבה, שיר המופנה
לאהובה ממנה נפרד בכמיהה לפגישה מחודשת, מפויסת. אך אני רואה בשיר את הגעגוע
לילדות שנקטעה באכזריות בלילה מר ונמהר, ואת הרצון לשוב ולהיפגש אתה, ולאחות את
הקרע בחייו, הקרע בנשמתו. אותה ילדות ממנה נפרד, שאמרה לו "העיר כל כך
ריקה" וצוותה עליו "נשתוק מעט ביחד".
המעט הזה, היה לשתיקה של 75 שנים.
אני מתחבר ומזדהה מאוד עם השיר הזה, בשל סיפורה של אמי ז"ל, רחל.
אמי חוותה את השואה כילדה קטנה. הייתה לה ילדות איומה ונוראה, בלתי נתפסת. היא
עלתה לארץ בגיל 13, אחרי השואה, ואף היא עשתה הכל כדי להיות ישראלית, צברית לכל
דבר. בצבא ואחרי הצבא היא שירתה כמורה חיילת ולאחר מכן כמורה אזרחית בנגב, לשם
ירדה כדי ללמד עברית וישראליות את ילדי העולים החדשים. היא ירדה לשם, חמש שנים
אחרי עלייתה לארץ, כישראלית ותיקה המסייעת לעולים זה מקרוב באו להתערות בארץ,
בחברה הישראלית. ואת סיפור ילדותה היא טמנה עמוק עמוק בתוך תוכה.
מעולם לא שמענו רמז מאמא שלנו על ילדותה. סבתא שלנו, שלעתים צעקה
בלילות, נתפסה בעינינו כניצולת שואה. אבל אמא שלנו?! ישראלית מבטן ומלידה. מה לה
ולסיפורים הללו. ההדחקה שלה הייתה כל כך עמוקה, עד שינקנו אותה עם חלבה, והדבר
נראה לנו כל כך נורמלי וטבעי, שלא עלה על דעתנו להתעניין, לשאול. ביום השואה
שוחחנו, כמובן, על השואה. באופן כללי. בלי שום חוויה אישית. מה פתאום? מה לה ולזה?
אמי נפטרה ממחלת הסרטן בגיל צעיר מאוד, צעירה ממני היום, בת 52. לאחר
מותה, הוצאנו חוברת לזכרה. הכנת החוברת הייתה מסע שלנו לאמא שלנו שלא הכרנו, לאותה
ילדות שכה היטיבה להדחיק. נחשפנו לסיפורה הקשה. בדיעבד, כאשר אני חושב על כך, אני
יכול להבין ולפרש התנהגויות מסוימות, אפיונים מסוימים שלה, כנובעים מחוויות
ילדותה, שאותן חסכה מאתנו, מתוך רצונה לגונן עלינו ולשמור עלינו מכל משמר. כך אני
מפרש את דאגנותה היתרה, את האובססיה שלה להצלחתנו בלימודים ובחיים ועוד.
לא אחת חשבתי, האם היא הייתה שוברת את השתיקה, אילו האריכה ימים, כפי
שעשו רבים מבני דורה? האם היא הייתה נפתחת, ואת סיפור חייה, שמנעה מאתנו, הייתה
מספרת לנכדיה, ילדינו, אותם לא זכתה להכיר והם לא זכו להכיר אותה – בעבודות
השורשים לקראת הבר מצווה, או לקראת המסעות לפולין?
אורלנד סיפר את סיפורו בהגיעו לגיל 80. ביום ראשון, 10 באפריל, מלאו
80 שנה להולדתה של אמי. אני מקדיש את הפינה הזאת לזכרה ולעילוי נשמתה.
השיר "אני נושא עמי", פורסם בספרו של אורלנד "אילן
ברוח". ב-22 באפריל 1951 הלחין דוד זהבי את השיר. לחן קסום, שיש בו מצד אחד
ערגה וגעגוע למה שחלף ואיננו, ומצד שני תקווה לעתיד טוב יותר, למחר אחר.
לאחר הלחנת השיר, שרה אותו חנה רובינא, אך הוא לא הוקלט, או שמא לא
שרדה הקלטה שלו, והוא ירד לטמיון.
ב-1977, כאשר זהבי שכב על ערש דווי, יזמו חבריו לקיבוץ נען הוצאת
תקליט משיריו, שאותו הוא הספיק לשמוע. אחד מחבריו של זהבי, שאול אריאלי, נזכר בשורה
נידחת עם מילים סתומות משיר שכוח של זהבי. הוא פנה לכלתו של זהבי, הזמרת דפנה
זהבי, ושאל אותה אם היא מכירה איזה שיר של דוד שמסופר בו משהו על "שושני נוחם",
או משהו כזה? היא לא זכרה, אך שלושה מחבריו של זהבי פתחו את מגירותיו ועברו
ביסודיות על כל השירים, עד שמצאו דף עם לחנו לשירו של אורלנד.
הם פנו לזמר צעיר ומבטיח, שלמה ארצי, וביקשו ממנו להקליט את השיר.
בעיניי, זה הטוב בשיריו של שלמה ארצי.
השיר הזה משמעותי מאוד גם לסיפור חייו של זהבי, המלחין. אקרא מתוך סיפרו של מוטי זעירא "כמו קול של
הלב", הביוגרפיה של דוד זהבי: "כשסיים לחבר את הלחן פנה אל צריפה של
מינה, קרא לה החוצה, השמיע לה את המנגינה החדשה, ואמר כי הוא מקדיש לה את השיר.
הוא רצה מאוד לשחרר מעל שניהם את עולם צער השתיקה, ולקרוא לה לצאת עמו שוב לחוצות
אותם הלכנו, ואולי אף להצליח לשמוע מחדש אותו השיר. המחווה הנרגשת פעלה את פעולתה
והם שבו והתקרבו האחד לשניה".
ובאווירה אופטימית זאת נסיים את הפינה הכואבת הזאת, שאני מודה שכלל
אינה קלה בעבורי, אך אני תמיד מאמין בבחירה בחיים. נשמע שוב מחדש אותו השיר.
אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל
כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק
מְעַט בְּיַחַד".
בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי
הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא
הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.
בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר
שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
