* אנחנו נעבור – באיגרת
ששיגר ללוחמי חטיבה 9, שהוקראה בפי הרמטכ"ל משה דיין במסדר סיום מלחמת סיני
(6.11.56), כתב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אילת שוב תהיה
הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".
מיצרי טיראן, נתיב השיט העובר בין האי טיראן וחופי סיני, מדרום למפרץ
אילת, הם הקשר בין ישראל לבין ים סוף. איי טיראן וסנפיר מצויים בין חצי האי סיני
וחצי האי ערב, והם מעבר ימי הכרחי מישראל לאפריקה ולמזרח הרחוק.
יוטבת, המכונה טיראן, לא חזרה, כידוע, להיות חלק ממלכות ישראל השלישית.
לחץ ברוטאלי משולב של ארה"ב ובריה"מ, כולל איום מפורש של בריה"מ
לפעול בכוח נגד ישראל, אילץ את ב"ג להחלטה על נסיגה מסיני.
אחד הגורמים המרכזיים לפרוץ המלחמה, היה הפגיעה בחופש השיט של ישראל.
הערבים, ובראשם רודן מצרים נאצר, לא בחלו בכל דרך לפגוע בישראל, כולל פגיעה כלכלית
ומדינית, ומנעו מעבר כלי שיט ישראליים במפרץ אילת. הבטחת חופש השיט של ישראל הייתה
אחת המטרות המרכזיות של המלחמה. ההישג הגדול של המלחמה, היה הבטחת חופש השיט של
ישראל בהחלטת או"ם.
ההישג הזה החזיק מעמד עשר שנים, עד קריסתו ערב מלחמת ששת הימים. בין צעדי
התוקפנות המצריים שדרדרו את המזה"ת למלחמה, החמור והמשמעותי ביותר היה חסימת
מצרי טיראן. לא היה זה הקאזוס בלי (עילה למלחמה) היחיד שמצרים חצתה במודע, אך הוא
היה הבוטה מכל.
יחיאל מוהר כתב, בעיצומה של תקופת ההמתנה שקדמה למלחמה, את השיר "אנחנו
נעבור", שצמד "הדודאים" שר ללחנו של משה וילנסקי. השיר מבטא היטב
את הנחישות של ישראל להגן על קיומה ועל חופש השיט שלה:
לכל המְצָרים יכולנו וגברנו
מכל המצרים יצאנו עם איתן.
עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו,
אנחנו נעבור במצרי טיראן.
אנחנו נעבור בחושך ובאור
בדגל כחול לבן במצרי טיראן.
את כל המצרים אשר סגרו עלינו
אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן.
באגרופי ענק, בהולם לבבנו
אנחנו נעבור במצרי טיראן.
אנחנו נעבור...
כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת,
וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן.
אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת
אנחנו נעבור במצרי טיראן.
בהסכם השלום עם מצרים, ישראל נסוגה מסיני, כולל מצרי טיראן וסנפיר. מצרים
מצדה התחייבה להבטיח את חופש השיט של ישראל. יש לציין, שבעוד מצרים, מיום עלייתו
של מובארק לשלטון, הפרה ברגל גסה כמעט את כל התחייבויותיה בהסכם השלום – היא קיימה
בקפדנות את הנספח הצבאי של ההסכם, כולל פירוז סיני, ואת הבטחת חופש השיט של ישראל.
השבוע, בהסכם בין מצרים לסעודיה, החזירה מצרים את איי טיראן וסנפיר
לשליטה סעודית. האיים הללו שייכים במקורם לסעודיה, והם הוחכרו למצרים ב-1950.
ישראל הייתה בסוד העניינים ונתנה את הסכמתה ואף את חתימתה למהלך, תמורת
ערבויות לחופש השיט שלה. יש לציין שמערכת היחסים בין ישראל לסעודיה ולמצרים בתקופה
האחרונה, לנוכח האירועים בארצות ערב ובעקבות איום הגרעין האיראני המסכן את ישראל
וסעודיה, בעיקר כתוצאה מהסכם הגרעין האיראני, היא מערכת טובה של שיתוף אינטרסים.
עם זאת, המשמעות המדינית של המהלך, היא העברת השליטה על מצרי טיראן ועל
המעבר הימי מישראל לאסיה ואפריקה מידי מדינה שחתומה עם ישראל על חוזה שלום, למדינה
הנמצאת במצב של מלחמה עם ישראל.
ראוי היה שישראל תתנה את הסכמתה למהלך – אם לא בחוזה שלום בינה לבין
סעודיה, לפחות בצעדים בוני אמון, כמו הכרה רשמית של סעודיה בישראל או פגישה גלויה משולשת
של מנהיגי ישראל, מצרים וסעודיה. למרבה הצער, זה לא קרה, וספק אם ממשלת ישראל עשתה
מאמץ בכיוון זה.
יש לציין, שסעודיה, המצויה בשכנות עם ישראל, היא מדינת אויב, שפלשה
לישראל ביום הקמתה, ולא חתמה עמה בסיום המלחמה על הסכם שביתת נשק. סעודיה מימנה
לאורך שנים את ארגוני הטרור. סעודיה הנהיגה את חרם הנפט על מדינות המערב שתמכו
בישראל, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. סעודיה נתקה את יחסיה עם מצרים במחאה על הסכם
השלום עם ישראל. סעודיה שותפה פעילה בכל פעולה בינלאומית נגד ישראל.
מן הראוי היה לנצל את הסיטואציה המדינית שבה נדרשה הסכמת ישראל למימוש
אינטרס הדדי של סעודיה ומצרים, להישגים מדיניים משמעותיים. יש לקוות שלפחות במישור
החשאי, השיגה ישראל הישגים בתמורה להסכמתה.
* אין בו דעת – ברני
סנדרס נשאל בראיון האם לדעתו על ישראל לסגת לקווי 4.6.67. הוא השיב שאין לו דעה
בנושא. אין לו דעה בענייני המזה"ת כיוון שאין לו שמץ של מושג ירוק בענייני
המזה"ת (ואולי גם בנושאים אחרים). אבל הבורות המחפירה של מי שרוצה להיות
מנהיג העולם החופשי אינה מפריעה לו לקבוע, שב"צוק איתן" התגובה הישראלית
הייתה "בלתי פרופורציונלית", ולספר שישראל הפציצה בתי חולים והרגה
10,000 חפים מפשע. אוי לעולם שאפס כזה מתמודד על התפקיד הבכיר והרם ביותר שיש בו.
אין לו דעה? אין בו דעת.
* אידיוטים שימושיים - אני מודה,
שעד לאחרונה חשתי אהדה רבה לסנדרס ולמסריו הסוציאל דמוקרטיים. אך אני מסרב להיות אידיוט
שימושי של ה-BDS ומי שמפיצים את תעשיית השקרים שלהם. אסור לנו,
כיהודים, להתייחס בסלחנות לאדם כזה. יהודי התומך בו, כמוהו כאותם יהודים שמרוב להט
יהודי אותנטי להביא צדק לאנושות, הפנו עורף לציונות, כלומר לעמם, ובחרו להיות חלק מתנועות
המהפכה, שבסופו של דבר המיטו רק אסונות על האנושות ועל עמיהם.
אם יכרע ברך ויתנצל בפני מדינת ישראל והעם היהודי על דברי הבלע ועלילת הדם
הנוראה שהשמיע בשבוע שעבר – שערי תשובה אינם ננעלים. בינתיים הוא רק אומר, להגנתו,
שיש לו משפחה בישראל. אז מה? גם לגדעון לוי יש משפחה בישראל.
* בהלול השתדרג – עד
לפני ימים אחדים, היה זוהיר בהלול יעד ללעג ולקלס בפיו הגס, המתנשא, הגזעני-קולוניאליסטי
בדרכו, של גדעון לוי. הוא היה "ערבי טוב" כביטוי לערבי מתרפס, עלוב נפש,
המרכין ראש בפני האדון הציוני. בן דמותה של לוסי אהריש, השנואה כל כך על הגדעון
לויים למיניהן.
בהלול רק הביע תמיכה ("הבנה") במחבלים (בעצם אין דבר כזה) והפך
באחת ליקיר רח' שוקן. הוא אמר את "המובן מאליו", כהגדרת לוי.
* בין בהלול לסמוטריץ' – בצרור
הקודם הגדרתי את בהלול "תמונת ראי של סמוטריץ'". למה, בעצם? האם בהלול
הביע התנגדות לכך שאשתו תשכב בחדר לידה לצד יהודיות? לא. אבל בהלול אמר על מחבלים
פלשתינאים הבאים לרצוח יהודים שאינם מחבלים, כפי שסמוטריץ' טען שמבצעי הטבח בכפר
דומא אינם טרוריסטים.
* משגב מודה לסמוטריץ' – דבריו
הגזעניים של סמוטריץ' גונו מקיר אל קיר, כולל השרים מטעם סיעתו - בנט, שקד ואורי
אריאל. אבל ברחוב שוקן הבעירו זיקוקים – כל אמירה כזאת היא שמן למדורה שהם
מבעירים, והיא לכאורה הוכחה לאופן שבו הם מציירים את מדינת ישראל, במסגרת תעשיית
השקרים שהם אמונים עליה. תמצת זאת אורי משגב, שסיים את מאמרו במשפט הבא: "תודה
לך סמוטריץ' על שחשפת את הצביעות של החברה הישראלית". אין כל ציניות ב"תודה
לך סמוטריץ'". זה חוק הרדיקלים השלובים, המזינים אלה את אלה ומפרנסים אלה את
אלה, שנאמר: "חרא נדבק לחרא".
וקובי ניב אינו רואה הבדל בין ההפרדה בחדרי היולדות שמציע סמוטריץ'
להפרדה בינינו לפלשתינאים שמציע הרצוג. שניהם גזענים, בעיניו. כל מי שאינו מציע
חיסול המדינה היהודית גזען בעיניו.
* לא פחות ממהפכה – כנס
"הלכה והכלה", בהובלת רבני "בית הלל", ובעקבותיו המסמך של
עשרות מרבני הציונות הדתית הקורא לקבל ולהכיל בקהילה הדתית את הלהט"בים, הוא לא
פחות ממהפכה.
הציונות הדתית נמצאת, מבחינת קבלת ההומואים, במקום מתקדם יותר מכפי שהיה הציבור
החילוני לפני עשור.
אנו מרבים לשמוע על "ההקצנה הדתית", אבל אותה הקצנה היא ריאקציה
של מיעוט קנאי, כנגד הזרם המרכזי ההולך ונעשה יותר פתוח, יותר ליברלי, יותר מתקדם.
לא רק בתחום הזה, אלא גם במעמד האישה, ביחס לזרמים הלא אורתודוכסיים ועוד.
* חוויה תרבותית - לקראת
פסח, נערך מפגש כותבים במיזם 929, מיזם לימוד התנ"ך. במרכזו היה שיעור על ספר
ישעיהו בהנחיית דב אלבוים. אלבוים מצוין, אבל העיקר היה ההרכב – פשוט תענוג להתחדד
על להביהם של חכמים כמו הרב בני לאו והרב יואל בן נון, ועוד כותבות וכותבים, חילונים
ודתיים, רבה רפורמית לצד רבנים אורתודוכסים, צעירים ומבוגרים, לא רק בכבוד הדדי
ובקשב, אלא בחכמה ובמצוינות. חוויה רוחנית ותרבותית יוצאת דופן.
* פעיל זכויות האדם – אחד
המשתתפים במפגש היה יהודה גליק, אחד הפעילים המרכזיים בתנועת הר הבית וסמל המאבק.
בסבב ההיכרות הוא הציג עצמו "יהודה, פעיל זכויות אדם". כפי שכבר כתבתי
פעמים רבות, אני מתנגד למאבק של תנועות הר הבית לשינוי הסטטוס קוו במקום. אין כל עניין
לישראל להוסיף קיסם למדורות מלחמת הדת ולהצית אש זרה. אבל גליק עצמו הוא אדם מתון,
אוהב אדם, חף לחלוטין משמץ של שנאה לערבים (גם אחרי שערבי ניסה להתנקש בחייו ופצע
אותו קשה), רחוק מהקנאים הקוראים לסילוק המוסלמים ומסגדיהם מהר הבית ואין כל
ציניות בהגדרה שהגדיר את עצמו, כיוון ההוא באמת ובתמים רואה את מאבקו בעיקר כמאבק
על חופש הפולחן ליהודים.
* איש עקרונות – כל
הח"כים של המחנ"צ השיבו לשאלת "ידיעות אחרונות" שהם מתנגדים
להצטרפות סיעתם לממשלה. הגדיל לעשות עמיר פרץ, שאמר שגם אם המחנ"צ יצטרף
לממשלה, הוא לא יצטרף לממשלה הזאת. הרי הוא איש עקרונות. מה שמזכיר לי, שבבחירות
2013 פרש פרץ מסיעת מפלגת העבודה, כיוון ששלי יחימוביץ' סירבה להכריז מראש שלא תשב
בממשלה בראשות נתניהו. הוא ערק ל"התנועה". שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה
בחרה באופוזיציה. "התנועה" הצטרפה לממשלה ופרץ כיהן כשר.
* הקטל בדרכים בפרספקטיבה היסטורית - עברנו
שבוע קשה מאוד של קטל בדרכים. אך אני רוצה להצביע על פרספקטיבה אופטימית בעניין
זה. הסטטיסטיקה הישנה ביותר, שמצאתי על מספרי תאונות דרכים, היא משנת 1967. בשנה
זו נהרגו 406 ישראלים בתאונות דרכים. היו אז בסך הכל 2 מיליון נפש בישראל, ומספר
המכוניות פר-קפיטה היה נמוך לאין ערוך מן הקיים היום. בהשוואה לימינו מדובר
בכ-1,600 הרוגים מבחינת גודל האוכלוסיה, ובאלפים רבים מבחינת מספר המכוניות. הדבר
מעיד על כך שהכיוון שבו אנו הולכים בנושא זה, הוא חיובי.
1967 לא הייתה שנה חריגה. אלה היו המספרים באותן שנים, והם ירדו באופן
משמעותי. ב-2015, שהייתה שנה חריגה לרעה, שהייתה בה עלייה גדולה במספר ההרוגים,
נהרגו 357 איש. בשנה שלפניה נהרגו 319 איש.
כל הרוג הוא עולם ומלואו. הסטטיסטיקה לא תעזור לאף משפחה שכולה. ויש לנו
עוד הרבה מה לעשות ולשפר. אך בהיבט הרחב חשוב להכיר בדרך הארוכה שעשינו, בעיקר כדי
לנסות להבין מה גרם לשינוי, לצורך לימוד ושיפור.
גורם אחד הוא תשתיות הכבישים – ובנושא הזה אנו נמצאים בתנופה בלתי רגילה
של בניית תשתיות חדשות וחדישות בטוחות לאין ערוך. הדבר נכון הן במיזמי התשתיות
הגדולים אך גם בסובות (כיכרות) כמעט בכל רחוב וכביש, עירוניים ובין עירוניים. זה
חידוש המציל חיי בני אדם רבים.
גם כלי הרכב היום בטוחים לאין ערוך יותר מבעבר.
החקיקה קידמה מאוד את הנושא. בעבר לא היו חגורות בטיחות, אופנוענים לא
חבשו קסדות. היה זה תהליך שארך שנים, של חובת חגורת בטיחות מלפנים, לאחר מכן מאחור
– מחוץ לעיר, לאחר מכן מאחור גם בתוך העיר, לאחר מכן כסאות בטיחות לילדים וכן
הלאה. בילדותי, נהגתי לשבת על הספסל האחורי, לא חגור, עם הפנים לאחור, קפצתי ו"עשיתי
פרצופים" לנהג שמאחורינו. הילדים שלי כבר ישבו כל שנות ילדותם חגורים בכיסאות
בטיחות ולאחר מכן בבוסטרים, בהתאם לגילם וגודלם הפיסי. זו אינה רק חקיקה, אלא גם
מודעות וחינוך.
יש להעמיק את העשיה בכל התחומים האלה. יש עוד הרבה להשתפר. אך תמיד כדאי
להכיר בכברת הדרך שעשינו, כי בלי הפרספקטיבה הזאת, אנו עלולים להתייאש, ללא כל
הצדקה.
אגב, אנו אוהבים מאוד להלקות את עצמנו, אך השיפור אינו רק בתחום הזה, אלא
בתחומים רבים בחיינו.
* שיפוט אנכרוניסטי - אין
הצדקה עניינית להוצאת רחבעם זאבי – גנדי מקברו, כדי לדון במעלליו המיניים בלי
לאפשר לו את זכות התגובה. שיפוט התנהגותו המינית בנורמות של ימינו אנכרוניסטית.
ראוי לשבח את החברה הישראלית על כברת הדרך שעברה מן הימים שבהם מה שנתפס היום
כהתנהגות אסורה, נתפס אז כמצ'ואיזם, בצבא ומחוצה לו. אך אין כל טעם בשיפוט
אנכרוניסטי. כלומר, אין בכך טעם ענייני.
* וזהו סוף הזיכרון – בהגיע
השוטרים לקחת לחקירה את ענבל אור, לאחר שזו חמקה ולא הגיעה לחקירתה, היא מיהרה
להתקשר למד"א בטענה שאינה חשה בטוב. עכשיו היא תוכל לומר, כמו בנימין בן אליעזר, שהיא חשה שלא בטוב
ונמחקו לה כמה שנים וכמה מיליוני ₪ מן הזיכרון.
* דאבל פארקינג – חוויה
מעצבנת שחוויתי השבוע. חניתי באחד החניונים של אוניברסיטת ת"א והפעלתי את
יישומון "פנגו" לתשלום על החניה. בצאתי מהחניה, העברתי את הכרטיס, השער
לא נפתח ונשלחתי לעמדת התשלום. התקשרתי באינטרקום למוקד והם "הודיעו" לי
שלא שילמתי. מה לעשות? השעה 19:15. יש לי עוד שעתיים וחצי נסיעה הביתה. השער נעול.
שילמתי שוב על החניה שכבר שילמתי עליה.
* מפסידים משהו – ביליתי
יום שלם במוסך. המכונית בחדר ניתוח ואני בחדר ההמתנה. אני עם הלפטופ שלי – עובד,
כותב, קורא. ואתי עוד שלושה אנשים, כל אחד עם המסך שלו. אין בינינו כל תקשורת. פעם,
במקרה כזה הייתה מתפתחת בינינו שיחה. אין ספק שיש הרבה יתרונות למה שהטכנולוגיה
והתקשורת העכשוויים מאפשרים לנו. חיסכון אדיר בזמן. יעילות רבה. אבל... אנחנו לא
מפסידים משהו?
* ביד הלשון
שאר ישוב – באחת הפינות
הקודמות כתבתי על המושבה יסוד המעלה, שנהוג להגות באופן שגוי את שמה – "יסוֹד"
במקום "יסוּד". יש יישובים ואתרים נוספים ברחבי הארץ שנהוג לשבש את שמם,
ובתקופה הקרובה אקדיש לכך חלק מן הפינות.
מקובל להגות את שמו של מושב שאר ישוב - שְׁאָר יִשּׁוּב, מן המילה יישוב,
מקום מיושב בידי אנשים. אך שם היישוב הוא שְׁאָר יָשׁוּב, על שם בנו של הנביא
ישעיהו.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
