הבלוג של אורי הייטנר

פרק יא בישעיהו, הוא נבואה אוטופיסטית, המתארת את חזון גאולתו של עם ישראל; חזון הנביאים בהתגלמותו.

על פי הפרק, הגאולה תמומש בדמותו של המשיח שיבוא, "חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי", כלומר אדם שייחוסו הוא בית דוד.

הציונות מרדה ביהדות הגלותית, המצפה למשיח. המסר הציוני הוא של משיחיות ללא משיח, כלומר מימוש החזון המשיחי, בשלטון דמוקרטי.

עם הקמת מדינת ישראל וקביעת יום הקמתה, ה' באייר, כחג העצמאות, קבעה הרבנות הראשית לישראל, שעוד נשלטה בידי הציונות הדתית, שנים רבות קודם להשתלטות העוינת של המגזר החרדי, נהגים דתיים לחג, ובין השאר – הפטרה מן הנביאים.

מרבית פרק יא, בהמשך לשלושת הפסוקים האחרונים בפרק י, הם ההפטרה של חג העצמאות. זו אמירה חשובה ביותר, האומרת שאיננו ממתינים עוד באופן פאסיבי לבוא המשיח, ולכן ההפטרה שנקראה עד אז אך ורק בגלות, ביום טוב שני של גלויות בפסח, נקראת ביום העצמאות הארצי של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, ראשית גאולתו של עם ישראל במולדתו. הגאולה אינה בידי משיח, אלא היא לקיחת אחריות של העם היהודי על חייו ועל עתידו, כעם ריבוני במדינה משלו.

המסר של קביעת ההפטרה הזו, על תכניה, ליום העצמאות, הוא הצבת חזונה של המדינה. המדינה אינה מטרה בפני עצמה, ולכן עצם הקמתה אינה מממשת את מלוא תכלית הציונות. הקמת המדינה היא הבסיס, הקומה הראשונה, החומרית, ליצירת חברת מופת יהודית.

ההפטרה הזאת, יוצקת תוכן בהבטחת מגילת העצמאות ש"מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". חזון הגאולה של נביאי ישראל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרק זה, הוא חזון של קיבוץ גלויות, צדק חברתי ושלום.

בראש ובראשונה צדק חברתי ומשפט צדק: "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים ... וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו".

המרכיב השני הוא השלום. אין המדובר בחוזה משפטי בין מדינות, אלא בשלום עולמי טוטלי, כולל כל, שבו לא רק בני האדם חיים אלה עם אלה בשלום, אלא גם החיות. חיות טרף עם חיות צמחוניות, כאשר נער קטון נוהג בם, בלי שיידרש להשתמש בכוח. תינוק יוכל לשחק עם נחש ארסי בביטחון. "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה". יתכן שהכוונה היא לפשוטם של דברים, כלומר לשלום הכולל גם את בעלי החיים. יתכן שמדובר במשל לשלום עולמי בין בני האדם האויבים. מכל מקום, מדובר כאן בחזון גדול של שלום אמתי; לא של חורבן, עקירה וגירוש תחת כותרת אורוויליאנית של "שלום".

בפרק יש התייחסות לשלום גם ברובד המדיני. "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ". התנאי לשלום הוא הסרת השנאה והקנאה בישראל, כלומר השלמת האויבים עם ישראל - לא רק השלמה עם המציאות, אלא העוינות תיפסק ותוחלף בשאיפה לידידות. איך משתלב "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" עם "צֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ"? איך הם יכרתו? במלחמה? איך היא משתלבת עם חזון השלום? אני מפרש את חצי הפסוק הזה על פי התקבולת שלו: "סָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם", כלומר לא הצוררים יכרתו, אלא השנאה – הם יפסיקו להיות צוררים, ויהיו לידידי ישראל. אגב, הפסוק הזה כבר אינו חלק מן ההפטרה.

נחזור לחלק הנקרא בהפטרה. המרכיב השלישי של גאולת ישראל, הוא מוסר ציבורי – חברה נקיה משחיתות ומרוע. "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה, כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

המרכיב הרביעי הוא קיבוץ גלויות – כל העם היהודי יעזוב את תפוצותיו בגולה, ויתאחד מחדש במולדת. "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ, אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם. וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ". קיבוץ הגלויות הוא מוחלט, והוא יכלול לא רק את הגולים מיהודה, אלא גם את עשרת השבטים. והוא יכלול גם את הפלאשמורה – "... וּמִכּוּשׁ".

המרכיב החמישי, שאף הוא כבר מחוץ להפטרה, הוא אחדות לאומית. "אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם". יהיו אפרים ויהודה, כלומר יהיו בעם סיעות ומפלגות, תהיה מחלוקת, אך לא תהיה שנאה. השמאל והימין, החילונים והדתיים, כל בעלי הפלוגתה ינהלו מחלוקת עניינית, מתוך פתיחות וכבוד הדדי, מתוך הערכה ואהבה, מתוך מחויבות לטובת המדינה. אם מישהו שואל אותי, אני ממליץ להאריך את ההפטרה, כדי להכניס לתוכה את הפסוק החשוב הזה.

****

בשירה "חד גדיא" מתייחסת חוה אלברשטיין לסוגיית הזאב והכבש. "רודף ונרדף / מכה ומוכה / מתי יגמר הטרוף הזה... הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף ... היום איני יודעת מי אני".

חוהל'ה התבלבלה. משבר הזהות שלה נובע מאבדן תחושת הצדק.

לאחר מאורעות תרפ"ט – פרעות קשות ועקובות מדם שערכו הפלשתינאים ביהודים בא"י, כבר היו בתוכנו קולות של תבוסתנות והאשמת עצמנו בתוקפנות הרצחנית נגדנו. כמו בשירה של חוה אלברשטיין, כבר אז היו בתוכנו מי שהתבלבלו בין זאב לכבש. היו אלה אנשי תנועת "ברית שלום".

הסופר ש"י עגנון, שלפני חמישים שנה בדיוק זכה בפרס נובל לספרות, שביתו בירושלים נפרץ, הושחת ונבזז בידי הפורעים, כולל ספרים רבים וחלק מכתבי היד שלו שלא הספיק לחלץ מבעוד מועד, כתב על כך, בסרקזם שאפיין אותו, יצירה היתולית – "מדרש זוטא", ובה שני פרקים: "פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".

הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי 'ברית שלום'. עגנון מתאר באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של 'וגר זאב עם כבש' אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא מסביר לו שהכוונה שלו הייתה לקיום משותף בשלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב 'אין משיחין בשעת הסעודה', הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש.

****

כיוון שגאולת ישראל אינה נסית אלא היא כאן, על פני אדמה, לא בעבים מעל, לא בשמים היא; היא אינה אלוהית אלא אנושית, יש לבחון את היתכנותה.

בעוד חזון השלום אינו תלוי רק בנו, חזון החברה המתוקנת, הצודקת, הטובה, תלוי בנו ואך ורק בנו. יש לחתור לשלום, אך בשום אופן אין להשתמש בהעדר שלום, כיוון שהאויב אינו מוכן לקבל את קיומנו, כתירוץ להשתמט מחויבותנו לבניין חברה צודקת, חברת מופת.

* 929